הרב חיים הבר

את הרגע הזה לא אשכח לעולם. הטלפון צילצל ומעבר לקו נשמע מבטא הונגרי כבד: "שלום, זה חב"ד חסידים? קוראים לי אברהם, ואני ניצול שואה בגיל תשעים. החלטתי שלפני שאלוקים לוקח את הנשמה שלי, אני רוצה ללמוד תורה"...

צמרמורת אחזה בי. הצעתי לבוא לביתו ללמוד תורה. אבל הוא מיד הבהיר:

"אתה לא יכול לאכול אצלי כלום, כי המטבח שלי טרף לגמרי!"

התחלנו ללמוד בחברותא. אחרי כמה חודשים, אברהם התחיל להניח תפילין, וחגגנו לו בבית חב"ד בר מצוה שנייה בגיל תשעים.

כעבור תקופה, החל לשמור שבת. יום אחד הודיע בחגיגיות: "הפסקתי לקנות בשר לא כשר". צוות מבית חב"ד בראשות הרב משה דיקשטיין הגיע להכשיר לו את המטבח. סוף סוף יכולתי לטעום משהו בבית שלו...

ההתרגשות הגיעה לשיאה ביום שישי ה' אדר תשע"ז. אברהם הכניס ספר תורה לבית חב"ד לעילוי נשמת אביו ואמו ה' יקום דמם.

ההורים שלו היו שומרי מצוות, והם נרצחו בשואה. מרוב כעס, החליט אברהם לנתק כל קשר עם אידישקייט.

הייתי סקרן להבין: מה גרם לתפנית של 180 מעלות בגיל 90?

ואברהם השיב תשובה מרגשת במיוחד. כך הסביר:

שכנים הזמינו אותי אליהם ביום שישי. כשהגעתי, ראיתי את בעלת הבית, גב' חנה רחימה, מדליקה נרות שבת.

באותו רגע, צפו לנגד עיניי זכרונות ילדות כיצד אמא שלי הדליקה נרות אי-שם בהונגריה הרחוקה, לפני השואה. ברגע אחד חל מהפך, שהביא לטלפון ולתהליך החזרה בתשובה בגיל 90.

דמיינו לעצמכם את גב' ווצלר, אי-שם בהונגריה שלפני השואה, מדליקה נרות, מכסה את העיניים ודמעות זולגות על לחייה. היא נושאת תפילה נרגשת: ריבונו של עולם, אני מתחננת, שאברהם שלי יגדל לתורה, לחופה ולמעשים טובים!

אחרי השואה, נראה שהנר כבה, שהרגעים ירדו לטמיון, שהתפילה לא התקבלה...

נשמתה המיוסרת חיכתה שנה ועוד שנה, עשר שנים ועוד עשר שנים. חלפו קרוב לשמונים שנה. ופתאום רגע נפגש ברגע. רגע אחד של הדלקת נרות בידי השכנה נפגש עם רגע מלפני שמונים שנה של אמא מדליקה נרות שבת.

•

אמש, ביום ט' חשון תשפ"א, בשבוע העוסק בהליכת אברהם אבינו, נשמתו של אברהם ווצלר עלתה לעולם האמת בגיל 94. הבקשה שלו, "שלפני שאלוקים לוקח את הנשמה שלי אני רוצה ללמוד תורה" – התגשמה. הוא זכה לעשות תפנית של 180 מעלות ולהתקרב לצור מחצבתו.

רבי עקיבא החל ללמוד תורה בגיל ארבעים. ואברהם ווצלר החל בגיל תשעים. הוא מלמד אותנו שלעולם לא מאוחר!

יהיו הדברים לעילוי נשמתו הזכה והטהורה.