לאחרונה, כמסתבר, יש פעילות די מעניינת של תיאטרון יהודי. בשקט, בצנעה, במסגרת הקהילה, ללא פרסומת ויחסי ציבור, אבל עם יכולת וכישרון לא מבוטלים.

במקרה נקלעה לידי מודעה ב'עלון צרכנות ופרסומת' בבני-ברק על הצגת "כוחו של ניגון", ה"מחזמר השנתי הגדול של ילדי תלמוד תורה אור מלכה" של חב"ד בראשון לציון. מתוך סקרנות הלכתי, והופתעתי לטובה. מסתבר שלא רק 'אפיקורסים' יודעים לעשות תיאטרון. יש גם תיאטרון מסוג אחר 'גלאט כשר'.

ההצגה, בניהולו המוסיקלי של הרב אלאור ולנר, נערכה במסגרת מסיבת סיום של סוף שנת הלימודים בביצוע קבוצה של ילדים בגיל בית הספר היסודי. המחזה, המבוסס על סיפורי הבעש"ט מורכב מלקט של תמונות הקשורות כולן באותו נושא כוחו של הניגון.

המחזה בנוי כמעין מסע בעגלה על פני דרכים, מרחבים ויערות. בכל תמונה יש פגישה עם טיפוסים שונים, צדיקים, חסידים, וגם שודדים ההופכים לכלי זמר. ללמדך ש"לניגון יש כוח ועוצמה לקרב לתשובה ולמעשים טובים" כמו שנאמר. פה ושם גם חוגגים ושותים קצת יי"ש. התלמידים משחקים ושרים עם תלבושות נאות ומגוונות. מסתבר שיש ביניהם לא מעט כשרונות, ופרקי המקהלה כשכל הילדים, כמה עשרות, שרים ביחד, הם חגיגה אמיתית. הקהל באולם, רובו הורים ובני משפחה, גברים לחוד ונשים לחוד כמובן, מגיב בהתלהבות.

ההפקה מטבע הדברים היא די צנועה, מבחינת הציוד וההשקעה הטכנית. פה ושם אולי ניתן היה לעשות כמה דברים בסגנון קצת שונה. כך, לדוגמה, לילדים קשה היה לעתים לשחק ולשיר באופן טבעי, מאחר שכמעט כולם היו קשורים ועמוסים בכל מיני מיקרופונים שלא תמיד פעלו ביעילות מרוב כבלים וחוטים. ונוסף לכך, מישהו היה צריך כל הזמן להתרוצץ על הבמה להעביר את המיקרופונים ממקום למקום. אולי אפשר היה לוותר על כל ה'פלונטר' הזה, תרתי משמע, ולתת לילדים לשחק באופן טבעי, באולם הקטן והאינטימי, שהיה יכול להסתדר בלי בעיות עם קצת פחות 'סאונד'.

ענין אחר הוא הליווי המוסיקלי, אורגן חשמלי אחד, שהיה קשור גם הוא במערכת תגבור קולנית מאוד. אולי עדיף היה, פשוט, למצוא שנים שלושה כליזמרים, כינור, קלרינט ואקורדיון, או הרכב אחר, וללוות את המופע במוסיקה 'חיה' פשוטה וטבעית. גם העובדה שהתלמידים המשחקים עלו וירדו כל הזמן מן הבמה לאולם ובחזרה יצרה 'בלגן' לא קטן.

אבל, כל אלו הן הערות שוליים. כמו שאומר הפתגם היהודי: "עצות לי יש בשפע". יש לזכור ולהדגיש אין זה תיאטרון מקצועי אלא אירוע 'משפחתי קהילתי', חד פעמי, ללא יומרות, המוכיח שוב, על אפם וחמתם של 'יפי נפש' ר"ל, שאין שום סתירה בין יהדות, גם נוסח 'תלמוד תורה' של חב"ד, ותיאטרון, אם וכאשר אכן יודעים למצוא את החומרים הנכונים במסגרת הנכונה. העיקר במקרה זה הוא הניגון כמוסיקה וכ'נשמה'.

החשיבות היא בעצם היוזמה לעשות תיאטרון מוסיקלי יפה ומלהיב ולהוכיח שיש 'חינוך לתיאטרון' לא רק בסמינר-הקיבוצים ובמועדון 'צוותא' אלא גם 'בתלמוד תורה' נוסח חב"ד.