מענדי קורטס, עיתון 'כפר חב"ד'

הרחובות עצמונה, כפר דרום ואלי סיני שביישוב ניצן, כחמישה קילומטרים דרומית לאשדוד, שוממים כמעט לחלוטין בשעת בוקר מאוחרת של יום ראשון השבוע. גל החום הקיצוני הפוקד את הארץ נותן את אותותיו ומשאיר את כולם בבתים. רוב התושבים באזור הם מגורשי גוש קטיף, יהודים שאיבדו את ביתם, את פרנסתם ואת רכושם באותו שבוע אומלל של תחילת חודש אב תשס"ה. 15 שנים כבר חלפו מאז, ועדיין המנוחה והנחלה אינן נראות באופק, גם במובן הבסיסי ביותר. אלו מהם ש'שפר עליהם גורלם' הצליחו להקים כאן מבנה של קבע, השאר עוד מתגוררים בקראווילות בשולי הישוב.

ב'דרך נווה דקלים', באמצע ניצן 'הוותיקה', כפי שמכנים התושבים את החלק ה'בנוי' של היישוב, שוכן לו בית חב"ד המקומי, "בית חב"ד חבל עזה". הרב יגאל קירשנזפט, שליח הרבי הדומיננטי והוותיק החולש על פעילות ענפה בקרב המגורשים בכל רחבי תבל ובייחוד בניצן ובבאר גנים, חוזר בדיוק עכשיו מחלוקת מנות מזון לנזקקים ולמבודדים. "אנחנו לא צריכים ציון דרך או תאריך כל שהוא כדי להיזכר בגוש קטיף", הוא אומר. "חמש-עשרה שנה זה טוב לעיתונאים. אנחנו חיים את הגוש ואת הגירוש בכל יום ובכל לילה, עשרים וארבע שעות, שבעה ימים בשבוע, ובמיוחד בבית חב"ד".

חרף הזמן הארוך שחלף מאז הגירוש, תחושת הקושי והבדידות בקרב התושבים לא קהתה במאום. אם כבר, היא רק התעצמה. "אנשים כאן בטיפולים פסיכולוגיים", אומר הרב קירשנזפט, "יש חולים רבים ומקרים של מצוקה מכל מיני סוגים. אנחנו פועלים בקרב כולם, מסייעים ככל שניתן ומעודדים ומרבים בשמחה. לדוגמה, לקראת השבת האחרונה התקשרו אליי שלוש משפחות בישוב וביקשו שאסדר להן כמה שקלים לצורך שבת. זה מגיע עד לרמה הזו.

"לפני שבע שנים הקמנו מערך של שיעורי תורה בבית חב"ד לכל המובטלים והקשישים. זה מרפא את הנפש ומזריק חיות לנשמה. אין יום למעשה שאנחנו לא מדברים בו על הגירוש, כל אחד חווה את זה על בשרו והסיוטים אינם נגמרים. יש לנו גם גמ"ח ייעודי לתרופות שפתחנו. סיפרו לי לאחרונה כמה ששירתו כחיילים בזמן הפינוי והשתתפו בו, שהם סובלים הרבה וזקוקים לטיפולים. למרות כל ההכנות שנתנו להם, הם נותרו מצולקים וכעת אף אחד לא מטפל בהם.

"לפני שנתיים שלוש התקשר אליי יהודי, תרם מאה שקלים לבית חב"ד וביקש שאערוך בעבורו תיקון. לא הבנתי בתחילה מה הוא רוצה ממני, מה לי ולתיקונים. התברר שהבת שלו הייתה קצינה בעת הגירוש וכנראה שאחד מהמפונים זרק לה מילה שמלווה אותה, והיא מייחסת בעיות שיש לה בחיים לאותה אמירה. חשבתי מה אני יכול לענות לו, אמרתי שאני מבקש שהבת שלו תביע חרטה. שתכתוב מכתב ואפרסם אותו בין אנשי היישוב, אולי זה יעזור. אנשים צריכים להבין שאמנם חלף זמן ארוך, אך מבחינתנו זה פצע פתוח שלא מגליד. במובן מסוים, השנים שחולפות רק מעמיקות את הקושי".

•

במחסן ביתו של הרב קירשנזפט עדיין שמורים ארגזים סגורים המכילים חפצים וספרים מביתו בנווה דקלים. "האמת היא", הוא נאנח, "שיש תושבים שכבר נשברו לחלוטין וכלל לא מעוניינים לחזור לגוש. אני אולם יודע שהשליחות שלי היא שם, בגוש קטיף, ובעזרת השם עוד נשוב לשם במהרה וניישב את המקום".

סביב השעון. הרב קירשנזפט בפעילות

הרב קירשנזפט, לדבריו, עדיין אינו מעכל את הגירוש. "תחשוב שאתה חי במקום עשרות שנים ואתה תושב נאמן שמציית לכל החוקים - לא מדובר היה בבנייה בלתי חוקית או משהו בסגנון הזה - ולפתע באים אליך וזורקים אותך מהבית. עד היום קשה לקלוט את זה. זה הרי דבר שהוא לא נורמלי במציאות העולמית. רוב תושבי הגוש היו אנשים ממלכתיים שהלכו לצבא ותרמו בכל התחומים. הם האמינו ברשויות בכל ליבם ומאודם. מגוש קטיף יצאו הכי הרבה קצינים. ודווקא להם המדינה הפנתה עורף. זה רק מגביר את הטראומה.

"לצערנו גם כל מיני רבנים, מפלגות ואישי ציבור, שציפינו שיעמדו לימיננו באותם ימים, התעלמו במפגיע והתייחסו בצורה גרועה מאוד. אני אפילו לא רוצה לחזור על מה שאמרו. את החברה שלנו הם זרקו בביזיון. עד היום יש מגורשים שכאשר רואים שוטרים, מיד עוברים לצד השני של הכביש. זו טראומה שנחרטה בלבבות ולא ייאמן שעם הזמן שחולף היא עדיין מבעבעת ללא הפסקה.

"עכשיו יש תופעה חדשה: נערים שבזמן הגרוש היו ילדים, מתחתנים וסובלים מבעיות נפשיות לא פשוטות. המראות הקשים שחזו, שבהם חיילים מכים את הוריהם וגוררים אותם מבתיהם, נחרטו בליבם וכנראה השפיעו בצורה קיצונית מאוד. אני יכול לומר שלהערכתי מספר בלתי מבוטל של אנשים כאן נוטלים תרופות וטיפולים בכדי להתמודד עם הקושי".

הרב קרישנזפט טעון. הוא פועל סביב השעון בקרב המגורשים בכל ימות השנה, לא רק בניצן. אולי לכן הוא מודע יותר מכולם לעוול הקשה שעדיין מתרחש לנגד עיניו. "הזכרת גם את נושא הפיצויים", הוא מוסיף. "בדרך כלל פיצוי זה שווי הנזק ותוספת. אצלנו אפילו את כיסוי הנזקים לא השלימו. יש אנשים שעדיין זרוקים בקראווילות, משקרים לתושבים בנוגע לתשלומים שמגיעים להם. כל משרד מפיל את האחריות על משרד אחר. אני יודע שרבים התייאשו כבר מלקבל משהו.

בכהנות לקראת חלוקת מצות שמורות למגורשים

"יש אנשים שהשקיעו, רתמו כוחות בכדי להתגבר ויום אחד עצרו גם אותם בגלל בירוקרטיה פשוטה. זו התעללות לכל אורך הדרך, אין מילה טובה יותר להגדיר את מה שעובר עלינו. לא סתם אנשים נפטרים. הממוצע של הנפטרים אצלנו הוא פי שניים מהממוצע הארצי. זה נתון יבש שאי אפשר להתווכח איתו. אנשים צעירים בני חמישים ושישים חולים".

>> האם יש תחושה שכיום, 15 שנה אחרי, הקהל הרחב כבר שכח אתכם?

"הדבר הכי טוב שקורה ב'יום השנה' לגירוש ובכל אותם התאריכים העגולים, הוא שזה גורם לציבור להיזכר בנו. אבל בהחלט כן, יש תחושה קשה, שאין עם מי לדבר. אגב, רבים מהתושבים שפונים לרשויות לעזרה, נשלחים לבית חב"ד. למה זה צריך להגיע לבית חב"ד? יש מדינה. עשיתם פשע. תטפלו.

"לפעמים אני יושב בבית כנסת עם יהודים מהמקום והם מספרים לי על מסכת ההתעללות שהם עדיין עוברים בדרך לקבלת אישורים ופיצויים. הגירוש נוכח כאן בכל העוצמה בכל רגע ובכל נושא. אני עצמי יכול להראות לך מכתבים של עורכי דין שבהם נדרשתי להוכיח את מגוריי בגוש ואת זכאותי לפיצויים. כן, כפי שאתה שומע. הרי במשך שנה וחצי הם עשו הכנות לגירוש וידעו כל פרט על המשפחה שלי, וכעת כשנדרשים לשלם פיצויים פתאום עליי להוכיח את מקום מגוריי? ועכשיו מה, צריכים לעמוד לפני ועידה כמו בית משפט. לאנשים אין כוח לזה ומרימים ידיים.

"ויש עוד נקודה, חשובה לא פחות. יש תושבים רבים שכן בנו כאן בתים מפוארים, אבל אני, כמי שמעורה, יודע מה באמת קורה בפנים, מעבר לחומות. הכול רק מעטפת. הגיע לכאן פעם תייר, הצביע על הבתים ואמר 'איזה יופי'. התאפקתי מלפרט לפניו מה קורה בתוך אותם בתים. סיפורים מורכבים ומצמררים לא עלינו, אנשים שמאסו וקצו בעצמם. לא פשוט להחזיק אותם ולתמוך בהם נפשית.

"עוד מעט יבוא משיח והכל יסתדר. עד אז לצערי אני לא רואה פתרון באופק. אין כיוון ואין כתובת. נראה שלאף אחד לא אכפת. כאילו זרקו אותנו ואמרו לנו 'תסתדרו בעצמכם'. נותר רק לזעוק לקדוש ברוך הוא ולבקש את הגאולה השלימה".

>> יש רגעים שבהם בדיעבד, בפרספקטיבה של 15 שנה, אתה אומר לעצמך יכולנו לפעול אחרת?

"איך אומרים, תמיד חכמים אחרי מעשה. אבל אני חושב אבל שהדבר המרכזי שהתאכזבנו ממנו, הוא ההתנהגות של אלו שחשבנו שהם ידידים שלנו, במאבק למניעת הגירוש. ולצערנו הרב זה חלק מהמשבר, הפניית העורף הזו שקיבלנו".

•

כ-400 ממגורשי גוש קטיף מתגוררים כיום בניצן. עוד 200 מתגוררים בישוב באר גנים הסמוך. השאר מפוזרים ברחבי הארץ. יש גם רבים שנדדו לחו"ל. כמעט עם כולם שומר הרב קרישנזפט על קשר. "כמו בגוש קטיף, גם בניצן בית חב"ד לא מקיים מניין 'משלו' לתפילות. אני מסתובב בבתי הכנסת ויש לי קשר עם כולם. זוהי הנוסחה הכי טובה שעובדת עם התושבים בסגנון שלנו. כשהתחלנו את השליחות בגוש קטיף כתב לנו הרבי שהאחדות היא הדבר הכי חשוב, וכשאנחנו מתפללים עם כולם אנו יודעים שההשפעה חזקה הרבה יותר מאשר אם נפעיל מניין מצומצם אצלנו. כך אנו גם שומעים משלוחים אחרים הפועלים בישובים בעלי אוכלוסייה דומה לשלנו.

תהלוכת ל"ג בעומר בניצן (צילום: מסך פייסבוק בית חב"ד גוש קטיף)

"בנוגע לפעילות עצמה, מיד אחרי הגירוש רכשנו בבית חב"ד משאית גדולה ניידת, והפכנו אותה בעצם לטנק מבצעים. היא עברה בין המפונים וערכנו בה כינוסים לילדים ופעילויות. כמו כן בנינו בה ספריה יהודית גדולה. המשאית הזו הזכירה קצת למפונים את הישוב עצמו ונסכה עידוד ושמחה בליבותיהם.

"בשנים האחרונות ראינו שיש רבים שהפכו לנכים לא עלינו, לכן פתחנו גם גמ"ח רפואי שמציע כסאות גלגלים וקביים להשאלה. לצערנו זה שימושי ואנשים נזקקים לזה על בסיס יום יומי. נוסף על כך, לקראת כל חג אנו משגרים לתושבים ערכה ייעודית. אלינו הצטרפו גם השלוחים הרב שמואל כהן ורעייתו שפועלים בבאר גנים ומשפחת נגר שפועלת בקרב המגורשים ביד בנימין.

"אפשר לומר שכיום הגוף היחידי שעומד בקשר מול כל המפונים, מכיר את כולם ויודע את כתובתם ואת צרכיהם, הוא בית חב"ד. תושבי הגוש אכן מתקשרים מכל המקומות כשהם נזקקים לעזרה. היה בחור שהסתבך ונכנס לכלא, סיפור שלם, ועזרנו לו ולמשפחה. אחד מהמגורשים נסע לגרמניה זמן קצר אחרי הגירוש וזנח את הכול מאחוריו ה' ישמור, אפילו איתו אנחנו בקשר ומלווים אותו. הייתה יתומה ממפונות הגוש שהתחתנה לאחרונה וליווינו אותה לכל אורך הדרך.

"ממש לאחרונה סיימנו לבנות כאן מקווה טהרה, אחרי תקופה ארוכה שהמקווה היה הרוס ומוזנח. המועצה המקומית הכירה לפני כמה שנים בפעילות שלנו והעמידה לרשותנו מבנה. ייסדנו בו כולל ולומדים בו בכל יום עשרות יהודים. נוסף על כך כמובן אנו עורכים פעילויות כמו כל בית חב"ד, לילדים ולמבוגרים, שיעורי תורה ומועדונים.

"בשנת תשמ"ח כתב לנו הרבי במכתב שתפקידנו 'לשמוח ולשמח'. אני חושב שהיום, כשאני מתבונן במצב המגורשים סביבי, דבריו של הרבי אליי מקבלים משמעות מיוחדת. זוהי ליבת הפעילות שלנו למעשה, לשמח את התושבים, לנסוך בהם עידוד ותקווה".

•

את הזיכרונות מגוש קטיף, משווה הרב קירשנזפט לאבל מתמשך ומתעצם. "בכל שנה הגעגועים מתגברים", הוא אומר. "אני לא פסיכולוג, אבל אפשר לראות שגם מי שבזמן הגירוש היו ילדים ונערים וחשבו שיצליחו 'לחזור לעצמם' - גילו בנקוף השנים שהטראומה הפכה לחלק מהם ומסרבת להרפות. אני רואה את זה אצל עוד ועוד תושבים. אפשר להגדיר את מה שקרה לנו כ'אסון לאומי', וזה מלבד העניין הביטחוני, כפי שידועה ומפורסמת דעתו הקדושה של הרבי, שמסירת חלקים מארץ ישראל רק מגבירה את הטרור ואת תאוות שונאי ישראל, ועל זה מיותר להכביר במילים כשרואים מה מתחולל כיום ברצועת עזה, חרף כל הדיבורים וההבטחות.

באריזת חבילות לתושבי ניצן

"התרופה הכי גדולה לכל אותן צלקות היא תורת החסידות. אנחנו דואגים שיגיעו לכולל וילמדו בו כמה שיותר יהודים, ורואים בחוש עד כמה זה משפיע ומעלה את הלומדים על דרך המלך. היה אחד שנסע לטיפולים ובמשך תקופה ארוכה היה חסר מרגוע. הוא הצטרף לכולל והחל ללמוד חסידות בקביעות, ומאז הפסיק ליטול את התרופות וכולם יכלו להבחין בשינוי שהתחולל בו. ראיתי את זה באופן בלתי אמצעי. גם ההתוועדויות הרבות שאנו מקיימים כאן משפיעות מאוד על התושבים. אנחנו משתדלים לנסוך שמחה, ובעיקר לשנות את כל כיון החשיבה שתהיה 'חשיבה גאולתית'".

לפני פחות משנתיים, כמעט ארבע עשרה שנה אחרי הגירוש, נחנך במרכז הישוב בית הכנסת המרכזי. הבנייה ארכה שנים ארוכות ולוותה בקשיים בירוקרטיים ובהקפאה של שנים אחדות בשל מחסור בכסף. "כשהסירו את הלוט, הייתה שמחה גדולה", נזכר הרב קרישנזפט. "זו הייתה נחמה פורתא. אנשים עדיין אוספים את השברים ומנסים לחזור לעצמם, אבל לצערנו זה קשה מאוד. הציבור צריך לדעת שלא רק שהמצב לא נהיה טוב יותר, אלא הוא אפילו הולך ונהיה גרוע יותר. כי אנשים נזכרים במה שהיה להם לפני כך וכך שנים ורואים שהזמן שחולף לא מיטיב עימם, ושוקעים בדכדוך.

"אומנם מי שמגיע לכאן ומסייר ברחובות, עלול לחשוב שהכל תקין, אבל כשנכנסים פנימה ומשוחחים עם האנשים מבינים עד כמה הם שבורים. פשוט לא ייאמן מה שהגירוש חולל בליבותיהם. במשך שנים ארוכות אחרי הגירוש אנשים נשארו בבתים בחוסר מעש. תחשוב שבגוש קטיף הם ייצאו סחורה לכל העולם במיליוני שקלים, ולפתע באו וגדעו להם את הכול בבת אחת, תוך ביזיונות והטחות, וכעת אין להם כלום. בית חב"ד פועל סביב השעון גם במציאת מקום עבודה לכל אותם תושבים. אני באופן אישי עובר על מודעות 'דרושים' ומנסה לשדך תושבים לעבודות מסוימות, כדי שלפחות יהיה להם בשביל מה לקום בבוקר.

"למגורשי גוש קטיף אין שום קרן שדואגת או גוף כלשהו שלוקח אחריות. את הכול עושה בית חב"ד. יש לנו הרבה פעילות ואנו זקוקים לכל עזרה מהציבור. חשוב להראות לתושבים המפונים שגם 15 שנים אחרי זוכרים אותם ושהם לא לבד".

לתרומה לבית חב"ד גוש קטיף > לחצו כאן

• הכתבה פורסמה השבוע המוסף החדשות של 'כפר חב"ד', שהוקדש ל-15 שנה לגירוש מגוש קטיף