ערב יום הגדול והקדוש יו"ד שבט, מרכז התקשורת החב"די COL מגיש: פרק מיוחד ומלא מתוך הספר "המזכיר" - מסכת חייו ופועלו במחיצת הרבי של הגה"ח ר' יהודה לייב גרונר ע"ה, מזכיר הרבי, בעריכת בנימין ליפקין, העומד לראות אור בקרוב בע"ה.

הפרק "וזרח השמש" מוקדש כולו ליו"ד שבט, יום הסתלקות אדמו"ר הריי"צ והימים הסמוכים לקראת קבלת הנשיאות, במהלכה ובעקבותיה מנקודת ראותו של מזכירו הקרוב והנאמן של האיש שכבר באותם ימים היה הקרוב ביותר לרבי ועמד לימינו

•

בבוקר יום השבת יו"ד שבט תש"י שקעה השמש בצהריים. נשמתו הקדושה והטהורה של כ"ק אדמו"ר הריי"צ עלתה בסערה השמימה. זעזוע עמוק פקד את עדת חסידי חב"ד, שאך שנים אחדות קודם לכן התאוששה בכוחות עילאיים ממוראות השואה האיומה, שהפילה חללים רבים מטובי בניה ובנותיה. ומשעה שיצאה השבת ובשורת האיוב נפוצה בכל רחבי תבל, תאניה ואניה.

אחד מיחידי הסגולה ששהה באותן שעות בקודש והיה סמוך ונראה לשקיעת השמש ולזריחתה מחדש בדמותו של הרבי נשיא דורנו, היה נשוא ספרנו, מזכיר הרבי כבר מאותם ימים, הרב יהודה לייב גרונר. כה סיפר לימים על ימי הדמדומים של נשיאותו בעלמא הדין של הרבי הריי"צ.

"הפעם הראשונה שבה זכיתי להיכנס ליחידות אצל הרבי הריי"צ, הייתה בחודש תשרי תש"ו", שח הרב גרונר. "הרבי הריי"צ ביקש אז להקים ישיבת 'תומכי תמימים ליובאוויטש' בשיקגו". לשם כך נבחרו חמישה בחורים צעירים בגילאי 15, והרב גרונר הצעיר זכה להיות אחד מהם. "למעשה", אמר הרב גרונר, "היינו 'התלמידים השלוחים' הראשונים בארצות הברית".

על עצם ההוראה ומה שהיה כרוך בה סיפר הרב גרונר: "הרבי הריי"צ הורה שנסע לשיקגו למחרת יום הכיפורים, ומינה את הרב יוסף ויינברג למשפיע הישיבה, ואת הרב אברהם מרדכי הרשברג לראש הישיבה. כששאלנו את הרב ויינברג מתי יתחילו הלימודים בישיבה, השיב שלאחר שמחת תורה. לאור תשובתו, ביקשנו מהרב יאכיל סימפסון, הגבאי של הרבי הריי"צ, לשאול אם נוכל להשאר בחגים בבית חיינו". התשובה שיצאה מן הקודש פנימה הייתה חד משמעית והיא הכילה לדברי הרב גרונר מסר נצחי: "אז מ'הייטס – דארף מען פאלגן" (כשמצווים – יש לציית).

למחרת יום הכיפורים, בשעה שבע בערב, נכנסה החבורה בת חמשת הבחורים ליחידות בהיכלו של הרבי הריי"צ. הרב גרונר זכר לציין כי "מכיוון שבליל יום כיפור הרבי הריי"צ לא ישן בחדרו, היו מכניסים לחדר היחידות את מיטתו, והיא עדיין הייתה שם כאשר נכנסנו ליחידות. הרבי הריי"צ בירך אותנו לקראת השליחות".

לפני חג הפסח העניק הרבי הריי"צ רשות לבני החבורה לשוב לביתם כדי לעשות את החג בחיק המשפחה. תשוקתו העזה של הרב גרונר הצעיר לזכות לעוד קרבה בקודש באה לידי ביטוי בכל הזדמנות שנקרתה בדרכו. "לאחר החג", סיפר לימים, "שאלתי את הרב סימפסון האם נוכל להיכנס שוב ליחידות לפני נסיעתנו חזרה לשליחות". הרב סימפסון השיב בשלילה משום שזכר היטב כי אך לפני חודשים אחדים היו הבחורים ביחידות. אולם הרב גרונר לא הרפה. "ביקשתי שלפחות ישאל על כך את הרבי הריי"צ", גילה. ההתעקשות השתלמה. התשובה שהתקבלה הייתה שהתלמידים השלוחים ייכנסו ליחידות, למחרת בשעה שתיים בצהריים.

"כשנכנסנו", שיחזר הריל"ג לימים, "שאל הרבי הריי"צ: מתי אתם נוסעים? השבנו שהיום, ואמר הרבי הריי"צ (תרגום תוכני מאידיש): נסיעתכם לשיקגו יש בה עניין כפול: אתם נוסעים עבור עצמכם, ולהראות דוגמא מהו תלמיד ב'תומכי תמימים'. תלמיד ב'תומכי תמימים' צריך להתנהג על פי חסידות; לא רק על פי תורה אלא גם על פי חסידות. הייתה לי קצת נחת רוח מכם, אבל צריכים יותר. שמעתי שאתם חוזרים מאמרים, הייתה לי נחת רוח מכך. צריכים באמת לחזור, אבל בכך לא די. צריכים לפעול. אם חוזרים מאמר העוסק בענייני 'עבודה', צריכים לפעול ב'עבודה'. צריכים ללמוד ולהיות מסורים ללימוד ולפעול בלימוד. בזמן המנוחה צריכים לנוח, אלא שצריכים לעסוק בלימוד בפועל ממש. צריכים לרצות ללמוד, ולהיות יכולים ללמוד. והוסיף הרבי הריי"צ: אינכם נוסעים עם הכוחות שלכם. מעניקים לכם כוחות.

"לסיום אמר הרבי הריי"צ: ברצוני להעיר את תשומת לבכם ולברך אתכם, התלמידים של הישיבה שלכם והצעירים של שיקגו. הצליחו בשליחותכם. סעו לשלום והיו בריאים בגשמיות וברוחניות".

"מלבד שתי יחידויות אלו", שח הרב גרונר, "זכיתי להיות בעוד שתי יחידויות. לקראת תשרי תש"י, הרב שמואל לויטין, שהיה משפיע ראשי בישיבת תומכי תמימים המרכזית ב–770, קרא לי עם עוד שני בחורים, וסיפר שלאחרונה אמר הרבי הריי"צ שברצונו להפסיק לקבל ליחידות, מכיוון שהיחידות נוסדה על ידי אדמו"ר הזקן בעיקר עבור עניינים רוחניים, אלא שלפעמים מנצלים זאת גם לעניינים גשמיים. אולם לאחרונה רוב הבאים ליחידות שואלים רק בעניינים גשמיים. לאור הדברים, העניק בידינו הרב לויטין 'סדר עבודה' לחודשים הבאים, ואמר שאחר–כך יסדר לנו יחידות, וידריך אותנו על מה לשאול ולבקש בענייני עבודת ה'".

עומד ומשמש. הרב גרונר ז"ל לצדו של הרבי בהתוועדות בבית המדרש ב-770

בכל שבת ויום טוב, וגם בימים הנוראים, היו מתפללים בחדרה של הרבנית שטערנא שרה, הצמוד לחדרו של הרבי הריי"צ. הרבי הריי"צ היה יוצא מחדרו למניין רק לקריאת התורה ותקיעות בראש השנה, ולמפטיר יונה ביום הכיפורים.

במאמר מוסגר ציין הרב גרונר: "כשהרבי הריי"צ קבע את דירתו ב–770, סידר שאמו תהיה בצמוד לחדר היחידות, באומרו שעליו להיות סמוך ונראה לה. כאשר נסתלקה בי"ג בשבט תש"ב, שהה הרבי הריי"צ בשיקגו, ולאחר שובו אמר כמתבטא לרב שמואל לוויטין: לא הייתי צריך לנסוע, לא הייתי צריך להשאיר את אמא לבד. אילו הייתי כאן, הכל היה ממשיך". מבהיל.

•

ביום כיפור תש"י זכה הרב גרונר להשתתף במניין המיוחד הזה, יחד עם זקני החסידים כמו הרב שמואל לוויטין, הרב ישראל ג'ייקובסון, הרב יוחנן גורדון, הרב משה דובער ריבקין, הרב בערל חסקינד ועוד. וזה היה הזיכרון שנותר בתודעתו של הרב גרונר מאותה תפילה ביום הקדוש האחרון בחייו של הרבי הריי"צ בעלמא הדין: "תמיד הרבי הריי"צ הקפיד שיתפללו מנחה לפני השקיעה, ובאותה שנה הגיע זמן השקיעה, והרבי הריי"צ טרם יצא מחדרו. ר' ישראל ג'ייקובסון אמר בלחץ: 'די זון גייט באלט אונטער' (השמש עומדת לשקוע). הרגיע אותו ר' יוחנן גורדון באומרו: ישראל, לקב"ה יש שני 'זון' ('זון' באידיש מתפרש גם כשמש, וגם כבן) – יש לו 'זון' אחד כאן, ו'זון' אחד שם, וה'זון' שכאן מנהיג את ה'זון' שם".

בשעה מאוחרת מאוד יצא נכדו של הרבי הריי"צ, ואמר: הסבא הודיע שהפעם לא ייצא מחדרו, אלא קריאת התורה והמפטיר יתקיימו בחדרו, ורק עשרה אנשים יהיו בחדר. והסבא אמר מיהם העשרה: הסבא, אבי (הרש"ג), דודי (הרמ"ש), אני, בעל קורא, כהן, לוי, בעל מוסף, בעל נעילה, ועוד אחד. וחוץ מהם – שאף אחד לא ייכנס.

הרבי הריי"צ הרשה להשאיר את דלת חדרו פתוחה, כדי שהחסידים שנותרו בחדר הרבנית יוכלו לשמוע ולהשתתף במניין. "עמדתי", סיפר הרב גרונר. "הכי קרוב לחדר היחידות, במבואה הקטנה שבין שני החדרים, וכך למעשה יכולתי לראות את הרבי הריי"צ בכל זמני התפילות".

וזה מה שנותר בזכרונו מאותה תפילה: החזן במנחה היה הרה"ח ר' אברהם זיסקינד, שהיה 'עובד' והתפלל בדרך כלל מאוד במתינות. מכיוון שהשעה הייתה מאוחרת, אמר לו הרבי: ר' אברהם, תזרז את התפילה. הוא החל למהר בתפילתו, ואז ביקש הרבי הריי"צ למסור כי אין דעתו הקדושה נוחה מכך. מדוע ממהרים? שאל. שיתפללו בנחת, הורה. לתפילת נעילה ניגש לפני התיבה הרה"ח ר' שמואל זלמנוב, ומכיוון שהיה מאוחר מאוד, והרבי לא רצה להאריך את הצום של הרבי הריי"צ, אמר לר' שמואל: חותני אמר בנוגע למנחה, לא על תפילת נעילה. הזדרז. לא חלפו אלא רגעים אחדים, ושוב שיגר הרבי הריי"צ מסר: הרי דובר שלא יזדרזו. לפני שניגנו מארש נפוליון, ביקש הרבי הריי"צ שכל אחד ישיר הכי גבוה שהוא יכול, וכמה שיותר לאט. לפועל הכל היה לאט, והתפללו תפילת ערבית של מוצאי הצום כשעה תמימה לאחר צאת הצום.

במוצאי יום הכיפורים, בעת ההתוועדות שנערכה בשעת הסעודה, סיפר הרבי הריי"צ שאביו – הרבי הרש"ב – דיבר פעם במוצאי יום הכיפורים אודות חוש הציור, ובאותו מעמד אמר: "ביום כיפורים זה הרגשתי את העניין במוחש". כששאלוהו מה כוונתו במוחש, ענה: ראיית פני הרב. והוסיף הרבי הריי"צ: משמע, שבאותו יום הכיפורים ראה אבי משהו שאחרים לא רואים אותו, וכאשר עומדים בכאלו ד' אמות צריכים להיות "גאר אן אנדערער" (אחרת לגמרי).

בעת ביקור הרבי ב'גן ישראל'. משמאל: הרב גרונר

לאחר שהתוועדות הסתיימה, ירדנו עם הרבי במדרגות העץ הפנימיות. לפתע פנה הרבי לר' שמואל לוויטין, ואמר: עכשיו, מובן מדוע איחר הרבי הריי"צ את זמן מנחה. הרבי הרש"ב היה היום אצל הרבי, ולכן לא יכול היה להתחיל מנחה כל זמן שאביו נמצא בחדרו. ומכיוון שהרבי הרש"ב התגלה כאן, לא רצה לצאת מחדר זה, וגם לא רצה שכל אחד ייכנס לחדר, רק מניין מצומצם. כעת הכל מובן.

זכותו של הרב גרונר, כמי שעבד במחיצתו של הרבי כבר באותם ימים, עמדה לו כבר אז. כך סיפר: "מכיוון שהתגוררנו בקרבת מקום ל–770, בשכונת ברונזוויל המרוחקת רק חצי שעה הליכה מבית חיינו, היינו מגיעים לרבי הריי"צ בכל הזדמנות שבה התקיימה התוועדות. עם השנים, הקהל הלך וגדל, ומכיוון שהרבי הריי"צ קיים את ההתוועדויות בביתו שבקומה השנייה של 770, המקום היה מוגבל, ולא לכולם ניתנה האפשרות להיכנס. אבל אני זכיתי פעמים רבות להיות בקודש פנימה, בזכות עבודתי לצד הרבי, שנקרא בימים ההם 'הרמ"ש'.

כזו, למשל, הייתה אחת מהזדמנויות הפז הללו: "בשמחת תורה תש"י, כאשר הגעתי בבוקר ל–770, אמר לי הרבי להמתין ליד חדרו, והוא כבר יכניס אותי לדירתו של הרבי הריי"צ. כשעלינו למעלה ב'מדרגות העץ' (כך קראו למדרגות הפנימיות, שנועדו לשימוש אנשי הבית, בשונה מהמדרגות הציבוריות שנקראו 'מדרגות הברזל'). חסידים רבים המתינו בתקווה להיכנס. הרבי נעמד ליד הדלת, ובעודו חוסם בידו את הכניסה אמר: אף אחד לא יכול להיכנס, מלבד אחד. ואפשר לי להיכנס. לאחר התפילה אמר לי הרבי: יהיה קשה להכניס אותך שוב. לכן אל תרד למטה, אלא הישאר כאן ואני אוציא אותך ידי חובת קידוש, ואתן לך משהו לסעודת יום טוב. הרבי אכן קידש על היין והציע לי חלק מסעודתו אך סירבתי לאכול".

"ההתוועדות שהתקיימה לקראת מוצאי היום הייתה מיוחדת במינה. באותה שנה, במהלך חול המועד, הרבי הריי"צ לא הרגיש טוב, והבהילו עבורו את ד"ר ווילדער, הרופא שטיפל ברבי הריי"צ מאז בואו לניו יורק, שסבו היה הרופא של הרבי המהר"ש. לאחר שהרופא בדק את הרבי הריי"צ, אמר כי הוא יודע שקשה לבקש זאת, אבל בכל זאת הוא מבקש שהרבי הריי"צ לא יתוועד בשמחת תורה. לאחר שהבין שזה בלתי אפשרי, התרצה ואמר: בסדר, אבל לא יותר מארבע שעות. זו הייתה בקשה חריגה, שכן התוועדויות שמחת תורה היו נמשכות חמש-שש שעות, ופעם אחת אף זכור לי שסיימו את ההתוועדות בשעה 5:00 לפנות בוקר".

לאחר הקדמה זו מסקרן היה לדעת כיצד ייפול דבר בהתוועדות שמחת תורה. "עוד בטרם החלה ההתוועדות", ציין הרב גרונר, "התמקמתי אל מול מקום מושבו של הרבי הריי"צ. כך נותרתי על מקום עומדי במשך כל הזמן.

"ההתוועדות החלה בשעה חמש בערב, וכאשר הגיעה השעה תשע, והרבי הריי"צ המשיך להתוועד, נכנסה בתו הבכורה וביקשה להעביר לאביה שעון, כדי לרמוז שעליו לסיים את ההתוועדות. כשהשעון הגיע אל הרבי (הרמ"ש), הוא הכניס את השעון לכיסו. בראותה כן היא נעמדה אפוא ליד הרבי הריי"צ, ובתחילה הוא לא הרגיש בה. רק כעבור זמן מה פנה אליה ואמר: חנה'לה, וואס קאן איך טאן פאר דיר (מה יכול הנני לעשות עבורך)? היא נענתה ואמרה: אבא אמר שאחרי ארבע שעות יסיים. אמר הרבי הריי"צ: קשה לעזוב התוועדות חסידית, אבל אף על פי כן, אשתדל לקצר.

"לאחר שיצאה אמר הרבי הריי"צ שיחה נוספת, ואחר–כך הורה לנגן את ניגון הכנה ואחריו ניגון ד' בבות של רבנו הזקן. לפני שהחלו לנגן הורה: שכל אחד ינגן כמה שיותר גבוה, ובנחת. לאחר כל אחת מהשיחות, רמז לי הרבי לומר 'לחיים' לרבי הריי"צ.

"בדרך כלל, במהלך ההתוועדות, נשען הרבי הריי"צ על גב הכסא, אולם כאשר החלו לנגן הטה את גופו הקדוש קדימה, ודמעות רבות החלו ניגרות מעיניו. ממש כמו מעיין של דמעות זרם מעיניו במשך כל זמן הניגון.

הרבי בציון הק' של הרבי הקודם בשנת תש"י. לצד הרבי נראה הרב גרונר

ה'חוזרים' הקבועים בהתוועדויות הרבי הריי"צ, היו הרב שמואל זלמנוב (שכתב את ה'הנחות'), והרב מרדכי מנטליק. גם הרב מענדל טננבוים סייע בחזרה. ה'חזרה' נערכה בזאל הקטן, מיד לאחר ההתוועדות. בכל פעם, לאחר סיום ההתוועדות, ירד הרבי לזאל הקטן ואמר לנוכחים: חותני ביקש להכין רשימה מהשיחות ששמעו זה עתה. לאחר שסיימו לכתוב את ה'הנחה' העברנו עותק לרבי הריי"צ, שהגיה אותו.

"במסגרת עבודתי לצד הרבי, זכיתי להכין לדפוס את רשימת השיחות של הרבי הריי"צ בשנים ההן", סיפר הרב גרונר. הרבי נתן לי את הגהותיו של הרבי הריי"צ על ה'הנחות', ומעניין לציין שהיו פעמים שהרבי הריי"צ העביר איקס על דף שלם, וכתב מעבר לדף עניין חדש שלא נאמר כלל בהתוועדות. וכך יצא שהיו דברים שנאמרו בהתוועדות, אך מעולם לא נדפסו, ולאידך – בשיחה הנדפסת היו חלקים שלא נאמרו בשעת ההתוועדות.

קונטרס המאמרים 'באתי לגני' ליו"ד–י"ג שבט, נדפס בערב שבת שלפני ההסתלקות, והרבי הספיק להכניסו לרבי הריי"צ לפני כניסת השבת. היו ששמו לב לטעות דפוס בהקדמה למאמר: בתואר 'שליט"א' לאחר שמו של הרבי הריי"צ, הייתה חסרה האות י'.

בכל יום היה הרבי נכנס לחותנו הרבי הריי"צ. הרבי לא ויתר על כך בשום פנים ואופן, וגם כאשר הרבנית חיה מושקא נסעה בימי הקיץ החמים לפאראקוויי, והרבי נסע לבקרה – הקפיד הרבי לחזור בכל ערב ל–770, כדי לא להחמיץ את ההזדמנות להיכנס לרבי הריי"צ. באותן שנים הלך הרבי עם חליפה קצרה, אולם ביומי דפגרא היה מביא עמו סירטוק, מניח אותו בקומה השנייה, ולפני שהיה נכנס ליחידות היומית אצל הרבי הריי"צ – לבש את הסירטוק.

לפעמים, לאחר היחידות אצל הרבי הריי"צ, ירד הרבי לזאל הקטן ואמר דברים ששמע מחותנו. כך למשל זכור לי שפעם נכנס ולאחר שדפק על השולחן כדי שיהיה שקט, אמר: אני יוצא כעת מהרבי הריי"צ, ואמר שכעת היה אצלו האבא, הרבי הרש"ב נ"ע, ואביו שאל אותו: כיצד ייתכן שבבית המדרש שלך מדברים בשעת קריאת התורה?

עוד לפני הנשיאות התוועד הרבי עם החסידים בכל שבת מברכים, וכן בשמחת בית השואבה וביומי–דפגרא. בשבת אויפרופעניש, היה הרבי מבאר את תוכן שמו של החתן, אחר–כך את תוכן שמה של הכלה, ומקשר ביניהם. אחר–כך הסביר את הקשר התוכני בין שמות אבי החתן לאבי הכלה. הכל בגאונות עצומה תוך ציטוט מובאות מכל חלקי התורה בקשר לשמות אלו. מעניין, שאחרי תש"י חדל הרבי לקיים נוהג זה.

בי"ב תמוז האחרון, שחל בשבת קודש – ההתוועדות של הרבי הריי"צ התקיימה ביום ראשון י"ג תמוז, ובשבת אחרי התפילה התיישב הרבי והחל להתוועד. בתחילת ההתוועדות אמר הרבי: באמת, אסור לדבר עכשיו, כי הרבי נמצא כאן ואיך אפשר לדבר בנוכחות הרבי. אלא בגלל שהרבי רוצה שנתוועד, לכן מתוועדים. והוסיף הרבי, שיש בזה מעלה: מכיוון שהרבי הריי"צ מתפלל עכשיו, הרי הדיבורים שלנו יתעלו על ידי הרבי הריי"צ. מה שהוא חושב שזה טוב, הוא יעלה למעלה, ומה שהוא חושב שלא טוב – יזרוק.

•

בבוקר יום שבת קודש יו"ד שבט תש"י, היו בבית חיינו רק חסידים בודדים. מי שהייתה בחדרו של הרבי כל העת היא האחות הסיעודית, גב' מאניה, שסעדה את הרבי הריי"צ עד רגעיו האחרונים. על מה שאירע באותן שעות קשות שמע הרב גרונר לאחר מכן מהאחות הסיעודית וכן מהרה"ח ר' שמואל לוויטין שהיה נוכח במקום.

האחות סיפרה כי כאשר נכנסה בבוקר לחדר היחידות, ראתה את ראשו הקדוש שמוט על השולחן. היא ניסתה להעיר את הרבי הריי"צ, ולאחר שלא הצליחה מיהרה לקומה השלישית לקרוא לבתו הבכורה. בראותה את המצב מיהרה הבת לשלוח את הבחור שלום בער אייכהורן (ששהה בבית הרבי), להבהיל בדחיפות את ד"ר זליגסון שהתגורר בקרבת מקום.

כשד"ר זליגסון הגיע, השעה הייתה חמש-עשרה דקות לפני השעה שמונה בבוקר. הרופא הורה להעביר את הרבי הריי"צ למיטתו בחדר השינה, וניסה לייצב את מצבו.

רגעים אחדים לפני ההסתלקות, התרומם הרבי הריי"צ מעט מהמיטה, וזעק: "ראַטעוועט מיר! ראַטעוועט מיר!" (הצילו אותי! הצילו אותי!). תכף לאחר מכן שוב הרכין ראשו הקדוש לתנועת תנוחה וכעבור רגעים בודדים ניצחו אראלים את המצוקים ונשבה ארון האלוקים. לימים יזכור הרב גרונר כי הרבי הדגיש שבשעת יציאת הנשמה היו במקום כהן (שלום בער אייכהורן), לוי (הרב שמואל לוויטין) וישראל (ד"ר זליגסון).

הרב שמואל לויטין שלח מישהו לקרוא לרבי מביתו. כשהרבי הגיע, הורה להודיע לכל אנ"ש הגרים בסביבה. כאמור, היינו גרים במרחק חצי שעת הליכה, וכאשר הגיעה אלינו הבשורה המרה, סירב הרב מענטליק להאמין, ואמר: זה לא ייתכן. בוודאי יש כאן טעות. הוא ביקש שלא להודיע על כך לאבי, שהיה קשור מאוד לרבי הריי"צ, והיה חשש לבריאותו.

כך תיאר הרב גרונר את אשר הוא זוכר באופן בלתי אמצעי: "המומים ומזועזעים צעדנו במהירות ל–770, מסרבים לקלוט ולהאמין לידיעה המרה. כשהגענו לבית חיינו וראינו את פניהם החפויות של החסידים, התחלנו לקלוט את המצב. מכיוון שכבר עבדתי עם הרבי, הורה לי הרבי לעמוד לצדו, כדי שאם יהיה צורך בשליחות מסוימת, אוכל לבצעה על אתר".

כתב יד קודשו של הרבי, בו מתייחס לעבודתו של הרב גרונר בהיותו בחור

"בשעה שתיים בערך", נזכר הרב גרונר, "הורה לי הרבי לקרוא לד"ר זליגסון. ירדתי למטה, והוא לא היה. קראתי אפוא לד"ר נס שהיה במקום, ואמרתי לו: הרמ"ש רוצה לראות אותך. כשהוא נכנס לחדר השינה של הרבי הריי"צ, הורה לי הרבי לצאת מהחדר, ובמשך רגעים אחדים שהו שם שניהם לבדם.

"לאחר שיצא מהחדר, סיפר לי, שהרבי ראה תזוזה כלשהי בגופו של הרבי הריי"צ, ואמר לרופא שנראה שיש בו עדיין נשמה. ואולי כל הקביעה על ההסתלקות היא טעות. 'בדקתי שוב את הלב', אמר לי ד"ר נס, 'ואמרתי שאין ספק שהייתה הסתלקות, והתזוזה שנראתה היא תוצאה של רוח שעדיין נשארת בגוף כמה שעות לאחר הפטירה'. וסיים ד"ר נס: 'הרמ"ש מסרב להאמין שחותנו הסתלק'.
"כעבור שעתיים בערך, קרא הרבי לגיסו הרש"ג, החזיק אותו תחת זרועו והחל לצעוד עמו בפרוזדור בקומה השנייה. למרות שאף אחד לא היה לידם, הם לא דיברו, אלא שתקו וצעדו כך הלוך ושוב, במשך כחצי שעה. ובכל הזמן הזה, הרבי אוחז בזרועו של גיסו.

"במהלך התפילות הרבי נשאר למעלה, וביקש ממני שכאשר המניין למטה יגיעו בתפילה לקדיש יתום, שאקרא לו כדי שיאמר את הקדיש.

"במהלך השבת לא ראינו את הרבי בוכה. במוצאי שבת, אחרי הקדיש האחרון, יצא מהזאל הקטן לכיוון המעלית, ואז נעמד ליד המעלית והחל להתייפח בקולי קולות. ממש בכי קורע לב. אחר–כך ביקש לקרוא למזכיר ר' משה לייב רוטשטיין, והורה לו להודיע לאנ"ש בכל רחבי תבל על הבשורה המרה. במקביל, ביקש שהחברה קדישא יקבעו את שעת ההלוויה, ושיעדכנו את אנ"ש מערי השדה שרוצים להגיע להלוויה.

"הרבי הורה שרק אנ"ש יתעסקו בכריית הקבר ולא הפועלים הגויים. כמו כן ביקש הרבי שיכינו את הארון מהסטנדר של הרבי הריי"צ.

"בלילה, הרבנית נחמה דינה ביקשה להעביר את הרבי הריי"צ מחדר השינה לחדר היחידות, שם ערכו זקני החסידים את הטהרה. לאחר הטהרה הרבי אמר שיתנו רשות לכל אחד שנמצא לעבור ליד הארון ולבקש מחילה. ארונו של הרבי הונח על שני ספסלים, ומסביב עמדו בני המשפחה וזקני החסידים. נכנסים בדלת שמהפרוזדור, ויוצאים מהדלת השניה. את התחושות והרגשות באותם רגעים קשים ומרים – אי אפשר לתאר.

"בשעה 12:30 החל מסע ההלוויה. כאשר הוציאו את הארון מ–770, עמד הרבי בקומה השנייה, ליד החלון בחדרה של הרבנית שטערנא שרה. כשהארון הגיע קרוב לרחוב ברוקלין, ירד הרבי, וכמובן שפינו עבורו מקום עד שהגיע ליד הארון. בתחילה ביקש הרש"ג שיצעדו ברגל עם הארון עד לבניין הישיבה ברחוב בדפורד, אבל לנוכח הלחץ והדחיפות, השוטרים אמרו שזה בלתי אפשרי. שאלו את הרבי, ואמר שיסעו במכונית עד לישיבה.

הרבי נוטל ידיו הק' לתפילה אחרי חזרתו מהאהל הק'. משמאל: הרב גרונר

"על הארון היה מונח הסירטוק השבתי של הרבי הריי"צ העשוי משי. כשהכניסו את הארון לקבר, נעלם בגד המשי. הרבי שאל בקול: היכן הבגד של השווער? ואמר: לא אניח לכסות את הארון ולסיים את הקבורה, עד שיחזירו את הבגד. פתאום, מאי–שם, נשלף הבגד והונח על הארון.

"לאחר הקבורה אמרו הרבי והרש"ג קדיש. הרבי קרע קריעה, וכאשר חזרנו ל–770 אמר שכולם יקרעו קריעה, וישבו רק שעה. למחרת אמר הרבי, שכל אלו שעשו קריעה – יאחו את הקריעה. אבל הרבי עצמו הלך כך עד לסיום השבעה.

"למחרת ההלוויה, קרא לי הרבי ואמר: 'מעכשיו תהיה לך עבודה אחרת לגמרי'. ואני הבנתי זאת היטב", סיפר הרב גרונר בהתרגשות.

•

במהלך ה'שבעה' התקיימו התפילות בחדר היחידות של הרבי הריי"צ. הרבי היה עולה מחדרו, כשהוא מעוטר בטלית ותפילין דרש"י, ואילו התפילין דרבנו-תם, ראב"ד ושימושא רבא – היו בשקיות, אותן הניח על השולחן. לאחר התפילה הסיר הרבי את התפילין של ראש, החליפן בשימושא–רבא; אחר–כך הניח רבנו תם, ואחר–כך ראב"ד.

"ראינו", תיאר הרב גרונר לימים, "כיצד הרבי מקפל את התפילין, והיו בזה שני שינויים ממה שהיינו רגילים: ראשית, בתפילין של יד, היינו מקפלים את הרצועות מצד אחד בלבד. שמנו לב שהרבי מקפל אותן משני הצדדים. הרה"ח ר' פייבל רימלר, שהיה אז בחור צעיר, שאל את הרבי לפשר הדבר, והרבי השיב: מורי חמי אמר לי שצריכה להיות צורת כנפי יונה הן בשל יד והן בשל ראש. שנית, בתפילין של ראש, אנחנו היינו רגילים להניח את הקשר בצד, ואילו הרבי הניח את הקשר באמצע המעברתא".

הרב גרונר ציין כי "הרבי הקפיד שלא להתחיל בחזרת הש"ץ עד שיהיו עשרה עונים. לאחר שהרבי סיים שמונה–עשרה, פנה אליי שאבדוק אם אפשר כבר להתחיל. אני כבר ידעתי שהרבי לא מסתפק בתשעה עונים, והייתי מסמן לחיוב רק לאחר שהיו עשרה עונים".

רגע מיוחד לא יכול היה הרב גרונר לשכוח. הרגע המרטיט הזה אירע יומיים בלבד לאחר יו"ד שבט. "ביום שני בבוקר, בעת אמירת שיר של יום, כאשר הגיע הרבי למילים "הפח נשבר ואנחנו נמלטנו", בכה הרבי בכיות עצומות. הרבי חזר שוב ושוב על המילים, ולא יכול היה להמשיך".

הרב גרונר בעבודתו בחדר המזכירות

עוד סיפר הרב גרונר על ימי השבעה כי "הרבי ביקש שבמשך השבעה ילמדו בחדרו של הרבי הריי"צ בכל שעות היממה, ויסדרו משמרות. הרה"ח ר' מרדכי מנטליק, ראש הישיבה, שאל את הרבי אם יש עניינים מיוחדים שצריכים ללמוד. הרבי השיב: "זאל מען לערנען נגלה און חסידות" (שילמדו נגלה וחסידות). הרב מנטליק הורה לבחורים ללמוד משניות וכן את המאמר שיצא לקראת י"ג שבט.

וכזה הוא עוד גילוי מיוחד במינו שסיפר הרב גרונר לימים: באמצע ה'שבעה', בתו הבכורה של הרבי הריי"צ קראה לי ולאחי משה, ואמרה: אראה לכם דבר שכמעט אף אחד לא ראה ולא יודע. היא פתחה את המגירה, ומקצה המגירה הוציאה תפילין, עם בתים מאוד גבוהים. התפילין היו גדולים מאוד, כמעט פי שניים מהרגיל, ומאוד כבדות. היא אמרה: אלו התפילין של סבי, הרבי הרש"ב, ואבי הניח אותן רק בערב יום כיפור. בכל ימות השנה אמר שמפחד להניח אותן.

המאמר הידוע 'באתי לגני' אשר בהשגחה פרטית הניח הרבי הריי"צ לאחר הסתלקותו הוכן לדפוס בידי הרב גרונר כבר במהלך השבעה. וכה סיפר: בימי ה'שבעה' הרבי אמר לי להכין את המשך המאמר 'באתי לגני'. כידוע, שאת שני החלקים הראשונים של ההמשך ('באתי לגני' ו'היושבת בגנים') הוציא הרבי הריי"צ לקראת י–י"ג שבט, ושני החלקים הבאים שהיו מוכנים לדפוס אך ללא התחלות וסיומים – יצאו לאור לקראת פורים וב' ניסן.

מזכירו של הרבי ידע לספר כי "היו חסידים שכבר במהלך השבעה קיבלו על עצמם את נשיאותו של הרבי, והתייחסו אליו כרבי לכל דבר. אחד מהם, הרה"ח ר' משה דובינסקי, כאשר פנה אל הרבי במהלך השבעה פנה אליו תמיד בשם התואר 'הרבי'. הרבי ניסה למנוע אותו, אך הוא דבק בשלו. ככל שנקפו הימים, הלכו ורבו מספר החסידים שקיבלו את הנשיאות של הרבי, וביקשו להיכנס ל'יחידות'.

בתחילה, ציין הרב גרונר, לא היה סדר מסודר, וכל מי שרצה היה מגיע לחדרו של הרבי, נוקש בדלת וכאשר היה נענה בחיוב – נכנס ושואל את שאלותיו. כעבור כמה שבועות, קרא הרבי לרב חדקוב, ואמר כי הדבר אינו מאפשר לו לנהל את יומו בצורה סדורה. לפיכך, הורה הרבי, יהיה סדר קבוע של 'יחידות' שלוש פעמים בשבוע – ראשון, שלישי וחמישי. וכל מי שרוצה להיכנס, שיירשם קודם במזכירות, שם יסדרו עבורו תאריך ושעה.

•

בספר המונומנטלי 'ימי בראשית', המתעד את השנה שבין יו"ד שבט תש"י לבין יו"ד שבט תשי"א מופיע התיאור הבא (בתאריך כ"ז בתמוז תש"י). באותם ימים אמר הרבי (שעוד כונה אז בפי ההמון, הרמ"ש) כי נפוצו רשימות לא מדויקות מדבריו בהתוועדויות וכתוצאה מכך הגיעו אליו מכתבי שאלות ובקשות הבהרה. הרבי ביקש אפוא לקבל לידיו את תרשימי השיחות של התוועדות חג השבועות כדי לערוך עליהם הגהה מדוקדקת.

בגשת איש ציבור אל הרבי בעת התוועדות

אגב הדברים, מופיע שם התיאור הבא המסגיר את ידענותו של הרב גרונר כבר באותה עת: היה זה לאחר אחת ההתוועדויות שערך הרבי. ה'חוזר' ר' יואל כהן ניגש אל הרב גרונר הצעיר ואמר לו כי פרח מזיכרונו עניין שלם שנשא הרבי ואינו יודע את נפשו. הריל"ג הציע לר' יואל שייכנסו יחדיו אל הרבי ויבקשו כי יחזור בפניהם על העניין. בהיכנסם אל הרבי ובהציעם לפניו את בקשתם, תחילה לא נשאה חן פנייתם והרבי נענה ואמר: "צווי מאל פארבריינגען?" (להתוועד פעמיים?). ואולם תכף התרצה הרבי, חבש את כובעו ועל פניו הקדושות ננסכה רצינות. או אז החל לחזור על העניין כולו. ר' יואל סיפר כי המחזה הנורא הפיל עליו אימה ופחד וכי מרוב התרגשות שוב נשכח ממנו כל מהלך הדברים. ואולם תושייתו של הרב גרונר עמדה לו כי הוא אשר זכר היטב את הדברים והרצה אותם דבר דבור על אופנו.

ביום מן הימים (שתאריכו אינו מצוין) באותה שנה, נכנסו התמימים יהודה לייב גרונר ועזריאל חייקין אל הרבי בהקשר לנסיעתם בשליחות המרכז לענייני חינוך. וכה אמר להם הרבי: "הרבי בוודאי רוצה, ורק צריך שגם אתם תרצו, ואז בודאי שרצונו של הרבי בשליחות יתמלא על ידכם". באותה הזדמנות אף הורה להם הרבי לומר מדי יום את פרק ע"א, ולשאת עמם תמיד מאמר ותמונה של הרבי "על מנת שיהיה נקלט וחדור אצל כל אחד ואחד מה שהרבי דורש ממנו".

בהזדמנות אחרת, סיפר הרב גרונר כי בשביעי של פסח תש"ח או תש"ט, לא היה הרבי הריי"צ בקו הבריאות ולא יצא לסעודה. נפלה רוח אביו של הרב גרונר שצעד רגלית מביתו כדי לזכות להיות בהתוועדות של הרבי. לאחר תפילת המנחה ניגש הרבי לאביו ואמר לו: כדי שההליכה לא תהיה לחינם, אספר לך כמה סיפורים. וכך במשך שעה וחצי, בעוד שניהם ניצבים על רגליהם, עמד הרבי וסיפר לרב גרונר סיפורים נדירים מן הקודש פנימה.

לדבריו, רבים מהסיפורים היו קשורים בעניינים הנוגעים לשמחת נישואי הרבי בי"ד בכסלו תרפ"ט. בין היתר גילה הרבי כי הרבי הריי"צ הורה לו כי משבוע לפני החתונה אל לו להישאר בבית לבד ואף מחדר לחדר לא יעבור אלא עם שומר שיתלווה אליו ויחזיק בידו. למחרת החופה, סיפר אז הרבי לרב גרונר, שאלתי את הרבי הריי"צ האם יש לברך שהחיינו על הטלית. והרבי הריי"צ השיבו: אצלנו, רק בעזרת נשים הן מברכות 'שהחיינו' על מעיל פרווה. לאור תשובתו של הרבי הריי"צ, לא בירך הרבי 'שהחיינו' על הטלית.

והנה ימים אחדים לאחר סיום ה'שבעה' לאבל הסתלקותו של הרבי הריי"צ, בא בברית הנישואין הרה"ח ר' גרשון חנוביץ. "הוא שאל אותי", סיפר הרב גרונר, "האם שמעתי פעם מהרבי בנוגע לברכת 'שהחיינו' על הטלית. אמרתי לו: עוד מעט הרבי נכנס לתפילת שחרית, ותוכל לשאול אותו ישירות. הוא אכן ניגש ושאל, והרבי ענו בזה הלשון: מכיוון שכבר שאלת – תברך 'שהחיינו', ותוציא גם אותי ידי חובה".

כאומרו זאת הפטיר הרב גרונר: "אני שמעתי את מענה הרבי, וחשבתי לעצמי לעניות דעתי: מאז תרפ"ט ועד תש"י, הרבי רצה לברך 'שהחיינו' על הטלית, אבל מכיוון שממענה הרבי הריי"צ היה משמע שלא מברכים – הרבי לא בירך בפועל, אך חיפש דרך לצאת ידי חובת הברכה. וכעת, כאשר ר' גרשון שאל, הורה לו הרבי לברך בקול, ולהוציא גם אותו ידי חובת הברכה".

עשרות שנים של שימוש בקודש. הרב גרונר

מעטים, אם בכלל, יודעים היו באותם ימים אודות הנהגותיו בקודש של הרבי. גאונותו הנדירה ושליטתו המדהימה בכל חלקי התורה הייתה ידועה. מהן ניתן היה להתרשם בהתוועדויות שהתוועד עוד בימי הרבי הריי"צ אולם מנהגיו היו נסתרים מעין כל.

הסיפור הבא, אותו סיפר הרב גרונר לימים, ממחיש את הדרך שבה נודע לראשונה כי הרבי מתענה תעניות בה"ב. בכל שני וחמישי נוהג היה הרבי לעלות תכף לאחר תפילת ערבית, לדירת מעונו של הרבי הריי"צ בקומה השנייה ולשבור את הצום. "לנו", סיפר הרב גרונר, "לא היה מושג מדוע בכל שני וחמישי עולה הרבי לקומה השנייה. פעם אחת לאחר תפילת ערבית, כשהרבי היה בדרכו לקומה השנייה – ניגשו אליו חסידים לשאול משהו מוקשה. אינני זוכר מה הייתה השאלה, רק זכור לי שהרבי נעמד וצייר את כדור הארץ והשמש, כדי להסביר את דבריו. הרבי התעכב כך כמה רגעים ולפתע נפתחה דלת הקומה השנייה, והרבנית נחמה דינה ע"ה יצאה וקראה בקול כלפי האברכים: למה לא נותנים לאברך לסיים את הצום שלו?". כך נודע הסוד הכמוס.

•

"במשך ימי ה'שלושים'", זוכר היה הרב גרונר לספר, "לבש הרבי את הסירטוק שלו. למחרת ה'שלושים' הופתענו לראות את הרבי מגיע כשהוא לבוש בחליפה. הרבי אמנם הפסיק ללכת עם הכובע האפור אותו היה חובש עד ההסתלקות, והמשיך ללכת עם הכובע השחור אבל עם חליפה קצרה". הרב גרונר סיפר בחיוך כיצד מבוהלים ונרעשים פנו אז הבחורים אל רבי שמואל לויטין בהביעם חשש כי הרבי לא ימשיך את השושלת לנוכח מראהו. והוא היסה אותם באומרו: נו, ורבי עם חליפה – בלתי אפשרי?

לקראת יום הולדתו, זכה הרב גרונר כבר באותה שנה ונכנס ליחידות. באותה יחידות, למיטב זכרונו, היה הרבי לבוש בחליפה. כשהרב מנטליק נכנס ליחידות, אמר לו הרבי: אתה נכנס ליחידות לאברך שהולך עם חליפה? הרב מענטליק נענה תכף ואמר: הבגדים לא משנים. העיקר מה שבתוך הבגדים. והרבי סבר וקיבל.

"באחד מימי חודש אלול", סיפר הרב גרונר לימים, "היה זה יום חול רגיל, לא יומא–דפגרא, ולפתע אני רואה את הרבי מגיע עם סירטוק. התרגשתי מאוד וניגשתי למזכיר הרב חיים מרדכי אייזיק חדקוב, לשאול אם ידוע לו מה פשר השינוי. הוא חייך, ואמר: אם תשמור בסוד, אומר לך.

וכך סיפר הרב חדקוב : לפני כמה ימים נתן לי הרבי רשימה של רבנים ליטאיים, וביקשני להתקשר אליהם ולהזמינם שיבואו לפגישה עם הרבי. שאלתי: אם ישאלו מי מזמין אותם, מה אומר? הרבי חייך ולא השיב. כשהתקשרתי לרב הראשון, הרבי היה על קו הטלפון, ואני אמרתי: האדמו"ר מליובאוויטש מבקש שתבואו לאסיפה. וכך היה אצל כולם. הערב, סיים הרב חדקוב, אמורה להתקיים האסיפה הזאת, ולכן לבש הרבי סירטוק.

הרב גרונר ציין כי במו עיניו ראה מכתב משנת תש"י, שהרב חדקוב חתם עליו "בשם כ"ק הרמ"ש שליט"א". הדבר הזכיר לו כי "כאשר הוגשה לעיונו והגהתו של הרבי ה'הנחה' הראשונה מההתוועדות, כתבנו 'משיחת כ"ק אדמו"ר שליט"א'. הרבי הורה להוציא את המילה 'אדמו"ר', אבל את התואר 'כ"ק' הותיר על כנו".

כבר באותה שנה היה הרב גרונר עד לניסים ונפלאות על שולחנו של הרבי. כזה, למשל, היה סיפור מיוחד עם זוגתו של הרה"ח ר' יוחנן גורדון, שלפני יו"ד שבט חלתה מאוד, ולאחר ההסתלקות הלך מצבה והחמיר. ר' יוחנן חשש שזוהי תוצאה מעין הרע, כתוצאה מכך שזכה ב'טהרה' של הרבי הריי"צ ב"ראשו כתם פז". שכן, כידוע, לאחר שאדמו"ר הזקן זכה לערוך את הטהרה בראשו הק' של המגיד ממעזריטש – חשש מאוד מעין הרע.

זמן קצר אחרי יו"ד שבט, שאל הרבי את ר' יוחנן מה המצב, ור' יוחנן ענה שהמצב מאוד קשה. שאלו הרבי: האם שאלת את הרבי הריי"צ מה לעשות? תמה ר' יוחנן: כיצד אפשר לשאול? אמר לו הרבי: צריכים ללכת לאוהל, לשאול את הרבי, והרבי כבר ימצא עצה איך לענות. ר' יוחנן ובנו הרה"ח ר' שלום דובער, נסעו לציון הקדוש וביקשו עצה וברכה. למחרת נכנסו ליחידות, והרבי הורה להם מה לעשות, והעניק את ברכתו הקדושה והיא אכן נותרה בחיים עוד כמה שנים.

בהקשר זה סיפר הרב גרונר סיפור ששמע במו אוזניו מפי הרה"ח ר' שלמה אהרן קזרנובסקי. כמה שבועות לאחר הסתלקות הרבי הרש"ב, הציעו לו שידוך, והוא שאל על כך את הרבי הריי"צ. הרבי הריי"צ השיבו כי אינו משיב על שאלות כאלה וכי עליו לשאול אצל הרבי הרש"ב בציון. הוא הלך אפוא לציון, וביקש שהרבי הרש"ב יאמרו לבנו, הרבי הריי"צ, לענות לו. שעתיים לאחר שחזר מהציון, פתח הרבי הריי"צ את דלת חדרו, ושאל: היכן שלמה אהרן? כאשר הגיע, אמר לו הרבי הריי"צ: אבי התגלה אלי והורה לי לענות לך: זהו שידוך טוב.

מימין בצאת הרבי לאהל הק' בערב ראש השנה

בערב יום הכיפורים תשי"א, פנה הרבי אל ר' משה גרונר וביקש ממנו להכין עוגות ללעקאח לחלוקה. ר' משה מיהר לאחיו ר' לייבל, שבאותה עת לא שהה בחדר הרבי שכן היה שרוי בהכנת אחד הקונטרסים. ר' לייבל מיהר להזמין מהמאפייה עוגות לעקאח לחלוקה. למעשה הייתה זו הפעם הראשונה בה חילק הרבי לעקאח לציבור והיא התאפשרה הודות לפעילותו הנמרצת של ר' לייבל.

•

במרוצת השנים פורסמו סיפורים ועדויות רבות על מסכת ההפצרות שהופעלה על הרבי כי ייאות לקבל על עצמו את הנשיאות. מקורית במיוחד היא עדותו של הרב גרונר בהקשר זה בשל היותו קרוב מכולם אל הרבי עצמו.

הרב גרונר סיפר כי חודש לאחר יו"ד שבט נכנסו חסידים אל הרב שמואל לויטין, בהיותו הזקן שבחבורה, לטכס עצה כדת מה לעשות לנוכח סירובו העיקש של הרבי. בחכמתו שאל רבי שמואל את החסידים האם למיטב ידיעתם יש השואלים את הרבי שאלות בגשמיות והרבי משיבם דבר. משנענה בחיוב, נענה ר' שמואל ואמר: אם כן, אין סיבה לדאגה; זוהי אות לכך שהוא עומד לקבל על עצמו להיות רבי. הרב לויטין נימק את דבריו באומרו: רק רבי יכול לענות על שאלות בגשמיות. משפיע יכול לענות ברוחניות ואילו רבי יכול לענות גם בגשמיות.

את הסיפור הבא שמע הרב גרונר מפי הרב קזרנובסקי: יומיים לפני יו"ד שבט נכנסתי לרבי, ואמרתי לרבי שהיה לי חלום, ושאלתי את הרבי אם יאות לשמוע את דבר החלום שלי, והרבי השיב בחיוב. אז אמרתי לרבי: כבר שבועיים אני חולם, שאני בחדר של הרבי הריי"צ, ובחדר היה הרבי הריי"צ, הרבי ואני. והרבי הריי"צ אומר לרבי: "נו, מתי אתה תקבל?", והרבי ענה לרבי הריי"צ שהוא לא מוכן. אמר הרבי הריי"צ לרבי: מה כתוב בפרשת בשלח? "ויאמר ה' אל משה דבר אל בני ישראל ויסעו". דבר – חסידות; בני ישראל- אלו החסידים; ויסעו – לקבלת פני משיח צדקנו. כלומר, שתדבר חסידות לחסידים, ותקבלו את המשיח.

הרב קזרנובסקי סיפר לרב גרונר כי הרבי לא ענה. במקום זאת, פתח הרבי את המגירה, והוציא ממנה שני מברקים. מברק אחד מהרב הרצוג והשני מהרב עוזיאל, שני הרבנים הראשיים לישראל. השניים כתבו לרבי מזל טוב על זה שהוא מקבל עליו את נשיאות חב"ד. מכך הסיק הרב קזרנובסקי כי הרבי עומד להיענות לבקשת החסידים וליטול על עצמו את עול ההנהגה.

מקבל 'כוס של ברכה' מידו הק' של הרבי

בהתקרב יום יו"ד שבט תשי"א הודיע הרבי כי בערבו של יום רביעי, אור ליום י"א שבט, בשעה תשע בערב, תיערך התוועדות. כך סיפר הרב גרונר: בשעה שמונה וחצי, חצי שעה לפני השעה היעודה להתוועדות, ביקש הרבי כי ברצונו לראות את האורחים שהגיעו ממונטריאול, קנדה. הרבנים זקני החסידים ביקשו מהרב הנדל, רבם של חסידי חב"ד במונטריאול, כי ינצל את שעת הכושר ויבקש מהרבי בשם עדת החסידים שהרבי יודיע כי הוא מקבל את הנשיאות. הרב הנדל עשה כדברים הללו אך הרבי היסה אותו והורה לכולם לצאת מן החדר.

בתשע בערב יצא הרבי לזאל הקטן שהיה דחוס בהמון אדם. הרבי החל לשאת שיחה ראשונה ובה לא הובע שום רמז בכיוון של קבלת הנשיאות. כך אירע גם בשיחה השנייה והשלישית. בכל אותה עת ניצב הרב גרונר מול הרבי. לאחר השיחה השלישית אמר הרב גרונר לרבנים כי עליהם לבקש מהרבי שיאמר מאמר חסידות. הרבי שמע את הדברים והפטיר: מה מדבר האברך הזה.

ואז, לפתע, לחש הרב גרונר לחסידים הניצבים לידו: הרבי הולך להגיד מאמר חסידות. מניין לך, הם שאלו בהתרגשות והוא אמר שזה עתה ראה כי הרבי מחזיק בידו הקדושה מטפחת אדומה וכי כן היה הסדר אצל רבותינו נשיאינו שבאמצע המאמר היו מכים על השולחן עם מפית. ועתה ראיתי, אמר הרב גרונר בעיניו החדות, כי הרבי מנקה כפית כשידו הקדושה אחוזה במטפחת אדומה.

החלו לנגן ואחרי הניגון פתח הרבי במאמר "באתי לגני". אחרי החלק הראשון של המאמר, עלה אחד החסידים על השולחן, ואמר: "חסידים, יש לנו רבי!" ותכף פתח ואמר ברכת "שהחיינו" בשם ומלכות, והרבי ענה אמן. כולם הביטו ברבי והרבי הורה לחסיד לרדת.

ביום חמישי י"א בשבט הרבי הגיע ל-770 כשסירטוק לגופו. לאחר התפילה ביקש הרבי מהרב גרונר לקרוא לחדרו את המזכירים הרב חדקוב והרב מינדל. הרבי, למיטב זכרונו של הרב גרונר, כפי שסיפר לימים, אמר להם כי מעתה יצטרכו 'בלאנק' – נייר מכתבים חדש וביקש לדעת מה הם מציעים. הוצע לרבי להחליף את השם של הרבי הריי"צ בשמו שלו אבל הרבי אמר שזה לא שינוי מספיק. ואז הוסיף הרבי והביע את רצונו הקדוש שהכתובת של 770 תופיע בחלק העליון של הדף, בפינה הימנית ובפינה השמאלית, ביידיש ובאנגלית. הרבי הורה להם לצאת החוצה ולגבש את הדברים. הרעיון שהציע הרב מינדל היה שיהיה כתוב בראש הבלאנק: "מזכירות כ"ק אדמו"ר מנחם מענדל שליט"א שניאורסאהן". הרבי אישר את הנוסח וכך החלה הנשיאות באורח רשמי.

זמן קצר לאחר מכן נקראו לחדרו של הרבי הרבנים סימפסון, ג'ייקובסון לויטין וקזרנובסקי. הרבי ביקש מהם לדאוג לכך שספריית הרבי הריי"צ, עתירת הספרים וכתבי היד, תעבור לאחריותו. הרבי הסביר כבר אז כי כל עוד הנושא לא יוסדר הנשיאות אינה שלמה. שבועות אחדים לאחר מכן, הרב סימפסון ביקש מר' לייבל להסדיר לו פגישה עם הרבי כי יש בידו מסר חשוב.

כשנכנס הרב סימפסון לחדרו של הרבי אמר כי הוא שמח לבשר לרבי שסידרו לרבי מפתח ושבאמצעותו יוכל להיכנס לספרייה כל אימת שירצה. הרב גרונר, שהיה עדיין בחדר, סיפר כי הרבי היכה על השולחן ואמר במורת רוח: לזה אתה קורא הישג!? כל עוד הספרייה לא ברשותי, ההנהגה שלי לא שלמה.

באחת ההתוועדויות הראשונות שלאחר קבלת הנשיאות, ביקש הרבי להביא דבר מה מהחדר שלו. ר' לייבל ביקש לגשת אל החדר ולהביא אבל הרבי עצר אותו באומרו: "לא. אתה צריך להישאר לידי". המשפט רב המשמעות הזה הבהיר בצורה שאינה משתמעת לשתי פנים את מהות התפקיד הבלעדי שמועיד הרבי למזכירו האישי.