הרב ברוך גרינבוים מוכר מאוד ומפורסם כאחד מראש הישיבות הנערצים על תלמידיו, בשל הכשרון המיוחד שהתברך בו לבחון היטב את נבכי הנפש של תלמידיו, לחדור לחדרי ליבם ולהעמידם בקרן אורה. על שמו רשומים הצלתם והצלחתם של המוני בחורים, והם חייבים לו את עולמם התורני והרוחני.

אחת מתחנות חייו המשמעותיות הייתה כאשר הקים ישיבה מיוחדת, תחילה בחדרה ומאוחר יותר במקום מרווח יותר בפרדס חנה, כדי לתת מענה לרבים שפנו להתקבל לישיבה. הוא קיבץ אליו קבוצת בחורים נבחרת שהיו זקוקים לתמיכה עודפת ולאוזן רגישה שתקשיב לרחשי ליבם. הצלחתו היתה מסחררת והוא הביא את תלמידיו להשגים מצויינים בכל התחומים.

הישיבה מוקמה בקומה העליונה של המבנה שיועד לה ואילו בקומה התחתונה התגורר הרב, רעייתו וילדיו. מי שהחזיק את כל הבית כולל אספקת ארוחות מזינות לתלמידים ודאגה לכל צרכיהם היתה רעייתו הרבנית.

לאחר שחלפו כמה שנים התברר לזוג גרינבוים שאמנם הם הצליחו במשימת הקודש שלהם אבל העומס המוטל על כתפיה של הרבנית הוא כבד מנשוא. מבוקר ועד ערב היא עמדה על רגליה להספיק את כל המתבקש מבלי שתצליח לנוח מעת לעת.

שיחותיהם של הזוג גרינבוים נסובו בקביעות על הקושי הגדול של אשת ראש הישיבה שכבר החלה להתאונן על מצבה הלא קל. לבעלה היא אמרה כי השליחות אליה נגררו ונסחפו לא היתה מתוכננת מראש ואילו היתה זאת רק לזמן קצוב ומוגבל, ניחא, אבל יום רודף יום ושנה רודפת שנה והפתרון לא נראה באופק.

היא הציעה לעבור לירושלים ושם ימשיך בעלה להכלל בין צוות רבנים באחת הישיבות מבלי שהעול הכללי יהיה מוטל רק עליהם. בעלה הרב ברוך הבין היטב לליבה אך לעומתה הוא שאל אותה ללא הרף "ומה יהיה על הצלת הנפשות הללו?".

ההתלבטות היתה קשה מאוד. עומס קשה אל מול הצלת נפשות. מאי עדיפא?

•

הזוג גרינבוים החליט שהוא חייב להחליט אחת ולתמיד מה עליו לעשות. באחד הימים הם יצאו מביתם אל רכבם לנסוע למקום מרוחק מהבית, להתנתק מעט מהוויה היום יומית ולחשוב ביחד, ברוגע מתוך מחשבה צלולה על עתידם.

מפרדס חנה הם הגיעו לנהר הירדן, שם הם החנו את רכבם ויצאו לטייל מעט על גדות הנהר. שם במקום השקט והפסטורלי, הם העלו שוב את מצוקתם וליבנו יחד את צדדי השאלה המנקרת במוחם, כדי להגיע להכרעה.

לפתע מבחין הרב גרינבוים במשהו זוהר צף וזורם במי הנהר. בתחילה הוא חשב שמדובר בבגד או בשקית שנזרקה למים, אך כשהתאמץ להביט הוא שם לב כי מדובר בתינוקת שנסחפת לנהר. הוא לא חשב פעמיים וזינק למים עם בגדיו והציל את התינוקת הקטנה בת השנתיים. התינוקת פרפרה והחלה להקיא את המים שבלעה ובנס ניצלה ושבה להכרתה.

כשהגביהו את עיניהם ראו הזוג גרינבוים במרחק מה מהם יושבת משפחה עם ילדים שעדיין לא הבחינה כי בתם הקטנה נעלמה והחליקה למים. רק כאשר התקרבו אליהם עם התינוקת הרטובה כולה הבינה המשפחה כי בתם ניצלה מטביעה של ממש ל"ע.

הזעזוע שפקד אותם באותו רגע לא ניתן לתיאור. הם בסך הכל ביקשו מהבנות הגדולות שישמרו על הקטנה וברגע קט של היסח הדעת צעדה התינוקת אל המים מבלי שאיש יבחין בה. אם המשפחה רצה לעבר בתה התינוקת וחיבקה אותה בסערת נפש ובהתרגשות והודתה בכל לב לאותו אברך ראש הישיבה, אותו לא הכירה כלל, על הצלת בתה מטביעה.

היא חיפשה דרך לבטא את תודתה והוקרתה לאברך המציל ולא ידעה כיצד. או אז היא פתחה את ארנקה והוציאה משם דולר של הרבי, הושיטה אותו למלאך המציל ואמרה לו: "זה הדבר היקר ביותר שיש לי בעולם, קח אותו ממני לאות הוקרה ותודה על ההצלה". בתחילה הוא סירב לקחת את הדולר שכל כך יקר לאשה הנצבת למולו, אך כשזו הפצירה בו, נאות לקחת את הדולר והכניסו לארנקו.

בטרם הכניס את הדולר הוא קרא את הכתוב עליו. שם ותאריך - "י"ב שבט תנש"א". הוא הניח שזה הוא שמה של האשה שמסרה לו את הדולר והשם נקלט בתודעתו.

שם המשפחה שהופיע על הדולר, המוכרים מאוד כעמודי התווך של קהילתם בנחלת הר חב"ד, לא ידעו את נפשם משמחה על ההצלה שבאה להם עוד בטרם נודעה הצרה. הם עוד עמדו מעט זמן ליד הרב גרינבוים ורעייתו, מהללים ומשבחים את ה' על הנס שאירע להם ולאחר מכן נפרדו לשלום.

•

שבע שנים חלפו מאז אותו מקרה מיוחד שבו ניצלה בתם, והנה בתם הגדולה של המשפחה הגיעה לפרקה. לאחר כמה הצעות לשידוך היא נפגשה עם בחור, בן למשפחה ליטאית חרדית שחצה את המתרס והפך להיות חסיד ליובאוויטש על כל המשתמע ועם הזמן גם תמים חסידי מן המנין. השידוך נסגר בין השניים והמשפחות הנכבדות חגגו את שמחת הווארט כנהוג.

כאשר השתדך החתן הנעלה, הוא יצר קשר עם ראשי הישיבות שלו בעבר, עמם עמד בקשר וביניהם היה גם ראש הישיבה הרב ברוך גרינבוים שלימים העביר את ישיבתו מפרדס חנה לירושלים והפך להיות ראש ישיבת "דרך ה'" בשכונת הר נוף בירושלים.

כשהודיע להרב גרינבוים על בואו בקשרי השידוכין, שאל אותו ראש הישיבה לשמה של משפחת הכלה. החתן ענה. הרב גרינבוים: "האם הם חסידי חב"ד אולי?". החתן: "אכן". גרינבוים: "ומה שם אם הכלה, חמותך לעתיד?" החתן: אמר את השם (שהופיע על הדולר)... גרינבוים: האם היא היתה אצל הרבי וזכתה לקבל ממנו דולרים?" החתן: "בודאי, כמו כל חסידת חב"ד שביקרה אצל הרבי". 

אם בתחילה סבר החתן שההתענינות המרובה שגילה ראש הישיבה הוא לשם סקרנות גרידא, מודיע לו הרב גרינבוים כי הוא יודע בדיוק מי היא משפחת הכלה ויש לו עליה ועל הוריה סיפור דרמטי, אותו יספר לו בהזדמנות אחרת. לאחר נסיונות של התלמיד לחלוב מראש הישיבה פרטים על הסיפור המיוחד, הודיע לו הרב גרינבוים כי הוא מבקש ממנו להזמינו לאחד מסעודות השבע ברכות ואז יספר את הסיפור.

החתן הטרי סיפר את השיחה המעניינת לחמיו לעתיד ואף הוא לא העלה בדעתו כי מדובר באיש שהציל את בתו. הם המתינו בקוצר רוח ל"שבע ברכות" אליו יוזמן ראש הישיבה ואז ישמעו ממנו את הסיפור הנפלא עליו רמז.

•

בהגיעו לירושלים, ביום ט"ו בתמוז תשס"ג, להשתתף בסעודת השבע ברכות אליו הוזמן, שאל תחילה את אבי הכלה מיהו הילד הצעיר ביותר שלו ובן כמה הוא? האב השיב כי מדובר בבתו הקטנה שהיא כבת תשע שנים.

ומה שמה? האבה ענה כי שמה הוא "בתיה". ראש הישיבה התרגש ושאל בקול רועד, מדוע קראתם לה בשם הזה? אולי בגלל "כי מן המים משיתיהו?" גם אז עדיין 'לא נפל האסימון' לאף אחד.

רק כאשר הוא התחיל לגולל את סיפורו המפעים הבינו כולם כי מולם עומד אותו האברך שלפני שבע שנים הציל את הבת הקטנה מנהר הירדן.

הוא סיפר בהרחבה ובפרוטרוט לכולם על ההתלבטות הנוראית שהיתה לו ולאשתו באותם ימים האם להמשיך לישא בעול הישיבה בפרדס חנה או שאולי הגיע הזמן לעצור ולעבור לירושלים. נושא "הצלת הנפשות" כפשוטו ממש טלטל אותם והסעיר את נפשם. הם לא ידעו מנוח והחליטו כי הם יטיילו לאורך נהר הירדן ושם יקבלו את ההחלטה, תהיה אשר תהיה והנה לפתע מזמנת לו ההשגחה להציל נפש מישראל ללא הכנה מוקדמת. עוד בטרם הוא מתאושש מזכותו הגדולה להציל נפש, מגיעה אליו אשה ומוסרת לו דולר מהרבי.

בדבריו סיפר כי כאשר אם התינוקת הגישה לו את היקר לה מכל הוא ניסה להניא אותה מכך ואמר לה: "את יודעת שאין לך כבר הזדמנות נוספת לקבל עוד דולר מהרבי, האם לא חבל לך להפרד ממנו?" האם ממש התחננה בפניו שיקח זאת בכל זאת ממנה והוא נטל אותו בחרדת קודש. 

תוך כדי הדברים הוא שולף מתוך שקית את הדולר שכבר הספיק למסגר אותו ומראה אותו לכולם, על הדולר רשום שם האם והתאריך "י"ב שבט תנש"א" בהציגו לנוכחים הוא אומר, הנה זהו הדולר שקיבלתי מהרבי. בזכות הדולר הזה הצלנו עוד נפשות רבות והוקמו עוד בתים של תורה ויראה בישראל. בזכות הרבי הישיבה שלנו התפתחה והתרחבה והגיעה למימדים ענקיים.

ראש הישיבה פותח את סגור ליבו בפני הנוכחים ואומר להם, לכם יש רבי שאתם מתייעצים עמו על כל צעד ושעל אבל אני כבוגר ישיבה ליטאית לא היה לי אדמו"ר להוועץ בו ואני מקבל את כל החלטותיי לבדי. ביקשתי מהקב"ה שיתן לי סימן כל שהוא שדרכו אבין את אשר עלינו לעשות.

הוא ממשיך בהתרגשות לספר כי לאחר האירוע המסעיר שהוא ורעייתו חוו, הם פנו לדרכם ושאל את אשתו, האם את חושבת שיש קשר בין מה שאירע להתחבטות שלנו. היא מיד ענתה לו כי כרגע הוסרו ממנה כל הספקות וכל ההתלבטויות, הנה זימן לנו הקב"ה "הצלת נפשות" כדי להורות לנו כי זהו תפקידנו עלי אדמות ולא זו בלבד אלא שמן השמים מושיטים לידינו דולר של הרבי מליובאוויטש, בניגוד להסתברות בכל תרחיש אפשרי שאי פעם אנו נקבל לידינו דולר, והרי איננו לא חסידים ולא בני חסידים וסביבתנו היא ליטאית מובהקת.

היה זו עבורנו סימן ברור ממרום שגדע בבת אחת את המחשבות על עזיבה ומשכך רק התגברנו ואזרנו אומץ רב בעבודתנו. מאותו יום שחווינו את החויה המטלטלת הזו, הרגשנו שאנו מקבלים כוחות מחודשים ואכן המוסד המשיך לפרוח עד שלימים הוא התבסס והתמסד, כך שיכולנו לעבור לירושלים. 

•

את דבריו סיים הרב גרינבוים כי מטבע הדברים, אנשים מעדיפים לא לחשוף סיפורים כה אישיים ומותירים אותם לעצמם, אך באתי לכאן לשמחת השבע ברכות, גם כדי לשמח את החתן היקר והנעלה וגם כדי שהדבר יתפרסם ויועיל לאחרים להתעסק בהצלת נפשות רוחנית כדרכו של הרבי וחסידיו. ואם בעקבות זאת יצילו אפילו נפש אחת מישראל, דיינו. 

•

בשולי הדברים: אמש כאשר סיימתי להעלות על הכתב את הסיפור הנפלא הנ"ל. קוראת לי בתי שתחי' ומבקשת ממני לזהות את עצמי בתמונה עומד מול הרבי. היא שואלת אותי: "אבא זה אתה?"

מדובר בכ"ג ניסן תשמ"ח. עברתי אז עם בתי בת השנה (כיום אמא לילדים העונה לשם אסתר זוננפלד...), אחוזה בידי אל מול פני הקודש והרבי נתן לה דולר וגם לי. עכשיו לאחר 33 שנים היא נוברת בג'עם בין אלפי תמונות ומחפשת אולי יש לה תמונה עם הרבי?

נגשתי אל מסך המחשב והופתעתי. אכן. זה אני! סדרה של כחמש תמונות בהן אנו נראים מקבלים דולר מהרבי. עבורי זה היה סימן ואות להגברת הפעילות ועבודת הקודש באילת עדי עד נזכה לגאולה.