הרב יעקב גלויברמן

בצער רב צפיתי בימים האחרונים במחזות הקשים של ההתקהלויות ההמוניות וההפגנות הסוערות בבני ברק ובירושלים וליבי נחמץ בקרבי.

קשה לי שבעתיים לצפות בזה כאחד שגדל ברחובות מאה שערים בירושלים, וכאחד ששירת כקצין ביחידות מובחרות, שם עברו עליי שנות ילדותי ונעוריי השמחות, כשלצידנו חיו בשלווה דתיים, חילוניים, ערבים מוסלמים ונוצרים. האחד כיבד את השני ולכל אחד היה את המקום שלו, מבלי שהדבר הפריע לאחר.

לצער כולנו, תקופת הקורונה הזאת הביאה למצב של כאוס בחברה הישראלית, וזה בין היתר נובע לדעתי מכך שמדובר ללא ספק בתקופה מאתגרת וקשה לכולם. למי שנמצא בחל״ת, להורים שנמצאים עם הילדים תחת קורת גג אחת שבועות ארוכים ללא אופק של שגרת לימודים שפויה, לבעלי העסקים שרואים את עמלם יורד לטימיון, לזקן ולצעיר.

שלא יובן לא נכון, אני מגנה בכל תוקף אלימות והרמת ידיים, ואסור לנו להתרגל למחזות שראינו אתמול. העיירה באמת בוערת רבותיי. אם יש רגע שצריך לקחת מנהיגות-זה הרגע הזה.

הייתי מציע שכל אחד מהצדדים יבין את מורכבות המצב ויכפיף את עצמו במעט למען האחר. לא ייתכן שאנחנו נחיה זה לצד זה כשתהום כה עמוקה נפערת מתחת לרגלנו. זה לא הזמן ללבות את האש ולשבור את הכלים. זה הזמן לקחת אחריות על מעשינו.

מנהיגי וראשי העדה לצד האדמו״רים, כמו גם הפוליטיקאים ואישי הציבור צריכים להרגיע את השטח ויש להם את היכולת לכך.

מצד שני, גם המשטרה צריכה לקחת צעד לאחור ולהבין שלא כך תושג האכיפה וההרתעה. מה שראינו אתמול היה תוצאה ישירה של מדיניות: אצבע קלה על ההדק.

רבותיי, יש לנו עתיד משותף כאן מעבר לתקופת הקורונה שבקרוב תסתיים בע״ה. לבנתיים, יש כאן עדיין מגיפה איומה שמשתוללת ומפילה חללים ללא הבחנה. ההתנצחות לא תביא לתוצאות הרצויות. קל מאוד להיסחף במדרון התלול של השנאה וליבוי היצרים, אבל הרבה יותר נכון לבלום את ההיתדרדרות ולהסיט את העגלה ממסלול ההתנגשות האיום.

בואו נזכור-דעות שונות, כן. פרוד לבבות, לא!