דודי הגאון רבי חנניה יוסף אייזנבך ז"ל היה יחיד במינו ומיוחד בהליכותיו בתחומים רבים. אחת מתכונותיו, החריגות בנופינו, הייתה פיו החתום ולשונו הנצורה. לצד היותו מרביץ תורה למאות ואלפים במשך השנים, אם זה בארצנו הקדושה, אם באירופה ואם בדרום אמריקה - הוא גם מצא זמן לפעול רבות עבור הרבי בשליחויות שונות ועלומות אצל אדמו"רי ורבני ישראל.

לא אחת ביקשתי ממנו לספר לי על עובדות ואירועים שחווה אותן בעבודת הקודש שלו, אך הוא אטם את פיו ואצר את הסיפורים בקרבו כשמפטיר, שאם הרבי העלים את רוב עשייתו ופעילותו מעין רואים מדוע עלינו לספר זאת?!

מנהגו של עולם הוא שאדם המתבגר מספר יותר על עברו וחושף לפחות טפח מדברים שאירעו עמו "למען ידעו דור אחרון בנים יולדו יקומו ויספרו לבניהם", אך לא כן היה דודי. הוא לא הגיד וסיפר, כי לדעתו רבים המה הדברים שעדיף שלא יסופרו ולא יצאו לאור עולם.

לפני שבועות אחדים, פרסמתי כאן, באתר COL, באחד מטורי סוף השבוע שלי - אסופת סיפורים על אודות דודי שנלב"ע הבוקר לעולמו בגיל 77. בעקבות פטירתו חוזר אני ומפרסם את הדברים, שיהיו לעילוי נשמתו.

•

בהיותי נער עליתי פעם לבקרו בביתו ולהתייעץ עמו בדבר מסויים והנה כאשר נכנסתי לסלון ביתו ראיתי על השולחן ערימת ספרים. היו אלו ספר חסידות חדש שיצא על ידי קה"ת באותם הימים והרבי ביקש לשלוח אותו לרשימה ארוכה של אדמו"רים ורבנים באה"ק. לצד אותם ספרים ראיתי גם חבילת מכתבים המצורפת לאותם ספרים כאשר לכל אחד מהאדמו"רים והרבנים נכתב מכתב פרטי עם שמו שהופיע בראש המכתב עם התוארים המיוחדים לו. לא שאלתי על הדבר, אך הבנתי כי דודי מתרוצץ מאחד למשנהו באופן אישי להעביר להם דברי א-לוקים חיים והבנתי כי יש לו תפקידים מיוחדים שהרבי מטיל עליו.

 זמן מה לאחר מכן ביקש ממני לעבור על רשימות דברים שכתב, כדי לערוך מהם ספר והוא הספר החשוב "מאורי ישראל" שהוציא לאור בזמנו, ובו כשלושים פרקים על "גאוני חב"ד שהאירו את דורם בתורתם ובחסידותם".  ואגב: ספר זה עורר רושם עצום כשיצא לאור עולם וחבל שלא יצא במהדורות נוספות כשאזל מן השוק.

לצורך כך הפקיד בידי חבילת 'דיסקים' נושנים של מחשב שנכתבו בהם פרקים שלמים בתוכנת 'איינשטיין' כדי להעלות אותם לדפוס. לאותה חבילה השתרבב בטעות דיסק נוסף וכאשר העליתי אותו על צג המחשב נחשפתי לדו"ח שכתב דודי לרבי על מפגשו עם כמה מגדולי האדמו"רים והרבנים שישבו אז במועצת גדולי התורה והרבי ביקש לשגר להם מסר מסויים. באותו דו"ח הוא מפרט את תגובתם של כל אלו שנפגש עמם אחד לאחד וגם את התרשמותו האם הדברים נכנסו לליבם.

או אז הבנתי כי הוא מתעסק בשליחויות חשאיות להעמיק את תודעתו של הרבי בקרב גדולי ישראל ופועל בכל כוחו לפאר את שם רבינו נשיאנו, להביא לעולם התורה את היקף תורתו ומשנתו שבאותם שנים החלו להתגלות ברבים יותר ויותר, בעיקר על ידי הדפסת שיחותיו של הרבי בתורת הנגלה, בכל בימה אפשרית. 

תוך כדי שאני מלקט פירורים מפעילותו של הדוד ז"ל אני נתקל בהשגחה פרטית במוסף פסח של עיתון 'כפר חב"ד' מלפני חמש עשר שנה ובו ראיון מרשים ומכובד עם הרב יוסף בוקסבוים יו"ר מכון ירושלים שמספר על פגישותיו עם ענקי התורה מהדור הקודם ועל הקשר הרציף שהיה לו עם הרבי לאורך השנים.

באותה כתבה הוא משוחח גם על המאסף התורני המפורסם בשם "מוריה" אותו הוציא לאור במשך עשרות שנים. בין היתר הוא מתאר כי בתחילת הדרך היה נוהג לבקש מגדולי ישראל מאמרים תורניים על מנת להדפיסם ומטבע הדברים ביקש מהרבי שיואיל לשלוח לו מאמר למוריה ובהמשך הוא מספר:

"באחד הימים קיבלתי טלפון משדה התעופה בלוד ועל הקו היה הרב חנניה יוסף אייזנבך שאמר לי שיש לו שליחות מהרבי אלי. הוא הביא לי דבר תורה בנושא "משא הארון בכתף" עליו הוא עמל להכינו וכמובן שהוא הודפס בכבוד הראוי לו בחוברת".

•

זכורני בהיותי בשנת הקבוצה בחודש תשרי תשמ"ג שלח לי דודי את חלק י"ז החדש של האנציקלופדיה התלמודית כדי להכניסו למזכירות הרבי. בהיותו נמנה על חברי המערכת של האנציקלופדיה על פי הוראת הרבי הוא ערך באותו חלק את הערך "חשד - מראית העין" המשתרע על פני כרבע מן הספר.

מה מאוד הופתעתי לראות שבאותו שבוע כאשר יצא הליקוט של יום הכיפורים (נדפס בלקו"ש חלק כ"ד עמ' 240) הרבי מציין שם בהערה 18 לעיין באנציקלופדיה תלמודית (כרך יז) ערך חשד - מראית העין.

ציון זה היה בבחינת חותמו של כהן גדול על העבודה המפרכת והמוצלחת לערך הנ"ל.

•

מה שהביאני, לפני כשלושה שבועות, לכתוב על דודי הגרח"י אייזנבך, הוא משום שהגיעו אז לידי לאילת שני כרכים חדשים של הספר "מחנה יוסף" המצטרפים לעשרות ספריו וחיבוריו. ספרים אלו יצאו לאחרונה לרגל שמחת חתונת א' מצאצאיו.

שני הכרכים הנ"ל שונים הם מקודמיהם. בעוד שספרי מחנה יוסף האחרים עוסקים בסוגיות הש"ס וברמב"ם ומתובלים הכא והתם בשיחות הקודש של הרבי, הרי ששני הכרכים הללו עוסקים מעיקרם אך ורק בתורת הרבי, בשיחותיו ובמכתביו בנגלה ובפנימיות התורה. וכשמם כן הם, "עיונים בתורת רבינו".

תענוג נפלא ועונג רב הוא לצעוד בין בתרי הספר ולראות כיצד המחבר נוטל את שיחות הקודש וצולל לעומקן, מטייל לרחבן ואגב כך שולל רעיונות וקושיות רבות של רבים מגאוני הדורות שסרים ונעלמים לאור ביאורי רבינו באותן הסוגיות.

בכמה מהפרקים הוא מדייק מאוד בלשונו המזוקקת של רבינו ומרבה לבאר מדוע לא הקשה הרבי שאלות נוספות או מדוע לא תירץ תירוץ אחר וכאשר הוא מחדד את דברי הקודש מתברר עד כמה חידושי הלקוטי שיחות הן קילורין לעיניים. לפעמים הוא מוצא בדבריו שניסוח קדשו של הרבי במקום אחד מבאר דברים מוקשים במקומות אחרים ובפירוש ניתן לומר שלא בא כבושם הזה בין תלמידי החכמים הקשורים בכל נימי נפשם לרבי שהציבו זרקור מאיר על דברי תורתו.

•

בפרק ט"ז שבחלק השני צדה עיני בסיפור שמביא המחבר:

"שמעתי מהנגיד הגה"ח רבי אליהו ענגלאנדער שליט"א מלונדון שפעם התפלל בבית מדרשו של כ"ק אדמו"ר זי"ע והתכבד בהגבהת ספר התורה ואח"כ כשרצה לברך הגומל הורה לו רבינו להניח קודם הספר תורה על הבימה ואז לברך. ושאלני מה הטעם לזה?"

ומבאר את ההוראה הנ"ל עפ"י דברי הרבי בחלק כ"ו בנצחיותה של המגילה שהיא כמו חמשה חומשי תורה ועפ"ז מבאר את מנהג רבותינו הקדושים לקרוא את המגילה בטרם יכניסו את ספר התורה להיכלו כי המגילה היא כמו ספר תורה שני שאין מכניסים הראשון עד לאחר קריאת השני.

וכשם שיש אומרים שיש להכניס את ספר התורה לפני הקריאה משום שהאוחז הספר לא יהא ליבו על הספר בעת קריאת המגילה, כך מסתבר שיש להניח הספר מידו בעת ברכת הגומל.

•

בסימן כד שם מביא את דברי הרבי (בהתוועדות בראשית תשכ"א, ובמאמר 'קומי אורי תשל"ג) שיש דין "לבוד" לא רק במקום כי אם גם בזמן. לאורך תשעה סעיפים הוא מבסס את הדברים ומוצא לכך סימוכין מן הנגלה ומן הנסתר ומתקנת עזרא שתיקן להם לישראל לקרוא בתורה.

בסיום פלפולו המרתק הוא מקנח בכך שתקנתו הקדושה של הרבי בלימוד הרמב"ם נקבעה בב' מסלולים של ג' פרקים ליום או פרק אחד ליום. ובעצם גם מי שלומד רק פרק אחד ליום הוא לומד גם ג' פרקים שכן מי שלומד ג' פרקים בשלשה ימים הם נחשבים ליחידה אחת מדין לבוד בזמן...

בסימן כז הוא מברר מלקוטי שיחות בענין קדושת הארץ הנשפעת מהקדושה, כענין "של נעליך מעל רגליך" וכן מה שהכהנים היו יחפים בעבודתם במקדש. 

הוא מחלק בין יחפים ממנעל וסנדל בלבד כדי שלא יהיה ביזוי למקום הקדוש לבין יחפים ממש שלא תהיה חציצה בין הרגל לבין אדמת קודש כי כל ענין לבישת המנעלים הוא בעוון שנתקללה האדמה לאדם וצריך לחצוץ ביניהם ולכן ביום הכיפורים מחמת עוצם קדושת היום אין צריך למנעל שיחצוץ.

ומסיים שם "ומכאן מקור נאמן למה שנהגו רבותינו הקדושים וכל הנוהים אחריהם שבאהלי הקודש של רבותינו הקדושים שולפים מנעלי וסנדלי העור וכלשון הפרקי דר' אליעזר "מכאן אמרו כל העומד במקום קדוש צריך לשלוף נעלו" וכו'".

•

אין בפנינים אלו ששליתי כדי ללמד בכי הוא זה על ב' הכרכים הגדושים בבקיאות עצומה המצוטטים מעשרות ספרים שחלקם נדחים ואינם מוכרים רק להמחבר ורק שוחרי התורה שיעיינו בהם היטב יבינו אל נכון את חידושם של שני כרכי ה"מחנה יוסף" הללו שמאירים באור נגוהות את ביאורי וחידושי הרבי.

 בעומדנו ב'לבוד' ליום הגדול והקדוש יו"ד שבט, מהווים הספרים האמורים מורי דרך להתקשרות לאמור: לא עוד לימוד הלקו"ש בעתים מזומנים ועיון בהם מעת לעת אלא לעסוק בהם ביסודיות ובעיון רב ולהקדיש להם זמן בלתי מוגבל שיהיו חקוקים במוחנו וליבנו.

כי אין לנו התקשרות גדולה מזו כאשר אנו דולים ומשקים את תורת רבינו הקדוש לעולם כולו.