לפני שנים מספר נתבקשתי על ידי כמה מצאצאי המשפיע הרה"ת ר' חיים שאול ברוק ז"ל ששקדו על הוצאה לאור של ספר זיכרון על אב משפחתם הדגול, לראיין בקשר אליו את אבי הרה"ח ר' יצחק רודרמן הכ"מ. הם פנו אליי ביודעם על קשריו עם המשפיע ובמטרה לכלול את הדברים באותו ספר. השבוע נתבקש אבי לישיבה של מעלה והריני להגיש את דבריו כפי שסיפרם לי, בגוף ראשון

•

את המשפיע הרה"ת ר' חיים שאול ברוק ע"ה 'פגשתי' בשלוש תקופות שונות בחיי – בילדותי, בבחרותי, ולאחר נישואיי.

ראשית היכרותי עמו הייתה בשנת תש"ז. נולדתי בפתח תקווה ובגיל אחת עשרה בערך נשלחתי ללמוד בחיידר חב"ד בתל אביב, שנקרא אז 'בני תמימים' והיה כעין מכינה לישיבת 'אחי תמימים' ששכנה תחת אותה קורת גג (ברחוב הרב קוק 16).

שנתיים למדתי שם וחייתי בצילו של ר' חיים שאול. אך בטרם אעלה זיכרונות מר' חיים שאול עצמו, אתן מעט רקע שיסביר מה פתאום שלחו אותי הוריי, שניהם יוצאי ליטא, מפתח תקווה לתל אביב ועוד כדי ללמוד בחב"ד...

סבי הר"ר נחום שמריהו רודרמן ז"ל היה חסיד קוידינוב והוא התגורר בעיר קובנה (בליטא). הוא היה מוסר שיעור קבוע בגמרא בבית הכנסת חב"ד בעיר ומדי פעם בפעם אף התפלל שם.

בית כנסת חב"ד בקובנה שכן בטבורה של העיר. זה היה מבנה גבוה ומפואר בן שלוש קומות, ובו גם חדר מיוחד ל'עובדים' שהתפללו באריכות. כמאה משפחות חב"דיות התגוררו בקובנה לפני השואה, ובבית הכנסת חב"ד התפללו מידי יום חסידי חב"ד וקבוצות קטנות של חסידי גור, אלכסנדר, קוידינוב ועוד. השפעתה של קהילת חב"ד בקובנה הורגשה בקרב יהודי העיר, אף על פי שרובם היו 'מתנגדים'.

כתוצאה מכך שסבי מסר שיעורים והתפלל בבית הכנסת חב"ד, פקד גם בנו הלוא הוא אבי מורי ר' גרשון רודרמן ז"ל את בית הכנסת הזה.

בראש הקהילה החב"דית בעיר עמד המשפיע הנודע הרב יהושע אייזיק ברוּך הי"ד (נרצח על ידי הנאצים יימח שמם בט' במרחשוון תש"ב). אבי ר' גרשון נקשר אל ר' יהושע אייזיק והתקרב על ידו – במידה מסוימת – לחב"ד.

חסידי חב"ד בקובנה היו מקושרים בלב ונפש לרבותינו נשיאינו, ובתקופה שבה עסקינן, היו החסידים נוסעים אל כ"ק אדמו"ר הריי"צ נ"ע, כדי להתחמם מאורו ולהתברך מפה קודשו. כשהגיע אבי לגיל גיוס – הדבר שממנו חשש כל צעיר יהודי באותם ימים – יעץ לו ר' יהושע אייזיק לנסוע אל הרבי הריי"צ שבעת ההיא עשה בריגה (בירת לטביה), כדי להתברך על ידו.

הרב רודרמן כמלמד בחיידר חב"ד בבני ברק

אבי, ר' גרשון, שכאמור היה אז בחור, נסע לשהות במחיצת הרבי הריי"צ נ"ע בחודש תשרי. כעבור שנים תיאר באוזניי את אותם ימים, וכשדיבר על כך חיל ורעדה אחזו בו. הוא סיפר על התפילות במחיצת הרבי, על ה'מאמרים' שאמר הרבי בבית המדרש ועל 'הפטרת חנה' ביום א' דראש השנה שקריאתה נמשכה "חצי שעה, בבכיות נוראות". "זה היה "ממש פאייער'דיק'!" (אש להבה), התבטא.

קודם חזרתו מריגה לקובנה נכנס אבי ל'יחידות'. הרבי בירך אותו שיזכה להיות "עֶבֶד ה'" ולאחר מכן איחל לו שיקבל פטור מהצבא. הברכה התקיימה ואבי אכן לא גויס. לאבי אף פעם לא היה ספק כי זכות ברכתו הקדושה של הרבי הקודם היא – ולא שום דבר אחר – שעמדה לו בעניין זה.

•

כשהגיע אבי לפרקו הוא נשא לאישה את אמי מרת רבקה ז"ל, בת העיירה דוֹיג (לא הרחק מקובנה) וכעבור זמן מה עלו שניהם לארץ ישראל.

עם הגיעם ארצה נשלחו הוריי לשכונת פג'ה בפתח תקווה ושם גם נולדתי (בכ' במרחשוון תרצ"ו). אבי ז"ל היה יהודי ששילב לימוד תורה עם עמל כפיים. הוא עבד קשה מאוד, במגוון עבודות. במה לא עבד... בפרדסים, בנשיאת דליי מלט לבנייה, בחברת המזון 'תנובה' – העיקר להביא פרנסה הביתה.

הקשר של אבי עם חב"ד – קשר שכאמור החל עוד בקובנה והתעצם בריגה, במחיצת הרבי הריי"צ נ"ע – נמשך גם בארץ. בשבתות היה אבי צועד לבית הכנסת הראשון של חב"ד (ברחוב גוטמן) בפתח תקווה ומתפלל שם. בבית כנסת זה שימש גם 'בעל קורא', לעיתים מזומנות עבר בו לפני התיבה ובימים הנוראים – היה ש"ץ קבוע שם. התפילה שלו הייתה ברגש בלתי רגיל.

יום אחד המליץ רב הקהילה הגה"ח הרב דוד חנזין ז"ל לאבי לשולחני לחיידר חב"ד בתל אביב. באותן שנים שימש הרב חנזין ראש ישיבת 'אחי תמימים'. זהו אפוא הרקע המקדים ואלו הן נסיבות הגעתי לחיידר חב"ד בתל אביב.

לחיידר, כאמור, הגעתי בשנת תש"ז, בהיותי כבן אחת עשרה. ה'מלמד' הראשון שלי שם היה הרה"ח ר' ניסן עבער ז"ל. ר' חיים שאול ברוק היה הר"מ של שיעור ג' בישיבה. על אף היותי אז ילד צעיר בחיידר, לנתי במקום כאחד מתלמידי הישיבה.

בלילה הראשון עדיין לא סודרה לי מיטה משלי ועל כן נשלחתי לישון במיטתו של... ר' חיים שאול. זה היה חדר רחב ידיים (ברחוב נחמיה) שבו לנה קבוצה גדולה של תלמידים ור' חיים שאול, שהיה חוזר לביתו (בראשון לציון) לשבתות בלבד, לן בצוותא חדא עם התלמידים. אני ישנתי בצד אחד של המיטה ור' חיים שאול בצידה השני.

אבל הצפיפות הזאת – על המיטה – לא נמשכה זמן רב מדי... אני זוכר את עצמי מתעורר באמצע הלילה ורואה את ר' חיים שאול יושב אצל השולחן עם נר דולק – ולומד.

בימים הבאים סודר לי לישון בביתו הפרטי של אדם (שאינני זוכר את שמו) שהתגורר ביפו, בסמוך לבית כנסת חב"ד (שפעל במקום עד לפני כמה שנים). הוא היה אדם גרוש ובודד שהִרבה להעדר מהבית. בשעת אחר צהריים היו מסיימים את הלימודים בחיידר והתלמידים היו מתפזרים לבתי משפחותיהם (מי שהתגוררו בסביבה) או למקומות הלינה שלהם. אני הייתי הולך לשם ושוהה בבית לבדי. קשה לומר שזה היה 'נעים' במיוחד, אבל זה מה שהיה...

גם האוכל בישיבה לא היה משופרא דשופרא. בנוסף, היה שם טבח, שכבר פגשתי מימיי אנשים סימפטיים ממנו. הוא נהג בתלמידים בקוצר רוח והרבה לנזוף בנו.

•

ההיכרות המשמעותית יותר עם ר' חיים שאול החלה בהגיע מועד הבחינה התקופתית. הוא היה בוחן את התלמידים גמרא, רש"י ו'תוספות'. מעולם לא ניסה לסבך ולהקשות יתר על המידה, אבל את ה'פשט' הוא רצה שידעו היטב. אם התלמיד הסביר את הסוגיה באופן שגוי, היה ר' חיים שאול יורד לחקר העניין ומבקש לדעת אם הטעות היא של התלמיד או של ה'מלמד'...

בשנה השנייה למדתי אצל ר' חיים שאול בעצמו. הוא היה נוקשה ותובעני כלפי התלמידים. רצה שיקשיבו, שידעו, שיתפללו ושיתנהגו כראוי. מאידך גיסא אהב בכל ליבו ונפשו את התלמידים והיה מסור אליהם עד כלוֹת.

השנתיים הללו שאותן ביליתי הרחק מהבית ובתנאים חומריים מאוד לא מפנקים, גרמו להוריי להעבירני משם. אחרי הבר מצווה שלי נשלחתי ללמוד בישיבת 'תפארת ציון' אצל הג"ר מיכל יהודה לפקוביץ' ז"ל וכעבור שלוש שנים – בישיבת פוניבז'.

הרב רודרמן ז"ל בשמחה משפחתית השנה (צילום: שמואל ברוד)

באחת מפגישותיי עם הרב חנזין אמרתי לו ש"לימוד חסידות חסר לי". נראה שהזרעים שנזרעו בי בקטנותי הוסיפו לנבוט בתוכי ולא הניחו לי.

הרב חנזין יזם את בואו של ר' חיים שאול לבני ברק, ללמוד ולהתוועד איתנו – קבוצה של תלמידים מפוניבז' ומישיבות נוספות בעיר.

ר' חיים שאול לימד בעיקר תניא ותיבל את שיעוריו בסיפורים עם הרבה מאוד מוסר השכל ויראת שמים. הוא הגיש את הדברים בסגנון שמעולם לא עורר ביקורת כלשהי מצד אף אחד מהמשתתפים. הכול ראו וחשו שמדובר ביהודי אוהב תורה שאיננו רק "נאה דורש".

אך ר' חיים שאול לא רק אהב תורה, אלא אהב גם את לומדי התורה ואהב בחורים שהיו יראי שמים, באשר הם. זכורני שבאחת ההתוועדויות איתנו אמר: "כשהייתי בליובאוויטש (שבליובאוויטש) חשבתי שכל החסידים מהחצרות האחרות הינם 'חצי גויים' ואילו כל ה'מתנגדים' הם 'גויים גמורים'... אחר כך יצאתי לעולם וגיליתי שגם בין החסידים האחרים ואפילו בקרב ה'מתנגדים' יש 'גאָר א פיינע איד'ן' (יהודים נאים למדי)".

בהמשך התחלנו לבוא לשיעורי חסידות שמסר רב העיר, הגה"ח הרב יעקב לנדא ז"ל. כמו כן נסענו להתוועדויותיהם של ר' חיים שאול בראשון לציון (לאחר שהישיבה כבר הועתקה לשם מתל אביב) ושל המשפיע הדגול הרה"ח ר' שלמה חיים קסלמן ז"ל.

זו אפוא הייתה התקופה השנייה בחיי שבה 'פגשתי' את ר' חיים שאול.

•

התקופה השלישית הייתה לאחר חתונתי. נישאתי לזוגתי (ז"ל) לבית הלפרין, מצאצאי רבנו הזקן, ודבקתי בכל מאודי בדרך חב"ד. זמן קצר לאחר מכן התחלתי לעבוד כר"מ בישיבה בראשון לציון ואז למדתי עוד יותר מקרוב על אישיותו יוצאת הדופן של ר' חיים שאול.

ראשית, ההקפדה שלו על הזמנים שהייתה 'שם דבר': אם הייתי מאחר אפילו בדקה אחת לאמירת השיעור או ל'סדר' הוא היה ניגש אלי ואומר בכל התוקף והרצינות "אִיך בִּין מוחה אַ מחאה נמרצת" (הריני מוחה מחאה נמרצת).

'זמן' היה אצלו קו אדום, ואיחור נחשב לחצייה של הקו הזה. הוא עצמו, למרות היותו עובד ה' מסור, לא היה מאריך בתפילתו כסדר קבוע, אלא הקפיד מאוד על הזמנים. גם כשבחורים בישיבה החלו להאריך בתפילתם – באמצע השבוע – הוא הביט על כך בביקורתיות. הוא אמנם התיר ליחידי סגולה לנהוג כך, אבל ככלל הוא שלל זאת. 'שמירת זמן' היה אצלו ערך מקודש שעמד לפני הכול ומעל הכול.

ההסתפקות שלו במועט – אין לשער!

היושר שלו היה נדיר וכספי הישיבה היו יקרים בעיניו מכל יקר. במה שלא היה מוכרח ממש, לא היה נוגע.

פעם אחת הציעו לו לבוא לשמש משפיע בישיבה אחרת של חב"ד, במקומו של פלוני אלמוני. אך למרות שחי בדחקות גדולה ובאותה ישיבה הציעו לו משכורת נאה – סירב להצעה. הסיבה לכך הייתה התנגדותו הנחרצת ליטול מיהודי אחר את פרנסתו.

ר' חיים שאול אהב תורה וחי תורה כל דקה ודקה ביממה, בשִׁבתו בישיבה כבלכתו ברחוב. כשהלך ברחוב תמיד חשב ומלמל דברי תורה. כל כך אהב תורה, עד שגם כאשר שכב חולה במיטתו ובחורים באו לבקרו – הקפיד עליהם. ראו עליו במוחש שהביטול תורה שלהם, לצורך ביקורו, עושה אותו חולה עוד יותר...

דרך אגב, אף על פי שנחשב למשפיע ולמתוועד מצוין, עיקר החיות שלו היה דווקא ב'נגלה'. פעם באתי לשאול אותו שאלה בחסידות. "ב'נגלה' אענה לך בשמחה", אמר, "בחסידות – שְׁאל מישהו אחר, שיודע טוב ממני". בהקשר זה שמעתי ממנו לא פעם: "מי שמונח ב'נגלה', גם החסידות שלו נראית אחרת".

היה מסור מאוד לתלמידים. ראה בהם בנים שלו. ואף על פי כן, הדוחק הכספי החמור של הישיבה לא תמיד אִפשר לו להביא את דאגתו זו לידי ביטוי מעשי. אני זוכר כיצד פעם אחת בא אליו בחור והתאונן שהשמיכה שלו דקה מדיי ושקר לו בלילה. ר' חיים שאול הביט בו במבט רחימאי אך לא היה לאל ידו לעזור לאותו בחור. כעבור רגע התעשת ואמר לו בחיוך שובב: "יראת שמים, יש לך?". הבחור שתק, שתיקה כהודאה. "אם כן, התכסה ביראת השמים שלך", הפטיר.

מצד אחד היה קפדן ודקדקן, ומצד שני היה בעל אהבת ישראל אמיתית. פעם אחת סיפר לי שבליובאוויטש היה תלמיד מבריק בכישרונותיו שהגיע ממשפחה שבה ההורים לא הקפידו על דיני הטהרה. כשהגיע הבחור לעונת השידוכים נוצרה התלבטות כיצד ראוי להתייחס אליו. הקימו אז בית דין של עשרה חסידים והחליטו 'לקבל' אותו ולהשתדך איתו. הוא סיפר את זה כאשר התעורר דיון בשאלה אם לקבל לישיבה גם תלמידים שבאו מבתים פחות 'יפים'. זו הייתה הגישה שלו תמיד – לקבל את כולם.