מאחורי המסכה: כל מה שניסינו להסתיר, מתגלה בתקופת קורונה
"שים מסכה, תכבד", אמר בערקה. "כבר הייתה לי קורונה, וחוץ מזה מסכה זה שטויות", ענה לו פיטשע. "אבל אם הגבאים החליטו שכך יהיה, מה כל כך קשה לך לכבד?" הרים מענדי את קולו. "ומה קשה לך לכבד אותי?" רשף לעומתו פיטשע.
ואני מהצד הבנתי שהוויכוח לא באמת קשור למסכה, אלא ליריבות רבת השנים בין השניים, והמסכה היא רק הנושא התורן. פעם הריב היה על הכיוון של המזגן, ופעם על ה"אסור לדבר" הנצחי התלוי בכל בית כנסת.
אמר פעם פילוסוף ידוע "כל פילוסוף שואב את הפילוסופיה שלו מהביוגרפיה שלו". במילים אחרות, סיפור חיינו מכתיב את האידאולוגיה שלנו במידה רבה. כמטפל, אני זוכה שאנשים מספרים לי את סיפור חייהם, ואני מוצא פעם אחר פעם, את הקשר ההדוק בין אמונותיו של האדם לבין סיפור חייו.
אדם שרגיש מאוד לכל רמז של פגיעה בזולת, יספר איך בקטנותו לא שמרו על כבודו. בחור שחש אשמה גדולה על מעשים שביצע, יתאר איך תמיד בתור ילד האשימו אותו בכך שהוא מפוזר, ולא באמת אכפת לו מהלימודים.
כך אדם שמסתובב באופן בולט במרכז בית הכנסת ללא מסכה, אומר לי "אני לא שם מסיכה, כי כבר הייתה לי קורונה", אני מבין מיד שזה לא קשור לקורונה, ומתמלא סקרנות מאיזה מקום זה מגיע. ובמקום לכעוס ולהיכנס לדיון של "מראית עין" ו"הגבאים החליטו שצריך מסיכה, ועליך לכבד את כללי המקום באם רצונך להגיע לכאן".
אני נזכר שזה דיון חיצוני, וכנראה יש סיפור מאחוריו, ואם אזכה לשמוע אותו אבין שיש כאן אדם עם נושא שגדול יותר מהמחיר של להיות שונה ולקבל ביקורת.
ייתכן לדוגמה שכל חייו הוא הלך בתלם, בזרם, כמו כולם, היה ילד טוב וכנראה גם מרצה, ובשלב מסויים נמאס לו להיעלם, לוותר על קיומו, להיות שקוף, ולפעמים נרמס.
והוא החליט שהוא רוצה להיות קיים, להיות מישהו, לתפוס מקום במרחב, שיראו אותו, וכעת הוא נלחם על זכותו (לדעתו) שלא לעטות מסיכה, וזו עבורו מלחמת קיום. כי הסיפור הוא לא המסכה, אלא מה יש מאחוריה.
כשלמדתי משחק במסגרת לימודי הפסיכודרמה, אמר המנחה משפט חזק "תן לאדם מסכה, והוא יתחיל לדבר אמת". לפעמים דווקא כשיש על פנינו מעטה אנו מסתתרים מאחוריה ומאפשרים לחלקים מודחקים לצאת. חלקם פחות נחמדים, וחלקם טובים ומרגשים ואוהבים שבשגרה מאיימים עלינו.
כנאמר פעם: פורים הוא היום היחיד בשנה בו אנו מורידים את המסכות.
וכמו המושג "גיבורי מקלדת" שלא מעט פעמים אנשים מרגישים בנוח להיות אוהבים או לחילופין אלימים דווקא בהודעות כתובות.
והאישיות שלנו מלאה בחלקים רבים ומגוונים, חלקם נעלים ונפלאים, וחלקם נמוכים ופרימיטיביים ביותר.
•
אז מה האמת? אנו בעצם אנשים טובים, ולפעמים בורחת לנו האלימות והשנאה? או ההיפך?
אדמו"ר הזקן עונה על כך בפרק לב "ושניהן הן אמת!. שנאה מצד הרע שבהם, ואהבה מצד בחינת הטוב הגנוז שבהם".
כן, שניהן אמת. יש בנו מהכל. יש בתוכנו תהומות שאפילו אנו פוחדים לפגוש, אך גם גבהים וכוחות אדירים ונאצלים. ומה ישפיע מה יבוא לידי ביטוי? פשוט מאוד, למה שנתייחס זה מה שיצא. את מה שנעורר, זה מה שיתעורר.
כמאמר הפתגם הידוע לכל מחנך מתחיל: אין ילד רע, יש ילד שרע לו. אם הילד חי בסביבה שרעה לו, יצא ממנו רוע. אם הוא גדל בסביבה מיטיבה, סיכוי טוב שהטוב שבו יהיה בולט יותר.
אך אם הרע הוא גם אמת, מדוע לא לתת לו לצאת?
כי לא כל דבר שהוא אמת, צריך לצאת החוצה, ישנם דברים שעדיף להם להיות מוסתרים ומוצנעים.
אמר לי פעם פסיכותרפיסט ותיק "הדיבר השישי (אין לי מושג מהם שאר הדיברות, אך כך אמר ז"ל) של עולם המטפלים הוא, שצריך להגיד את האמת, ורק את האמת... אבל, אוי ואבוי, וחס וחלילה להגיד את כל האמת, לכל אחד, כל הזמן".
הגיעו אלי פעם זוג לטיפול, והם התלוננו שלאחרונה יש הרבה קשיים בזוגיות, והם אינם מבינים מדוע, הרי רק לפני תקופה הם החליטו שכדי לחזק את הזוגיות הם יהיו יותר כנים זה עם זו, וכל דבר שעולה להם במחשבה הם משתפים את הזולת. לא מסתירים מאום. ופלא בעיניהם שלאחרונה יש הרבה מתיחויות ביניהם.
אמרתי להם שאחד המתנות שברא הקב"ה בעולם, הוא, שלא רואים את המחשבות שלנו. תשאירו את זה כך!.
אך הקורונה הוציא את האמת, הזו, השניה, הרעה, החוצה.
דיון המסכה הסיר מאתנו את המסכה. והוציא לאור הרבה רע.
אפשר לדון עד מחר אם הנגיף באמת מזיק, ואכן יש מגיפה, או שזו רק שפעת עם יחסי ציבור משופרים. אך אין וויכוח שהקורונה פגעה בנו כחברה. היא פגעה בהרבה אנשים באופן פרטי, כלכלי, משפחתי, ורגשי. המרחב הציבורי הפך להיות אלים, והקיטוב ביננו לעצמנו גדל באופן אקספוננציאלי.
זו רק ההתחלה של ניצני המגיפה, לאט לאט נגלה את הנזקים שנעשו בתוכנו פנימה, ביננו לעצמנו, בלב. בתוך המשפחה. אני כבר מתחיל לפגוש זאת בקליניקה, קשיים בזוגיות, חרדות, התמכרויות, נשירה, ועוד.
גם אם ימצאו בקרוב חיסון לנגיף, יקח זמן עד שנבריא מהמצב הנפשי והחברתי בו אנו נמצאים.
בשמחת תורה, אנו רוקדים עם התורה כשהיא עוטה כיסוי. אם נוריד את הכיסוי ונפתח אותה נגלה הרבה הבדלים ביננו, וההבדלים האלו נכונים וחשובים, אך ישנה נקודה פנימית בה כולנו שווים בפני התורה. וזה מתגלה דווקא כשהיא מכוסה.
-------------
יוסי גולדשטיין
מטפל M.A. בפסיכודרמה, ומרצה לתקשורת רגשית
כמטפל בתחום האלטרנטיבי ששם לב בהחלט למצב של ירידה דרסטית במטופלים, כנראה בגלל המצב הכלכלי בעקבות הקורונה...
אני מרגיש חייב להגיב בצורה כנה ולומר את האמת
לא יאומן כי יסופר החברה פורחת למדי בתקופה זו...
המון המון פחות רכילויות ולשון-הרע... המון פחות שנאה ומחלוקת... עטיית מסיכה היא מודעות מעבר לאקט המעשי. ובמיוחד עם אוירת שמחת-החג
ממילה פה ושם אי אפשר לשפוט חברה שלימה...
המציאות טובה מתמיד, והאחדות השוררת בין שורות הציבור מגלה שאין זמן טוב יותר מבוא הגאולה כאן ועכשו!
(גם במחיר של פחות רווחים בקליניקה)
משיח נאו!
5
2
6
1
4
0
אחת הבעיות החריפות של הדור זה השימוש הגובר והמתגבר בפסיכותרפיה, פסיכולוגים, תרפיסטים, קאוצ'רים ומנחשי עתידות, "רבנים" מהזן החדש שגם נשמשים כמדיומים ומייעצי אחיתופל.
אנשים, זה רע!
תביטו לדור של הורים וסבים שלכם,
כשאנשים חיו הם היו נוכחים בחיים של עצמם.
היום יותר מידיי מאיתנו מנסים לחיות כאן כעדים ומתבוננים מהצד, ומתוסבכים, ורצים לכל האנשי מקצוע, ומבלבלים את עצמם ואת כולם.
3
1
מאפשרים לכם לקבל
