בחודש שעבר, כמידי שנה, זכיתי להופיע בי"ט כסלו בכפר חב"ד. האווירה היתה אמנם שונה, ללא קהל (רק בשידור ישיר), אבל הדביקות והשמחה החסידית היו שם בהחלט, כמו בכל שנה.

זה למעלה מ-30 שנה שאני זוכה – בשנים האחרונות אפילו עם ילדיי, שדרך אשתי הם דור עשירי לבעל התניא – ללוות בנגינה את האירוע המרומם הזה. והחיבור לא התחיל שם. אני זוכר את עצמי כבר בתור ילד מגיע לכפר בי"ט כסלו, יושב על ספסל בחוץ ומקשיב למנגינות. בכפר חב"ד הכרתי לראשונה שירים כמו "ושמחת בחגך" או "ממצרים גאלתנו".

אבל לפני כמעט 30 שנים יצא לי לעסוק בפרויקט מיוחד ויוצא דופן - עבודה על צמד אלבומי "נעימות חב"ד ליובאוויטש". ר' שייע סגל, יהודי חשוב מהכפר ומחברי מקהלת חב"ד, פנה אליי אז ורצה להפיק אלבום מניגוני חב"ד. זו היתה הפעם הראשונה שחב"ד הוציאה החוצה בצורה מסודרת ומופקת היטב את הניגונים שלה. שייע רצה לשמור על הייחודיות, וקבע שהאלבום יהיה ללא שירה, רק עם נגינה, כדי שניצמד מדויק ככל האפשר לניגונים המקוריים.

היתה לנו סיעתא דשמיא מיוחדת בהקלטות. אני זוכר שניגשתי לניגונים האלה בחרדת קודש, ראשית כל כי הם ניגונים קדושים, ומעבר לכך, גם בגלל האתגר העצום להוציא מכלי הנגינה רגש חסידי ואנושי. כשאתה שר, אתה יכול להביע הרבה רגש בשירה. אולם בניגון בכלי, כדי להכניס רגש לכלי, הנגן צריך להכניס את כל כולו בתוך הכלי, וזה לא פשוט.

ישבתי אז עם הנגן הוירטואוז פטר ורטהיימר ז"ל (שיום פטירתו הראשון חל בחודש זה) על קטעי הסולו של כלי הנשיפה שביצע באלבום. יכולתי אז לשבת אתו שעות על פראזה פשוטה, ולא להניח לו עד שהוא ביצע בדיוק את מה שרציתי. זאת היתה עבודה סיזיפית ומיוחדת, בה לא ויתרנו אפילו על קנייטש אחד קטן בכל ניגון וניגון. פטר, מצדו, התפאר עוד שנים רבות אחר כך בעבודה המיוחדת שעשה באלבום הזה, הוא הרגיש שהיה שם משהו מיוחד. ההקפדה על כל פרט ופרט היתה יוצאת דופן.

השיא באלבום, היה ניגון ד' בבות, ניגון רוחני ונעלה. עד אז, אף אחד לא העז להעלות את הניגון על תקליט, מאחר ו"ד' בבות" הוא ניגון קדוש בחב"ד, אותו שרים רק בעתים מאד מיוחדות, כמו ביום כיפור, י"ט כסלו או בעת החופה. כשניגשתי להפיק מוזיקלית את היצירה, גיליתי שלא רבים מכירים אותה על בוריה, וכדי לדייק אותה, למדתי אותה מהתווים שהתפרסמו בספרי "ניגוני חב"ד" שיצאו בזמנו. אלא שבעת ההקלטות התברר לי שכנראה גם בספרים נפלה טעות. ד' בבות (בבות=שערים) הוא ניגון שמחולק ל-4 חלקים, ורוב העולם שרים אותו לא נכון, ולכן גם אני הקלטתי אותו לא נכון. ואז, לאחר ההקלטות, נאלצנו לשכפל את הקטע הראשון פעמיים, כי כך הוא צריך להישמע. ולא מדובר בדור המחשבים, אלא ממש ישבנו לחתוך סרטים, לשכפל ולהדביק...

ר' שייע, בהחלטה שלו לשלב לראשונה את הניגון הקדוש ד' בבות באלבום, לקח ריזיקה עצומה. הוא פחד לשאול על כך את הרבי, שהיה אז בחיי חיותו, מחשש שאולי יקבל תשובה שלילית. עד אז, המקור היחיד לניגון היה הקלטה של הרבי שר ד' בבות בהתוועדות, אבל אף פעם הניגון לא הוקלט בצורה מקצועית.

היה פה פחד מסוים: האם מתאים שניגון כה קדוש ומסורתי יעלה על אלבום, ויהיה נגיש לכל אחד? אולי הוא יהפוך בכך לפחות מיוחד? ואולי יהיו כאלה שישמעו וישירו אותו גם בזמנים אחרים? הרי היתה מסורת לשיר את הניגון הזה רק בתאריכים מסוימים. בינתיים, ב"ה הצלחנו לעבד את ד' בבות ולהנגיש אותו למאזינים, אבל לשייע, גם לאחר ההקלטה, היה חשש גדול. החשש, צריך להדגיש, היה של שייע, כי הוא לא שיתף אותי אז בגודל האחריות שיש עליי, ואני לא ידעתי עם איזו פצצת אטום אני מתעסק...

בסוף, כמובן, לא נותרה ברירה, ולאחר שהאלבום היה מוכן, שייע שלח אותו עם אחד מגבאי הרבי עבור הרבי. הרבי קיבל את השירים, ולא הגיב, לא לחיוב ולא לשלילה. מבחינת שייע, היתה פה בשורה עצומה: אם הרבי לא הגיב בשלילה לרעיון הוצאת האלבום החוצה, הרי שאפשר להוציא אותו לאור עולם. וכך היה. תחשבו על הצד שכנגד: אם הרבי היה אומר מילה אחת כנגד רעיון הוצאת האלבום, כל ההשקעה העצומה, השעות, וגם הכסף הרב שכבר הושקע – היו יורדים לטמיון והאלבום היה נגנז...

מאז האלבום ההוא, הקשר שלי לחב"ד התחזק והתעצם, כששיאו כאמור הוא באירוע השנתי בכפר של י"ט בכסלו. למרות שהשירים הם פחות או יותר קבועים, בכל שנה יש אדרנלין חדש, עוצמות חדשות. גם האווירה שם בבית הכנסת, מדהימה: רגועה בהתחלה, ותוך כדי נהיית סוחפת יותר ויותר, כשהשיא הוא בעת שירת ניגון "פדה בשלום נפשי" שחיבר הרבי בעל התניא כאשר היה במעצר המפורסם. את הקטע הקצבי של השיר, יכולים חסידי חב"ד בכפר לשיר אותו אפילו שעה ברציפות, והעוצמה רק מתגברת כל העת. ראיתי שם בכפר חב"ד את כל ראשי הממשלות רוקדים בהתלהבות עם הניגון הזה... 

ואי אפשר לסיים בלי לתאר את המפגש האישי שלי עם הרבי. זכיתי להיכנס אליו בעת חלוקת הדולרים ביום ראשון, כאשר הייתי בניו יורק לנצח על הופעה מסוימת. הרבי, במפתיע, נתן לי שני דולרים ואמר: דולר אחד עבור הניצוח שלך כאן (בארה"ב), ודולר נוסף - עבור הניצוח שלך בארץ הקודש.