בעידן הקורונה והגבלות על פתיחת בתי כנסת, אני נזכר בבית כנסת אחד יחיד ומיוחד בית הכנסת של קשגרקה שברחוב צ'מפיון בטשקנט. סביבו היתה פעילות יהודית וחסידית שורשית, על אפם וחמתם של השלטונות.

קראתי בחדשות משהו שמדאיג אותי, שבטשקנט רוצים לסגור בית כנסת בן 124 שנה.

בזמן רעידת האדמה בשנת 1966, גרתי בטשקנט. כתוצאה מרעידת האדמה העיר נהרסה כמעט כליל. נהרגו הרבה אנשים. נהרסו בתי כנסת.

עצר מלכת. השעון שנעצר בעת רעידת האדמה בטשקנט

סיפרתי איך שהקהילה היהודית גרה עוד לפני ובמשך תקופת רעידת האדמה. הרבה אנשים ביקשו ממני לפרסם את זה.

בתקופה ההיא היו יהודים אחרים בזמן אחר. היה לחץ גדול נגד הדת ואידישקייט. אבל למרות כל הפחדים, חסידי ליובאוויטש בטשקנט היו מאורגנים. בזכותם הקהילה שמרה מצוות. היה אוכל כשר ולמדו תורה. כל הסיפור הזה כתבתי לזכות יום הולדתו של בני.

ביום י"א שבט היה יום ההולדת של בני שנאור זלמן.  ביום י' שבט היה פארברענגען, וניסיתי להיזכר היכן הייתי כשהייתי בגילו?

סיימתי את לימודיי בבית הספר בסמרקנד ועברתי לגור בטשקנט, שם עמדתי במבחנים והתקבלתי לאוניברסיטת טשקנט לפקולטה למשפטים. יהודים לא היו מתקבלים לפקולטה זו, אך לי היה חשוב להתקבל כי רווחה דעה שיהיה קל יותר לבעל השכלה גבוהה לשמור שבת וחגים.

לעקור לטשקנט היתה החלטה נכונה של אימי. אבי נפטר, האחים והאחות התחתנו ועברו לגור לבד, ובמשפחת גורליק היו ילדים בני גילי שגדלתי יחד איתם. התגוררתי במשפחה של דודתי ברטה גורליק שהתייחסה אלי כאל בן-משפחה. עבדתי לפרנסתי במחלקה של ר' מענדל גורליק. יחד עם לוזיק גורליק למדתי אצל ר' יצחק זילבר, ונוסף לזה היתה לי חברותא עם אברהמ'ל פרסמן ועם אברהמ'ל גולדברג. התפללתי במניין חסידי ביאנגי- מאחלה. בשבת  בבוקר התפללתי במניין אצל "חוני" ושהיתי שם עד הערב. תפילה, לימוד, פארברענגען, לא היה טעם לחזור הביתה.

ר' לוי פרסמן (באמצע)

היתה זו תקופה נהדרת, והרבה אפשר לספר עליה. אבל היו ימים שהוכרחתי להיות נוכח בהרצאות שהתקיימו בשבת. בימים אלה התפללתי בבית הכנסת בקשגרקה, ברחוב צ'מפיון. קשגרקה היתה "עיירה יהודית" ממש במרכז טשקנט. כדי שהמשטרה  תרשה לפתוח מניין היה צורך לאסוף חתימות של עשרים יהודים על מכתב לוועדה לענייני דתות, בו הכריזו על עצמם שהם יהודים דתיים, ושיש להם צורך בבית הכנסת. זה היה מעשה גבורה. יהודים היו גיבורים, יהודים זקנים, נכי מלחמה, לא היה להם מה להפסיד. קנו בנין ופתחו בו בית הכנסת. באו לשם גם אנשים צעירים שאמרו "קדיש". ברובם היו אלה יהודים בוכריים. במשפחה בוכרית הקפידו מאד לומר "קדיש".

בית הכנסת בקשגרקה, ברח' צ'מפיון, התנהל בצורה שהשלטון הסובייטי רצה לראות: לבית הכנסת מגיעים רק זקנים, וכאשר הם ימותו, בית הכנסת ייסגר. אבל במקרה זה השלטון הסובייטי טעה. כמו שאמר הרבי מליובאוויטש, בית הכנסת יחיה לעולם. הדבר הראשון שעשו יהודים כשפרשו לגמלאות, זה להתחיל לבקר בבית הכנסת.

עם הזמן התחילו להגיע לבית הכנסת יותר ויותר ווטרנים ונכי מלחמה. לשחק קלפים או לשחק בדומינו בחצר הבתים – לזה לא בשביל יהודים. גם לא להפוך לשתיין כרוני. הם היו באים לבית הכנסת. כאן הם מצאו אווירה נעימה שזכרו אותה מימי ילדותם. לא, הם לא שכחו דבר, לא חיידר ולא ישיבה. היו כאלה שזכרו תפילות, שיעורי תורה, שמרו בבית בסתר טלית ותפילין, היו גם כאלה. וכך גדל הציבור בבית הכנסת.

הסוד היה בכך שבאופן סמוי ניהלו את העניינים בבית הכנסת אנשי חב"ד. הם היו מגיעים בבוקר כדי לשים למקומם סידורים וספרי קודש, ולהדליק תנור בחורף. הם שילמו חשבונות חשמל, מים וגז, ודאגו להביא בעלי תפילה, שוחט ומוהל – כולם חב"דניקים. בחצר הם מכרו בשר, שחטו עופות, מישהו מהם אפה מצות, ודאגו לבנות סוכה בחצר בית הכנסת. סיפר לי דוד קרוגליאק  שהיה לו מסלול משלו להביא לאנשים ארבעה מינים. בין היתר הביא גם לבית הכנסת בקשגרקה.  בבית הקברות היהודי עבד ר' לוי יצחק.

בית כנסת בטשקנט

אני למדתי באוניברסיטה ולפעמים הייתי מגיע לבית הכנסת בקשגרקה. אהבתי מאד להימצא בין הזקנים שלנו -  יידיש עסיסית, שירים יפים וזיכרונות על החיים היהודיים "ההם". באמצע התוועדות עמד אנרכיסט זקן ר' אברהם שער וצעק: "אנרכיה היא אמא של סדר!" ר' אברהם היה בחתונה של הרבי מליובאוויטש שנערכה בוורשא. הוא נזכר שהיו בה הרבה אנשים. חילקו כרטיסים מיוחדים – למקום ישיבה ולקבל מנה. זה היה אירוע חשוב בשביל וורשא. מיכל דער מלח היה בעל רגל אחת. תמיד לבש גופיית פסים של מלחים ורקד טוב יותר עם הרגל האחת שלו מאלה בעלי שתי הרגליים. הוא למד בליובאוויטש: "יש לי א חסידישע ביינדעלע".

כאשר הגעתי בפעם הראשונה לבית הכנסת, התיישבתי ליד הקיר, במקום שישבו שם אנשים שאמרו "קדיש". ידעתי שאם המשטרה התירה לפתוח בית כנסת, אזי בין המתפללים חייבים להיות מלשינים. ניגש אלי זקן והחל לשאול שאלות. עניתי לו שאבי נפטר ושסבי ביקש ממני לומר "קדיש". חילקו לנו חתיכות קרטון שעליהן הודבק פתק ועליו מילות ה"קדיש" כתובות באותיות רוסיות.

חילקו טלית לכל מבקש. טליתות אלו היו של יצור ביתי. לקחו בד לבן ותפרו עליו רצועות משי בצבעי שחור וכחול, בפינות הצמידו חתיכות בד ועשו חורים. בשכונת צ'גהטאי היתה קהילה של יהודים בוכריים. שם נשים מבנות הקהילה טוו ציציות, אמנם מכותנה. את הציציות הללו השחילו בחורים של הטלית, והנה לך מוכנה טלית כשרה.

בימות החול הגיעו עשרים עד עשרים וחמשה מתפללים, ועבור כולם היו חמשה עד שבעה זוגות תפילין, שגם היו זקוקים לתיקון. גם לא היו מספיק סידורים, אבל כשהרב שלייפר הוציא לאור סידורים במוסקווה, המצב השתפר. קשה היה להשיג בעל קריאה ושליח ציבור, אבל היו זקנים שהשתדלו מאד כדי שבית הכנסת והתפילה יראו טוב.

בהתחלה פחדתי לדבר. בשבתות הייתי בביתם של ריבה ומשה גרינגרוז. ריבה היתה בת דודה שלי וגרה בקשגרקה. בבוקר הייתי טובל בנחל צ'וליה והולך לבית הכנסת. גבאי בית הכנסת היה ר' מרדכי לוכסמבורג. היתה לו מחלקה בארטל הנכים שיצרו בה נעליים.

ר' מרדכי לוכסמבורג (איור)

הדבר המעניין ביותר בוודאי היו שיחות שהתנהלו סביב לשלחן לאחר ה"קידוש". דנו למשל בשאלה: מהו גן עדן? "זהו מקום שיש בו שלחן וכיסא שלמים, נר וספרים" – אמר אחד הנוכחים בשם ר' יחזקאל לנדא ("הנודע ביהודה").

או היו נזכרים בלימודים בחיידר של ליובאוויטש בקרמנצ'וג: "יש בתורה מילה אחת שמובנה אינו ברורה– כוס. או שזה ינשוף או עוף לילה אחר. והנה תלמיד החידר שאל: "רבי, מה זה כוס?" הרבי לא ידע מה לענות, אבל הילד דרש תשובה. והרבי אמר: כוס איז א משוגענע פיש (כוס זהו דג משוגע)".  "אז למה הוא מתעסק עם ציפורים? שאל הילד. "בזה השיגעון שלו" – ענה הרבי.

בחצר בית הכנסת במחסן שחט עופות חסיד ליובאוויטש ר' בנימין לוירר. הוא גם היה בעל קורא ולימד "ליקוטי תורה" בסעודה שלישית. בחצר בית הכנסת מכר בשר ר' נחמן רוזמן. היו מקרים שהשלטונות אסרו את זאת, ואז הם העתיקו את פעילותם לשוק "אלאי". ברחוב פדגוגיצ'סקיה היה איטליז כשר שבו עבד ניירו קנדינוב. כאשר סגרו אותו הרב רחמין, בנו ר' מאיר חי והרב אבנר לוייב מצאו קצב טג'יקי, נתנו לו כסף שיקנה פרה, והסבירו שאת החלק הקדמי של הפרה הוא ימכור ליהודים, את החלק האחורי למוסלמים, אבל השוחט יהיה שלנו.

בחגי תשרי בחצר בית הכנסת היו מתקינים סככת בד כדי להישמר מקרני השמש. שרו שם שירים. מחוממים מוודקה היו כאלה שאפילו אמרו סיסמאות. היו פה ותיקי "השומר הצעיר", "בית"ר", בוגרי ישיבות גדולות כמו וולוז'ין, בעלז, מינסק, נובוגרודוק ועוד, ותלמידי החפץ חיים.

דארטן וו געוועזן קיינר

דארטן וו געוועזן זאנד

דארטן וו געוועזן קיינר

בוען מירא ונזער פאטער לאנד

מיר זיינען חלוצים בוען

מיר קבוצים, מיט אונזער האנט.

סביב לשלחן דנו בהתלהבות בחזן לויק פרסמן. היו כאלה שאמרו:

- לאחר שלוקח פרוסת לחם, הוא חייב למרוח בעדינות את החמאה בעזרת סכין קטנה, להוסיף מלח ובעדינות לנגוס חתיכה, ללעוס בפה. כך יש להתפלל בחגים. כדי שיהיה מספיק זמן כדי לבכות.

אחרים אמרו:

- התפילה היא תפילה. הרבה אנשים עומדים בחצר וברחוב. צריך לחשוב עליהם.

הרבה דברים שכחתי, אבל אני זוכר יהודי זקן שלחם בצי הצבאי. היו לו הרבה אותות הצטיינות  שקיבל בזמן המלחמה. על החליפה ענד סמלים של אותות הצטיינות העשויות מלבד. הוא היה ניגש למתפללים ומבקש שלא יבואו לבית הכנסת עם אותות ההצטיינות והמדליות, אלא עם הסמלים בלבד:

- אנו עומדים לפני הקב"ה, ועליכם תמונות של עבודה זרה. באותות ההצטיינות שלך אתה יכול להתגאות, אבל תענוד רק את הסמלים.

מאד עניין אותי השיחה ביידיש בין המתפללים לאחר שהסתיימה התפילה. לאחר התפילה הוציאו מגש עם וודקה ועוגיות, כוסיות של 50 גרם ולפעמים פלחי תפוחים. קראו לזה "תיקון". היו אומרים את שם הנפטר ואת שם אימו. שתו לזכרו. בשבתות היו מגישים דג מלוח עם בצל. בסעודה שלישית היו שרים. היו כאלה שלמדו "עין יעקב".

התנהלה מלחמה שקטה: מה ללמוד בין מנחה למעריב, "חוק לישראל" או חסידות?מה לעשות כאשר היו מגיעים לחסידות בחורים צעירים? בימים הנוראים, כאשר החזן היה ר' לויק פרסמן, הגיעו הרבה נשים כדי לבכות ובכלל התאסף המון רב. לפני יום כיפור היו מגיעים עם תרנגולים ותרנגולות. במקום עשו את מנהג כפרות. שמה נשחטו העופות. משום מה החליטו להכשיר ולנקות את העופות גם במקום. הנשים הכשירו את העופות וגם מרטו את הנוצות שעפו באוויר . אני זוכר שהיה מנהג לכרות לעופות  את הראש ולזרוק אותו לגג.

בימות החול משפחתו שלחה את מיכל דער מלח לטייל עם הנכד. לטייל על הקביים יותר מכל הוא אהב בחצר בית הכנסת. היה שם כרם, צל וכל הנוחיות. – תה ושירותים. לשם נשים הביאו את העופות לשוחט. יש עם מי לפטפט. וכן להראות לאנשים כיצד הוא מטפל בנכד. היה מעמיד אותו על השלחן או מיישב אותו על הכתפיים, ושר:

יום השישי

פטוך נה קרישה              (התרנגול על הגג)

א ציפליונוק ישו וישה        (והאפרוח עוד יותר גבוה)

ויכולו השמיים

דוואי יוו פוימים               (בוא נתפוס אותו)

וכל צבאם

דוואי יוו אויביום              (בוא נהרוג אותו)

כולם צוחקים. מיכל עושה קולות של תרנגול וקופץ על רגלו היחידה.

דלי מחורר עמד בחצר. אם מצאו בתרנגולת פרעושים, מיכל לקח עיתונים ושם אותם בדלי הדליק אש והעביר את התרנגולת מעל האש, ושרף את הפרעושים.

בחגים לא הייתי מגיע לקשגרקה, אבל סיפרו שהיו מגיעים כל כך הרבה אנשים שהחצר, ואפילו כל הרחוב, היו מלאי אדם. לקראת אמירת "יזכור" הגישו רשימות ארוכות של שמות. התפילה נפסקה לזמן מה. המתפללים יצאו החוצה והתפזרו בתוך ההמון של גברים ונשים ועזרו  להם לומר "יזכור" ו-"א-ל מלא רחמים". כל זה נמשך יותר משעה.

לפני פסח כולם נזקקו למצות. במרכז העיר, ברחוב ווסקרסנסקיה, גר יהודי בשם וורונז'סקי. בחצרו היה תנור רוסי, ולידו מרפסת ומחסן, מקום אידיאלי לאפות מצות. ר' אליעזר אייכר היה מהתלמידים הראשונים בליובאוויטש. אשתו היתה האפידמיולוגית הראשית של אוזבקיסטן. בנו היה מנהל בית חרושת לפלסטיק.

ר' אליעזר לקח על עצמו תפקיד לספק מצות ליהודי העיר. בשלושת ימים הראשונים עבדו ב-"פודריד" (כך קראו למקום שאפו בו מצות) רק כדי לספק מצות לעניים. בתור תלמיד של ר' יצחק זילבר, קיבלתי היתר לעבוד ליד התנור. תפקידי היה להכניס עצים לתנור, להבעיר אש, להזיז עצים בוערים הצידה, לנקות את תחתית התנור ולהתכונן לאפיית מצות.

תפקיד זה נקרא "זעצער". היה לי מחליף, רופא שיניים, צבי זוטולווסקי. העבודה היתה די קשה. כולם עבדו ללא תשלום. ר' יצחק זילבר דאג לכשרות.

ר' יצחק זילבר (במרכז התמונה)

אני זוכר את אלי לוכסמבורג ואת אביו ר' מרדכי. ר' מרדכי הרים את ידו שבה החזיק ארנק וצעק:

- אם מישהו צריך כסף, יש לי אותו כאן איתי, בבקשה. לשם מצות מצווה. אך איש לא ניגש.

מלבד המצות ר' אליעזר חילק גם סליבוביץ שהכין בעצמו. ר' אליעזר קיבל מבנו, מנהל בית החרושת,  הרבה קערות מפלסטיק, ולבסוף שכנע אותו לתת משאית כדי להביא מצות לבתים.

היה יורי מטבייביץ', רופא גמלאי. הוא עזר לכולם למלא נכון את הטפסים לקבלת גמלה. גם ר' ניסן עזר לכתוב מסמכים כדי להגישם למשטרה ולבתי משפט.

כשפרש ר' חיים דער מיליכיקער לגמלאות, לקח על עצמו לנהל את הקופה הציבורית.

לקראת ברית, בר מצוה או חתונה כולם עזרו בהכנות. לדוגמא, דער מארגעלאנער רב (הרב וינר) הכין מתנות לכלות לקראת חתונתן. הוא תפר ציפות שמיכה, ציפית, סדינים ושמיכות. בביתו של יעקב הולנד היה מקווה לנשים.

בסגבן, ליד הכניסה לבית הכנסת היה אטליז, ובחצר שם היה מקווה מים חיים. בצ'גהטאי אפשר היה לקנות שישליק כשר. בשוק הוספיטלני היו קונים מצה. אני כבר לא מדבר על מצה שמורה שאפו אותה עם כל החומרות.

אחד היה מומחה לתיקון פרימוסים. אם הגיעה אישה יהודייה והבטיחה שלא תפעיל פרימוס בשבת כדי לבשל אוכל, הוא תיקן את הפרימוס ללא תשלום.

כמובן שהמוסרים הלשינו. היה מגיע שוטר, וכן הוועד לענייני דתות דרש להגיש דו"חות. אבל הצליחו לסדר את העניינים.

*

בשנת 1966 היתה רעידת אדמה חזקה. מוקד הרעש היה בקשגרקה. נפל הגג של בית הכנסת. מיד לאחר הרעש ר' יצחק זילבר רץ לבית הכנסת ברחוב צ'מפיון. בית הכנסת נהרס. רק במקום שעמד ארון הקודש הזדקרו הקרשים. ושם ליד הקרשים ר' יצחק מצא ספר תורה והביא אותו למשפחת לוכסמבורג.

הנה הרי איך מתאר מרדכי לוכסמבורג בספר שלו על הצלת ספרי התורה מבית הכנסת:

בזמן רעידת האדמה הביתן הזה כמעט קרס. איש לא העיז להיכנס אליו – עוד רגע קט והתקרה תיפול לך על הראש. ובפנים נשארו שני ספרי תורה וארון קודש.

באו אלי יהודים, סיפרו על כך ואמרו:

-מה נעשה עכשיו, מוטל? איפה נתפלל?

- להתפלל זה לא בעיה, להתפלל אנחנו יכולים אצלי בבית. אתם רואים, הבית שלי כמעט לא ניזוק. מחר בבוקר אני ושני בניי ננסה להוציא את שני ספרי התורה.

הסכמנו ששני אנשי בית הכנסת גם יהיו שם, ליתר ביטחון. אני חששתי מהמשטרה – הרי זה היה מסוכן מאד! הרי הבנים שלי צעירים, לומדים באוניברסיטה, בבית ספר. חששתי שיגרשו אותם משם. פחדתי מה יקרה להם.

בבוקר שאלתי את הבנים האם הם בעצם אינם פוחדים. סיפרתי להם את תוכניתי, שאני רוצה להביא אלינו הביתה את שני ספרי התורה ואת ארון הקודש, ובכלל שהיהודים יתפללו אצלנו בבית, ושהמניין יתאסף אצלנו בחצר.

- בוודאי, אבא! – שמחו הבנים. – מי יעיז לפגוע בנו אם ספרי התורה יהיו איתנו? ספרי התורה יגנו עלינו!

והנה נסענו. לקחנו איתנו זוג סדינים כדי לארוז בהם את הרכוש של בית הכנסת. הגענו לרחוב צ'מפיון. הבנים שלי נכנסו לסמטה, נכנסו לבית הכנסת, וארזו את ספרי התורה. ואני אומר ליהודים:- אל תלכו בצמוד אליהם. תעמדו לא רחוק מהם, ותסתכלו...

יצאו הבנים שלי כשספרי התורה הכבדים על כתפיהם, יצאו מהסמטה והלכו בכביש, במקום שמכוניות נוסעות – לכיוון רחוב פושקינסקיה, לכיווננו. והיהודים, כמו שסוכם, עמדו לא רחוק, מסתכלים. גם הם פחדו, הרגשתי את זה. חששו שתופיע המשטרה. הרי כל שוטר, אם יראה אותנו עם חפצים חשודים על הכתפיים, יעצור אותנו. "כמה שיעלה, אני אשלם, - חשבתי בליבי. – אשלם שוחד, כל סכום!"

תארו לעצמכם מה היה קורה אילו היו מחרימים את שני ספרי התורה שלנו? ואותנו היו זורקים לכלא עבוד שוד – בשבילם זה דבר של מה בכך. אני הייתי נענש ביתר חומרה: "אהה, אתה מושך לפשע את הצעירים!" וזה לפחות עשר שנות מאסר.

אנחנו עומדים ולרוע מזלנו שום מכונית לא נוסעת לכיוון שאנחנו צריכים! עומדים כך חצי שעה, רועדים מפחד, אנחנו ואותם היהודים שעומדים לא רחוק. וה' עזר, מגיעה סוף-סוף מכונית: "לאן?"  "לרחוב פושקינסקיה!"

ב"ה הגענו בשלום.  הבאנו את ספרי התורה לחצר, כאילו אבן נגולה מנפשנו. למחרת היום הבאנו את ארון הקודש. הכנסנו אליו את שני ספרי התורה. והיהודים החלו באים אלינו להתפלל...

ארגנו מניין, אך היו איתו בעיות. לעתים קרובות לא הגיעו עשרה אנשים, והבנים שלי נמצאים במוסדות לימוד. מה נעשה? במקרים כאלה הייתי יוצא לרחוב ומחפש יהודים. הייתה לידינו תחנת טרולייבוס, לשם הלכתי לחפש יהודים שישלימו את המניין. קודם כל הייתי מברר – האדם יהודי או לא. וזו לא העבודה הקשה ביותר. גרוע מכל כאשר אותו יהודי אומר לך: "איזה מניין, מה מניין? אין לי זמן..." הייתי מסביר לו: תענה רק כמה פעמים "אמן" וזהו, אתה חופשי... רובם לא הבינו בכלל על מה אני מדבר, פחדו וברחו.

מצאתי פתרון כזה. לא רחוק מאיתנו נמצא ביתן קטן של סנדלרים, עבדו בו שני סנדלרים, יהודים בוכריים. אלו ידעו מה זה מניין. לא צריך היה להסביר להם הרבה! הם באו פעם-פעמיים, ואחר כך אומרים: "לכם יש מניין, ולנו יש למלא מכסה! אתם מתפללים שעה-שעתיים, ואצלנו הביתן סגור. מי ימלא את המכסה למדינה?" מה אתם חושבים, שבגלל זה סגרתי מניין? לא ולא. אני שילמתי להם עבור השעות שהם לא עבדו, והמניין התקיים.

כללו של עניין, הכל היה נהדר. רבקה הייתה אופה "לקח", העמידה על השלחן דגים ממולאים. והיהודים היו נהנים. האם כאלה דברים היו להם באותו ביתן רעוע ברחוב צ'מפיון? כל שבת נפשנו, שימחנו ושמחנו. אנשים החלו מגיעים אלינו מהשכונות הכי רחוקות של העיר, 15 – 20 קילומטרים מרחוב פושקינסקיה. היו מגיעים ושמחים, ואני - יותר מכולם.

בצלאל שיף