'החוט המשולש' של אייר: מאמר מרתק ומאלף על אירועי החודש
בהתמודדות שבין כוחות הקדושה לכוחות הלעומת הזה, כבכל התמודדות מאוזנת, יש לכל צד יתרון ועדיפות על פני השני. כך במלחמה שמתרחשת בעולם קטן הוא האדם, וכך גם בעולם הגדול ובכל נקודה שבה נפגשים כוחות אלו.
יתרון צד הקליפה והסיטרא-אחרא הוא בראשוניות: ראשוניות בזמן, כדברי חז"ל (בראשית רבה, פ' נח, פל"ד) על הפסוק "כי יצר לב האדם רע מנעוריו" – "משננער לצאת ממעי אמו", לעומת הנפש האלוקית שכניסתה היא רק במלאות י"ג שנה ויום אחד. וראשוניות גם בשורש, שכן שורש הקליפות גבוה משורש הקדושה (מעולם התוהו שקדם לעולם התיקון, שורש הנפש האלוקית).
זכות ראשונים זו מקנה לכוחות אלו את ה"פשיטות", כך שעניני הגשם והחומר קרובים הם אל ליבו של האדם ומובנים כאילו מאליהם, כפי שאמר שלמה המלך בחכמתו "צדיק הראשון בריבו" (משלי יח, יז). כלומר, השוטח את טענותיו ראשונה, כיון שאינו נתקל בהתנגדות, מצליח להטעים את דבריו וליישבם על הלב, עובדה המקנה לו עליונות.
לעומתו, דברי השני הבאים בעקבותיו מתקבלים בעירבון מוגבל, שכן עליהם להתמודד עם נתונים שכבר קנו שביתה.
יתרון זה מהווה מאפיין מובהק ביותר של הקליפה על כל בחינותיה וצורותיה, עד שניתן להשתמש בה כאבן בוחן לזהות את צד הסטרא-אחרא וזאת בכל רמה - אישית וציבורית כאחד, במיוחד כשהיא מופיעה בתחפושות שונות. ה"בטוח" - שייך תמיד ל"לעומת זה". כל טיעון המגיע מצד זה, גם טיעון של שטות, ייאמר בבטחה ויתקבל כמובן מאליו. ה"מצטדק" הוא זה שנמצא בצד הקדושה וחובת ההוכחה תוטל תמיד עליו בבחינת "המוציא מחברו עליו הראיה".
•
מילת התיאור הראשונה בה משתמש רבנו הזקן בבואו לתאר את מהותה של הנפש האלוקית (בפרק ב של ספר התניא), היא "(ונפש) השנית".
אמרנו מילת תיאור. אכן, תיאור ולא מספור גרידא (ראה ספרי הביאורים על התניא). תיבה זו מבטאת את ענינה וייעודה של נפש זו, שכן עליה מוטל להתמודד עם מציאות ראשונית וליצור מציאות "שנית".
הנשק שעומד לצידה של נפש השנית הוא האמת. ועל כן, גם אם בעקבות אותה התמקמות נתקלת היא בהתנגדות, כאשר היא מצליחה לגבור והאמת מתבהרת, לא ניתן כלל להבין "מעיקרא מאי קסבר?"
למרות האמור, חשוב להדגיש שגילוי אמת זו אינו דבר של מה בכך. על-פי המבואר בתורת החסידות, דבר זה מחייב כוח בלתי מוגבל, כוח אשר הוא אכן מנת חלקה של הנפש השנית בהיותה 'חלק אלוקה ממעל'.
ואכן למה?! מבואר על כך שעובדה זו שהאמת האלוקית נסתרת ואשר כתוצאה מכך העולם רואה את עצמו כישות עצמאית, אחראי לה, כביכול, הקב"ה בכבודו ובעצמו! שכן, הוא אשר ברא את העולם באופן זה ובגדרי העלם אלו. ולא ייתכן שנברא המוגדר מתחילת הווייתו בגדרי בריאה אלו, יתגבר עליהם בכוחות עצמו, שהרי "אין חבוש מתיר עצמו".
לשם כך דרוש, כביכול, כוח שמעל הגבלות אלו. כוח זה הוא מנת חלקה של הנפש האלוקית, שבנוסף לכך שניחנה בהסתכלות אלוקית על הבריאה, ניחנה גם באותו כוח בלתי מוגבל להחדיר אמת זו בבריאה.
כוח זה מושווה בתורת החסידות לכוחו של הקב"ה בבריאת העולם אשר בשניהם קיים הפן של חידוש אמיתי. זאת, להבדיל משאר כל החידושים הנעשים בתוך מסגרת הבריאה, אשר אין בהם משום פריצת גבולות ואין הם אלא שינוי ממצב אחד לא מחויב, למצב אחר. וזה כולל כמובן גם את כל חידושי הטכנולוגיה שמאז שנת ת'ר (ראה זוהר ח"א קי"ז א'. לקו"ש ח' ט"ו עמ' 42) שיש בהם משום ניצול כוחות טבע הקיימים בבריאה מאז ששת ימי בראשית, שעד לתקופתנו לא נפתחו שערי החכמה להשכיל לנצלם, אבל אין בהם משום חידוש ופריצת גבולות, ועל כך נאמר "אין חדש תחת השמש".
חידושים אמיתיים הם אפוא שניים: החידוש הראשון הוא של הקב"ה, חידוש מציאות היש. החידוש השני הוא חידושם של בני ישראל בכוח וע"י הנפש השנית - אשר היא חלק אלוקה ממעל - ביטול היש וגילוי האמת האלוקית בעולם (ראה לקו"ש ח"ו עמ' 22).
•
מה שמחבר אותנו לדברים האמורים, הוא פתגם חסידים נודע המובא בשיחותיו של הרבי הריי"צ נ"ע, הקושר נפש שנית זו עם עוד שניים המכונים בתואר זה. האחד הוא פסח שני - הקרב ובא. הנוסף הוא חדר שני.
וכה אומר הפתגם: כשלוקחים את הנפש השנית ונכנסים עמה לחדר שני, אזי התוצאה תהיה פסח שני.
עם הנפש השנית עשינו היכרות בשורות הקודמות אך מאי משמע "חדר שני" ו"פסח שני"?
חדר שני – הוא חדר צדדי הקיים בכל בית כנסת חב"די ונחשב סימן היכר מובהק לבית הכנסת חסידי. חדר זה משמש את ה'עובדים' המאריכים בתפילה – ומכונה גם בשם "חב"דניצע".
פסח שני – הורתו ולידתו של פסח שני לו זכו בני ישראל, לאחר טענת ה"למה נגרע" שנשמעה מאלו אשר היו טמאים לנפש אדם, מסמל את כוחה של אותה נפש שנית להתעלות מעל כל המגבלות, כולל גם אלו שמצד הקדושה, כביכול.
הקרבת הפסח שבמהותו קשור ליציאת מצרים שבט''ו בניסן, בי''ד באייר- אשר כמוהו כנטילת לולב ואתרוג באמצע חודש שבט - היא שידוד מערכות מוחלט. הקרבה זו של פסח שני היא אפוא ביטוי-שיא ליכולתה של הנפש השנית להתעלות מעל כל המגבלות, כולל אלו של הקדושה.
רעיון זה הוא גם העומד בסוד עניין התשובה: למרות שמצד כללי התורה (ו"סדר ההשתלשלות") בהחלט קיים מושג של "אבוד", ו"עבר זמנו בטל קרבנו" - ע"י גילוי הכוח האלוקי הבלתי מוגבל ה"גנוז" ביהודי, מסוגל הוא לתקן ולהשלים הכל.
(דוגמה קיצונית לכך היא סיפור חז"ל על אודות ר"א בן דורדייא, שקנה עולמו בשעה אחת.)
הדרך להוציא את הכוח של "הנפש השנית" אל הפועל של ה"פסח שני", עוברת, אפוא, דרך ה"חדר שני"- העבודה בדרך חסידות אשר הורו לנו רבותינו נשיאינו לדורותיהם, בה ועל ידה ניתן לגלות את כוחותיה של הנשמה על כל רבדיה.
•
הדברים האמורים נותנים לנו גם מבט למהותו של חדש אייר כולו, שכן ימי הסגולה שבכל חודש אינם אלא כעין ראש חץ וביטוי חד לתוכנו של החודש כולו (לקו"ש ח' טו עמ' 183). לפי זה, לא נטעה אם לאור האמור נקבע שהמייחד את חדש אייר כולו, ה"חדש השני", היא הדרישה למצות את כוחה ויכולתה של ה"נפש השנית", דבר שאכן בא לידי ביטוי ב"פסח שני".
נוסף לכך, נקודה זו באה לידי ביטוי בעניינו המרכזי של חדש זה, הלא היא ספירת העומר המלווה את ימי החדש כולו (בשונה מחודש ניסן שבו ראשית הספירה וחודש סיוון בו מסתיימת הספירה שאין ספירת העומר עניינם העיקרי של חודשים אלו, אלא עניינו של ניסן הוא יציאת מצרים ושל סיוון מתן תורה (אוה"ת בהעלותך עמ' שסז)], והרי ספירת העומר היא כידוע מה שנדרש מ'הנפש השנית', במאסף זה, שתחילתו יציאת מצרים וסופו מתן-תורה - עבודת האדם בבירור ובזיכוך הנפש הבהמית הדרושה כהכנה למתן-תורה.
וחוזר חלילה!
חידוד זה שניתן לחודש השני בדמותו של 'פסח שני' משתקף גם בהיבט זה של ספירת העומר, שכן הספירה השייכת ליום פסח שני היא "חסד שבהוד" ועפ"י המבואר בשיחותיו של הרבי, בהגעה לנקודה זו יש משום שלמות מסוימת בעבודת הספירה.
זאת, עפ"י המבואר בקבלה ובחסידות, שמבין שבע המידות, חמש הראשונות: חסד, גבורה, תפארת, נצח, הוד, נחשבות לעיקר ואילו הנוספות, יסוד ומלכות, נחשבות בערכן כחיצוניות ("לבר מגופא"); ואם כי הספירה נמשכת עד ערב חג השבועות, שאז בא בירור ספירת המלכות שבמלכות, הרי עיקרה של עבודת הספירה מסתיימת בספירת ההוד.
ולמרות המתבאר בסידורו של רבנו הזקן, שנקודת גמר זו היא בל"ג בעומר בבירור ספירת ה'הוד שבהוד' אשר בשלב זה מגיעים לבירור מידה חמישית זו על כל פרטיה העיקריים, מסביר הרבי, שעניין זה מתחיל בפסח שני בספירת ה'חסד שבהוד', 'שהיא ראשית והתחלת ספירת ההוד', בה אנו כבר נוגעים בסיום עיקר העבודה.
•
ומעניין לעניין באותו עניין:
מן האמור למדנו על 'ל"ג בעומר', אשר כ'פסח שני', מתקשר גם הוא לתוכנו של החודש כולו, ושניהם כאחד מביאים את עבודת הספירה, עבודת ה'נפש השנית', לשלמותה.
בהתבוננות קלה ניתן להבחין בפן נוסף, שביום סגולה זה של ל"ג בעומר – אשר גם בו בא לידי ביטוי כוחה של ה'נפש השנית' - היותו יום הילולא ויום שמחתו של רשב"י.
מפורסם הוא פתגמם של קדושי עליון: "יהודי בדרגה הנמוכה ביותר הוא לא פחות מאשר יהודי, ויהודי בדרגה הגבוהה ביותר, הוא לא יותר מאשר יהודי". כלומר, אין יהודי שנעדרת ממנו 'הנקודה היהודית', ולעומת זאת גדלותו של היהודי הגדול ביותר אינה אלא במיצוי 'נקודה יהודית' זו.
יום ל"ג בעומר הוא יום בו עומד עם ישראל בהשתוממות ובהתפעלות מול המראה הגדול של הישגיה כביכול של אותה נקודה יהודית ו'נפש השנית' הנשגבים מבינת אנוש.
וכי מהי אותה שמחה והתרגשות העולה על גדותיה בליבו של כל יהודי ביום שמחתו של רשב"י אם לא התרגשות זו?!
כל כולה של שמחה זו, כמו גם שירי ופיוטי 'ל"ג בעומר' המיוסדים על דברי חז"ל, סובבים על ציר זה של השתוממות מול תופעה פלאית זו, של ילוד אישה אשר העפיל לשמי רום, עלה ונתעלה מעל כל ההגבלות ועליו המליץ הפייטן "נעשה אדם נאמר בעבורך".
ביום זה, יום שמחתו, הגיעה עבודתו לשלמותה ולא עוד אלא שביום זה הגיע לדרגה לה לא זכה עד יום הסתלקותו כפי שמובא בזוהר (ח''ג רפ"ח א') ומבואר במאמרי דא"ח (ראה ד"ה פתח ר"ש ואמר אני לדודי וכו' – ספר המאמרים מלוקט ח''ג).
והפלא ופלא הוא ששמחה זו, הקשורה עם סיום ושלמות העבודה של רשב"י שהיה מהנשמות הגבוהות ביותר, היא באותו יום בו אמורה עבודתו של כל יהודי בכוח ה'נפש השנית' להגיע לסיומה ולשלמותה.
ואכן, עפ"י המתבאר בשער ה'ל"ג בעומר' בסידורו של אדמוה"ז, מובן איך הילולא דרשב"י והיות יום זה בחי' 'הוד שבהוד' – גמר עיקר עבודת הספירה, קשורים במהותם ועולים בקנה אחד.
[ואגב: לפי המבואר שם מוסבר גם פשר הדבר שיום שמחה זה נקרא בפי כל ישראל בשם 'ל"ג בעומר' ע"ש ספירת יום זה, ולא 'ח"י באייר' ע"ש תאריך החודש, כי כאמור ענינו של רשב"י קשור עם ספירת היום – 'הוד שבהוד'.]
•
והחוט המשולש לא במהרה יינתק...
יום הסגולה השלישי שבלעדיו התמונה חסרה הוא כמובן יום ב' באייר, יום הולדתו של כ"ק אדמו"ר מוהר"ש נ"ע, אשר גם הוא כימי הסגולה האחרים ודאי מבטא את תוכנו של החודש, ומהווה נקודת ציון במערכת החודש.
ואכן, אם את ל"ג בעומר ניתן לראות כנקודת גמר עיקר עבודת הספירה, ופסח שני גם הוא מבשר את סיומה של עבודת הספירה, ב' באייר מציין דווקא נקודת התחלה.
וזאת, משני היבטים: א. נוסף לסדר בירור המידות המקובל, יש סדר נוסף מלמטה למעלה, כך שלמחרת הפסח הוא הבירור של ספירת "מלכות שבמלכות", למחרתו "יסוד שבמלכות" וכן הלאה, עד שבערב חג השבועות מגיעים ל"חסד שבחסד" (ראה על סדר זה ועל היחס שבין ב' הסדרים, בספר המאמרים תש"י עמ' 212 הערה 1, וב'תורת מנחם' ח'א עמ' 38, 59).
לפי הסדר האמור יום ב' באייר שייך לספירת ה"הוד שבהוד", ואילו ל"ג בעומר שייך ל"תפארת שבתפארת". ולפי המוזכר לעיל, שיסוד ומלכות הם מערכה נפרדת ("לבר מגופא") - נמצא שרק בב' באייר מתחילה העבודה העיקרית של בירור עיקר המידות (לפי סדר זה, כמובן).
ב. היבט נוסף, מתקשר לעובדה שיום זה הוא הראשון מבין ימי הספירה בו אומרים תחנון.
אי אמירת תחנון בימי סגולה מסוימים, הוא כידוע בשל הגילוי שמאיר מלמעלה באותם ימים, וכיוון שספירת העומר ענינה הוא עבודת האדם, עיקרו הוא אפוא דווקא בימים בהם אין הארות וגילויים מלמעלה, שאזי ה"עבודה" היא כל כולה של האדם, ולא מושפעת מהארות וגלויים המאירים מלמעלה, והם ימים של אמירת תחנון – יום ראשון מימים אלה הוא ב' באייר (לקו"ש ל"ב עמ' 73).
•
בנקודה זו של "התחלת העבודה של ה"נפש השנית" בב' באייר, פוגשים את האדמו"ר מוהר"ש נ"ע עומד ומכריז "און איך זאג 'לכתחילה אריבער''' (ראה סה"ש תש"נ ח"ב עמ' 416).
"אריבער" – פירושו לדלג. הצורך בדילוג מתבקש בעת שעל פני הקרקע קיימים מכשולים ובעזרת הדילוג עוקפים את המכשולים הללו.
בעבודת ה' הכוונה להתעלות מעל גדרי העולם, המעלימים ומסתירים על האלוקות והתעלות זו היא כאמור מסגולותיה של "הנפש השנית".
"לכתחילה אריבער" – ענינו אי התייחסות לגדרי והגבלות העולם כלל, בשונה מדילוג המתבקש עקב מכשולים, שהוא דילוג המודרך על ידם ובמידה הנדרשת בעיקבותם.
ומאחר שה"אריבער" הוא מסגולותיה של ה"נפש השנית", הרי שבהנהגה של "לכתחילה אריבער" באה לידי ביטוי הדרגה הנעלית ביותר שב"נפש השנית", אשר לגביה אין העולם תופס מקום כלל.
דרך זו של "לכתחילה אריבער" היא הדרך שסללו לנו רבותינו נשיאינו, והיא המובילה לייעודה הסופי של הנפש השנית, הוא הגאולה האמיתית והשלמה, אז "יוסיף ה' שנית ידו לקנות שאר עמו" (ראה ספר המאמרים מלוקט ח"ג עמ' קמ"ח הערה 56) ויגאלנו "שנית בקרוב".
מאפשרים לכם לקבל
