תקופת חורבן בית שני

במשך 420 שנה עמד בית המקדש על תילו (יומא ט ע"א). כל עוד שהחזיקו ישראל באחדות, היה כוח קיום לבית המקדש, אך כאשר נוצר פירוד בעם ישראל בטל כוח קיומו של בית המקדש, עד שבתשעה באב שנת ג' תת״ל (70 לספירה) הוא נחרב. תחילת הפירוד בעם ישראל היה בשנת ג' תרצ״ז (63 לפנה״ס), בתקופה שבה היתה מחלוקת בעם ישראל מי מבניו של ינאי המלך יירש את המלוכה; האם ללכת אחרי אריסטובלוס או אחרי הורקנוס, כל אחד מהאחים הזעיק את פומפיוס הרומאי שיעזור לו כנגד אחיו, וכך ניתנה לרומי דריסת רגל בארץ הקודש. 

מסופר (עבודה זרה ח ע"ב) כי 40 שנה קודם החורבן בשנת ג' תש״צ (30 לספירה), החמיר המצב, עד שחכמי הסנהדרין החליטו לעקור ממושבם בבית המקדש, ולעבור למקומות אחרים, כיון שהדין הוא שסנהדרין שאינה יושבת בלשכת הגזית אינה יכולה לדון דיני נפשות.

בתלמוד מובא (יומא ל"ט ע"ב) 40 שנה קודם החורבן הראה הקב"ה לעם ישראל ארבעה סימנים שיחזרו בתשובה:

כל שנה ביום הכיפורים היו לוקחים שני שעירים, אחד לה' ואחד לעזאזל, היה נס וגורל של ימין היה עולה לה'. 40 שנה קודם לחורבן לא היה עולה גורל של ימין לה', אלא של שמאל.

בכל שנה היה לוקח הכהן שתי לשונות של זהורית (חוט צמר בצבע אדום), והיה קושר אחד בקרניו של השעיר המשתלח לעזאזל, והשני בפתח ההיכל. לאחר שהתקבלה תשובתם של עם ישראל הייתה הלשון הופכת לצבע לבן, והיה זה סימן שהתקבלה תשובתם, שנאמר: "אם יהיו חטאיכם כשנים כשלג ילבינו". 40 שנה קודם החורבן לא הייתה מלבינה הלשון.

הנר המערבי של המנורה בבית המקדש היה דולק במשך 24 שעות, למרות שהכהן היה שם בו כמות שמן שתספיק עד הבוקר כמו בשאר הנרות. 40 שנה קודם לחורבן פסק הנס והנר המערבי היה כבה.

דלתות ההיכל היו נפתחות מאליהן. גער רבי יוחנן בן זכאי בהיכל, ואמר: "היכל היכל! מפני מה אתה מבעית עצמך? יודע אני בך שסופך עתיד ליחרב". מאותו רגע שנפתחו דלתות ההיכל הבינו חכמי ישראל שבית המקדש עומד להיחרב, כיון שהנביא זכריה כשהתנבא על החורבן אמר (זכריה י"א, א') "פתח לבנון דלתיך ותאכל אש בארזיך", והכונה היא לבית המקדש שנקרא לבנון משום שמלבין עוונותיהם של ישראל, ואמר שיפתח שעריו ויכנסו הרומאים ויחריבו אותו. 

"על קמצא ובר קמצא חרבה ירושלים" כפי שמספרים חז"ל (גיטין דף נה ע"ב – נו ע"א) מעשה באדם אחד שהיה לו חבר בשם "קמצא", ושונא בשם "בר קמצא". ערך האיש סעודה, ואמר למשרתו שילך ויזמין את קמצא. הלך המשרת והזמין בטעות את בר קמצא שונאו. באמצע הסעודה עבר בעל הבית בין המוזמנים, והנה להפתעתו רואה הוא את בר קמצא שונאו. כעס בעל הבית ואמר: "הרי שונא אתה לי, מה אתה עושה כאן? עמוד מיד וצא". התבייש בר קמצא לצאת מן הסעודה בנוכחות כולם, וביקש מבעל הבית: "הואיל וכבר באתי - הנח לי להישאר, ואשלם לך תשלום מלא עבור המנה שלי". אולם בעל הסעודה לא הסכים. התחנן בר קמצא ואמר: "מוכן אני לשלם לך חצי מהוצאות הסעודה כולה", אך גם לכך לא הסכים בעל הבית. "אשלם לך את כל הוצאות הסעודה",

הוסיף להתחנן בר קמצא, אולם בעל הבית לא הסכים גם לזאת; הוא תפס בידו את בר קמצא, העמידו והוציאו מחוץ לאולם השמחה. נעלב בר קמצא עד עמקי נשמתו, ואמר: הואיל וישבו בסעודה זו החכמים, ולא מחו בבעל הבית שגרם לי כאלו בושות, סימן שנוח להם בדבר, לכן אלך ואלשין עליהם לפני המלך. הלך בר קמצא אל נירון קיסר רומא ואמר לו: "מרדו בך היהודים, והא לך הוכחה לכך: שלח להם קרבן ותראה אם יקריבו אותו". שלח הקיסר בידו של בר קמצא איל משובח ע"מ שיביא אותו כקרבן לבית המקדש. בדרך הטיל בר קמצא מום בשפתיו של האיל - היה זה מום שאצל אומות העולם אינו נחשב כמום, אולם לגבי הקרבה על גבי המזבח נחשב כמום ונפסל מלהיות קורבן.

כשהביא בר קמצא את האיל לבית המקדש רצו חכמים להקריבו מפני שלום המלכות, אמר להם רבי זכריה בן אבקולס: אם נקריב קורבן זה, מעכשיו יטעו ויאמרו שיש היתר לבהמה בעלת מום להיות נקרבת על גבי המזבח. אמרו חכמים: אם כן נהרוג את בר קמצא, שלא ילך לספר לקיסר על כך שלא הקרבנו את הקרבן שהביא. אמר להם רבי זכריה: אם נהרוג את בר קמצא יטעו אנשים ויאמרו, שאדם המטיל מום בבהמה שהוקדשה לקרבן - דינו להריגה. קבלו חכמים את דבריו, ודחו את קרבן הקיסר. הלך בר קמצא וסיפר לקיסר שחכמי ישראל לא הסכימו להקריב את הקרבן ששלח. הבין הקיסר כי ישראל מרדו בו, קצף מאוד, והחליט לעלות למלחמה על ירושלים.

*

בשנת ג' תתכ״ה שלח נירון קיסר רומי את אספסיאנוס ובנו טיטוס יחד עם צבא של כ-60,000 לוחמים לפקד על דיכוי המרד הגדול של היהודים ברומאים. השנים כבשו תחילה את ערי הגליל בהן ציפורי ויודפת, ולאחר מכן נעו עם צבאם דרומה והחלו בכיבוש ערים הקרובות לירושלים, בהן העיר גדור בעבר הירדן, יריחו, לוד, יבנה ואדום, ועד סיום הקיץ של שנת ג' תתכ״ח (68 לספה"נ), נכבשה כל הארץ, פרט לירושלים, הרודיון, מצדה ומכוור. כשהגיעו השמועות על בואם של הרומאים לירושלים החלו שלושת עשירי ירושלים, נקדימון בן גוריון, כלבא שבוע ובן ציצית הכסת, שהיו תלמידיו של רבי יוחנן בן זכאי, למלא את מחסניהם בכל הנצרך לתושבי ירושלים למשך 21 שנה.

בתקופה זו העיר הייתה מבוצרת מאוד ומוקפת בשלוש חומות; זאת מכיון ששבעים שנה לאחר חורבן הבית הראשון, לאחר עליית נחמיה שהתמנה למושל יהודה, נבנו ושוקמו החומות המקוריות שנקראו "החומה הראשונה".

המלך הורדוס הרחיב את החומה וכלל בה גם את הגבעה המערבית, והיא החומה הנקראת "החומה השניה".

המלך אגריפס, נכדו של הורדוס, החל בבניית החומה השלישית, אך זו הופסקה בעקבות חשד לחתירה נגד שלטון רומי. בנייתה הושלמה בשנת ג' תתכ״ו (66 לספירה), ובתקופה זו ירושלים הייתה מוקפת בשלוש חומות. מששמעו תושבי ירושלים כי אספסיאנוס קיסר בדרכו לכבוש את ירושלים, החלו בביצור החומות הקיימות. כל חומה הייתה בנויה משתי חומות המרוחקות זו מזו מרחק של 4 עד 10 מטר, כשבשטח הפנוי ביניהם היו חומות קטנות לרוחב שתי החומות המרכזיות. את החדרים שנוצרו בין החומות מילאו בחול ובאבנים. מן החומה בלטו מגדלים גדולים לצורך צפייה וירי על האויב. ראשי החומה נבנו בצורה משוננת עם בליטות, והמגנים הסתתרו שם כדי לירות. בנוסף היו לחומה שערים, שאף הם היו מבוצרים היטב.

כשהגיע אספסיאנוס לחומות העיר ירושלים וראה את החומות הבצורות היטב, הבין מיד שלא יוכל לפרוץ את החומות בכח, ולכן החל במצור על ירושלים עד שתושביה ייכנעו לפניו.

עוד קודם לחורבן פרצה מלחמה גלויה בין כמה קבוצות; היו שרצו לעשות שלום עם רומי, ביניהם שמעון בר גיורא ויוסף בן מתתיהו. מנגד היו שהחליטו למרוד במלכות רומי ביניהם היו יוחנן מגוש חלב, אבא סיקרא ואלעזר בן שמעון. לרוב שני הצדדים לא נשמעו לדעת תורה, ועשו דברים על דעת עצמם. מנהיגי כל הקבוצות נלחמו בינם לבין עצמם כל העת.

לבסוף הוחלט ע"י חכמי ירושלים ובראשם רבי יוחנן בן זכאי לעשות שלום עם הרומאים, כיון שהבינו שאין זו שעת הכושר למלחמה ברומאים. אך הבריונים החליטו להילחם ברומאים בכל מחיר, והעמידו משמרות על החומות כדי שלא יצאו לעשות שלום עם הרומאים. משראו שהעם אינו רוצה להילחם ויש במחסנים מספיק אוכל למאתים אלף איש למשך 21 שנה, החלו לשרוף את כל מחסני התבואה כדי שהעם יצא להילחם ברומאים.

מהזמן ההוא והלאה החל רעב כבד בירושלים. מסופר כי בתקופה קשה זו יצא רבי יוחנן בן זכאי לשוק, וראה שאנשים מבשלים תבן ושותים את מימיו, אמר ריב"ז: בני אדם שאוכלים מאכלים אלו יוכלו ללכת ולהילחם באספסיאנוס?! הוא רצה לצאת מן העיר ולעשות שלום עם הרומאים, אך מכיוון שהבריונים לא נתנו לצאת מן העיר, הלך לאבא סיקרא מראשי הבריונים של ירושלים, שהיה אחיינו, וביקש את עזרתו. אבא סיקרא הציע לרבי יוחנן בן זכאי שיעשה את עצמו כאילו הוא מת, ויוציאוהו מהעיר בשביל לקוברו. רבי יוחנן עשה עצמו חולה, ולאחר זמן כשחשבו שהוא מת, מיד הלכו אל שערי העיר לפני שקיעת השמש, כיון שאין משאירים את המת בלילה ללא קבורה בתוך חומות העיר ירושלים. כשהגיעו עם מיטתו של ריב"ז אל שערי העיר, רצו הבריונים לבדוק האם הוא חי ע"י דקירת רומח בגופו או לכל הפחות לדוחפו, אמר להם אבא סיקרא: עכשיו יאמרו הרומאים כי הבריונים דוקרים או דוחפים את רבם, ומיד פתחו את השערים.

לאחר שהצליח לצאת עם תלמידיו בא ריב"ז לפני אספסיאנוס ואמר לו: "שלום עליך מלך". אמר לו אספסיאנוס, שחייב הוא שתי מיתות; אחת - על שקרא לו מלך ואינו כן, והרי הוא מורד במלך רומי. והשניה - שאם הוא מלך, למה הוא לא בא אליו עד עכשיו. ענה לו ריב"ז, שקרא לו מלך, כיון שאם לא היה מלך ירושלים לא הייתה נמסרת בידיו; שהרי כתוב (ישעיה י', ל"ב) "והלבנון באדיר ייפול", כלומר - בית המקדש ייפול ביד מי שהוא אדיר, שזהו מלך (גיטין נו ע"ב); ועל כך שלא בא עד עכשיו ענה, כי הבריונים לא הניחו לו לבוא. אמר לו אספסיאנוס: אם יש חבית של דבש ונחש כרוך עליה, האם לא שוברים את החבית כדי להרוג את הנחש? כוונתו היתה, שכדי להכניע את הבריונים (במשל - נחש) אין ברירה ולכן יש להחריב את ירושלים (במשל - חבית) כולה. באותה שעה נסתלקה מריב"ז התשובה - שבמקרה שיש נחש על חבית מביאים צבת, מסלקים ומורידים את הנחש, ומניחים את החבית שלמה, אבל הקב"ה שכבר גזר על ירושלים להיחרב, לא נתן בלבו תשובה זו.

תוך כדי שהם מדברים, בא שליח מרומי ואמר לאספסיאנוס כי מת המלך, וגדולי רומי החליטו למנות אותו לקיסר. אמר אספסיאנוס לריב"ז שהוא ישאיר תחתיו איש אחר שינהל את המלחמה בירושלים, ונתן לו לבקש כל בקשה שירצה. ידע ריב"ז שאם יבקש שלא ילחם כלל בירושלים לא תתמלא בקשתו ולא יצליח להציל דבר, ולכן ביקש שלוש בקשות שיבטיחו את המשך קיומו של עם ישראל בגלות:

שיתן לו את יבנה וחכמיה. כלומר, שלא ייהרג איש מאנשי יבנה, שהייתה מלאה בחכמים.

שיותיר את שושלת הנשיאות של רבן גמליאל.

שייתן לו רופאים שירפאו את רבי צדוק מחוליו. רבי צדוק צם במשך 40 שנה שלא תחרב ירושלים, וגופו נחלש מרוב התעניות עד שכל מה שהיה אוכל היה נראה כלפי חוץ, והיה רק מוצץ תאנים יבשות.

לאחר שקיבל אספסיאנוס את בקשותיו של ריב"ז, חזר לרומי. במקומו נשאר בנו טיטוס.

*

בכ"ב ניסן שנת ג' תתכ״ח (68 לספירה), החליט טיטוס לפעול בכל כוחו בכדי לפרוץ את חומות ירושלים; הוא החל בנסיונות להבקיע את החומה השלישית מצד צפון מערב לעיר, והפעיל כלים כבדים, את אילי הברזל, שהיו קורות עץ שבראשן מתכת ובהן נגחו את החומות, ואת מקדח החומות, כלי ממתכת המסתובב במהירות כדי לפרוץ בחומה. טיטוס אף השתמש בקטפולטה ובבליסטרה, שהפילו בכוח רב סלעים במשקל 35 ק"ג למרחק של 300 מטר על התושבים הנצורים.

 אבני הבליסטרהשנמצאו בחפירות הכותל (צילום: קלרה עמית, רשות העתיקות)

כעבור חמשה עשר יום, ביום ז' באייר, הצליח טיטוס להבקיע את החומה החיצונית הנקראת החומה השלישית. כאשר פרץ את החומה קרא: "האלוקים נלחם לנו, כי רק יד האלוקים החזקה גרשה את היהודים מן המצודות האלו, כי מה תעשנה ידי האדם ומכונותיו למגדלים אשר כאלה?!" בימים הבאים שקד טיטוס על ניגוח החומה השנית, שנבקעה כעבור ימים ספורים ב- ט״ז באייר. כעת נותרה רק חומה אחת ועליה מצודת אנטוניה, שנבנתה ע"י הורדוס על בסיס מצודה שהייתה קיימת מתקופת שיבת ציון מבבל. מצודה זו שכנה בקצה הצפון מערבי של הר הבית. קירות המצודה היו גבוהים, ולצדם עמדו ארבעה מגדלים בגובה של כ-25 מטר כל אחד (חוץ מהמגדל הדרום מזרחי, שהיה בגובה של כ-35 מטר).
בית המקדש שלט על העיר ירושלים, מבצר אנטוניה שלט על בית המקדש, ומי שהחזיק במבצר אנטוניה שלט על שלושתם.

המצודה עצמה דמתה לארמון, והיו בה חדרים רבים, אולמות, בתי מרחצאות וחצרות. בתחילת חודש תמוז החלו הרומאים להשתלט על המבצר. היהודים ניהלו קרבות קשים עם הצבא הרומי, אולם ביום י"ז בתמוז נהרס מבצר אנטוניה, והר הבית נפרץ. אך בית המקדש היה עדיין מבוצר והכוהנים המשיכו כרגיל בעבודתם. בכ"ז בתמוז שרפו היהודים את האולמות שבין בית המקדש למבצר אנטוניה. באותו הזמן נהרגו חיילים רבים, שניסו להיכנס דרך האולמות לבית המקדש. ביום ב' באב חצו הרומאים את האולמות של מבצר אנטוניה והחלו לנגח את חומות המקדש באילי הברזל. אבל החומות היו כה חזקות, עד שהאבנים לא זזו ממקומן. הרומאים ניסו למוטט את אבני החומה ע"י שעקרו את אבני היסוד של השער, אך השער נותר יציב. הרומאים הקימו סולמות מול החומות, והחלו לטפס עליהם במטרה לקפוץ אל המקדש, אבל היהודים המתינו להם ודחפו את הסולמות אחורנית, והחיילים נפלו מגובה רב.

ראשי חץ שנמצאו בחפירות ליד הכותל (צילום: קלרה עמית, רשות העתיקות)

בשלב זה הציתו הרומאים אש באולמות שעל יד העזרה, וכשראו היהודים את האש האוחזת בהיכל, נפלו עליהם פחד ואימה. ביום ט' באב בשעות הבוקר, נערך הקרב האחרון על בית המקדש. היהודים לא הרפו מן ההגנה: הם הגנו בגופם, כשהם תשושים עייפים ומורעבים, על קודש הקודשים, ההיכל, העזרה והלשכות. רבים רבים הפילו עצמם לתוך הלהבות הבוערות, כי לא יכלו לשאת את השבר. או אז פרצו הרומאים לבית המקדש, הרגו את כל מי שנקרה בדרכם, טימאו את בית ה', והוסיפו לשלוח אש בכל פינותיו. חייל רומאי אחד ניגש אל הלשכות שבצפון העזרה והשליך לפיד בוער אל הלשכה, והאש החלה להיאחז בבית המקדש. היהודים מסרו את נפשם וניסו לכבות את האש, אך נגזרה הגזרה, ובימים ט' וי' באב עלו הלהבות השמימה, יחד עם זעקתם של בני ציון אשר ליבם לא עמד במחזה הנורא של שריפת בית אלוקינו.

טיטוס הרשע נכנס בגאווה לבית המקדש, עמד ואמר: "אֵי אֱלֹהֵימוֹ צוּר חָסָיוּ"? בוֹ (דברים ל"ב, ל"ז) מיד הלך ועשה תועבות נוראות בביזיון נורא בתוך בית המקדש. התגאה טיטוס על ה' ואמר: אינו דומה מי שעושה מלחמה עם המלך במדבר ומנצח אותו, למי שעושה מלחמה בארמון המלך ומנצח, והנה אני מנצח את ה' בתוך ביתו. נטל טיטוס את הפרוכת בביזיון ודקר אותה בחרבו. נעשה נס ויצא ממנה דם, כדי שיחשוב שכאילו הרג את עצמו (כינוי כבוד כלפי מעלה). לאחר מכן עשה אותה כמין שק והניח בתוכה את כלי המקדש, כדי להציגם ולהשתבח בהם ברומי.

ירושלים חרבה עד היסוד. רבבות אנשים נשים וטף נטבחו, ורבבות נוספים נתפסו ונלקחו בשבי. חלק מתושבי העיר התחבאו במנהרות, אך הרומאים מצאו את כולם. טיטוס יצא לרומא עם שלוש ספינות גדולות מלאות באוצרות בית המקדש ובשבויים רבים, כשביניהם גם מנהיגי המרד - יוחנן מגוש חלב ושמעון בר גיורא.

היהודים שהחזיקו מעמד הסתתרו בתעלת הניקוז של העיר ירושלים שנקראת עמק הטירופיאון (הצורפים) מקומה בין העיר העליונה לעיר התחתונה, מצפון לדרום, במקביל להר הבית.

בתעלה זו התחבאו יהודים מפני הרומאים בימי המרד הגדול. לאחר שנגמרו היהודים בירושלים, הלכו הרומאים וחיפשו את היהודים שנמלטו ומצאו אותם בתעלה זו, הם שברו את לוחות הכיסוי, ותפסו והרגו בהם.

כשהגיע טיטוס לרומא ערך תהלוכת ניצחון ברחובות רומי; כל השבויים שהביא איתו מירושלים נכבלו בשלשלות של ברזל, ויוחנן מגוש חלב ושמעון בר גיורא מנהיגי המרד הוצגו בראש התהלוכה. טיטוס אילץ את השבויים לשאת את כלי המקדש ולהציגם בפני ההמון החוגג.

בנוסף לכך, לקח טיטוס חלק מהשבויים לבניין הקולוסיאום הגדול ברומא, שם הניח את השבויים כגלדיאטורים מול חיות טרף מורעבות. השבויים האומללים שוסעו ע"י חיות הטרף כחלק ממחזה שעשועים נוראי, לעיני 50 אלף איש מנכבדי רומי.

כזכר לניצחון הגדול, הקימו הרומאים לכבודו של טיטוס שער גדול הנקרא בשם "שער טיטוס" (שער טיטוס הינו קשת ניצחון שהציבו הרומאים בצד המזרחי של תיאטרון הבידור הנקרא קירקוס מקסימוס. בכתובת שעל השער נמסר על החלטת הסנט והעם הרומאי לתת כבוד לטיטוס, ונמנו שבחיו על אשר הכניע את העם היהודי והחריב את ירושלים - עיר ששום מנהיג או מלך לפניו לא הצליחו לכובשה). בתבליטים שעל השער אפשר לראות עד היום את תהלוכת הניצחון - שבויי יהודה הצועדים מושפלים, ומובילים עימם כלים מהמקדש - מנורת זהב, חצוצרות, ועוד כלים.

הרומאים אף טבעו מטבע מיוחדת לכבוד ניצחונם: בצד אחד נחקקה דמותו של הקיסר, ובצד השני נחרטה תמונת אשה שידיה כפותות והיא יושבת ממררת בבכי מתחת לעץ תומר, מאחוריה חייל רומאי חמוש, ומתחת לתמונה נכתב: "יהודה נפלה".

*

על הדרך בה נענש טיטוס מסופר בגמרא (גיטין נ"ו ע"ב): באמצע הדרך לרומא עמד גל גדול להטביע את הספינה כולה. אמר טיטוס: כנראה שאלוהיהם של אלו - אין גבורתו אלא במים; דור המבול - הטביע אותם במים, את פרעה - הטביע במים, את חיילי סיסרא - הטביע במים, אף אני - כשהייתי בתוך ביתו וברשותו לא היה יכול להילחם בי, ועכשיו בא לכאן ועמד עלי להטביעני במים. אם באמת גיבור הוא - יעלה ליבשה ויעשה בי מלחמה. יצאה בת קול ואמרה: רשע בן רשע בן בנו של עשו הרשע! ברייה קלה יש לי בעולמי ויתוש שמה, עלה ליבשה ועשה עמה מלחמה. כשעלה טיטוס ליבשה בא יתוש ונכנס בחוטמו והיה מנקר במוחו במשך 7 שנים, ולא הייתה אפשרות להוציאו. פעם אחת, כשעבר טיטוס ליד נפחיה, הפסיק היתוש לנקר לשמע המהלומות. מאותו יום הביאו לטיטוס נפח שידפוק לפניו, כך היה במשך 30 יום שבהם היתוש לא ניקר, אך לאחר 30 יום התרגל היתוש והמשיך לנקר, ולא הועילו עוד ההכאות של הנפחים. וכך היה עד יום מותו.

לא רק טיטוס עצמו נענש, אלא גם רומי כולה. בשנת ג' תתל״ט (79 לספירה), הערים פומפי והרקולנאום הושמדו לגמרי כתוצאה מהתפרצות הר געש (- וזוב שבאיטליה), ובמשך כשלושה ימים הושלחו טונות של חומר לוהט אשר כיסו אזורים שלמים.