שעת אחרי צהריים מאוחרת בגבעה הצרפתית בירושלים. הרב יוסף איבערט מסיים את תפילת מנחה בבית הכנסת ופונה לצומת המרכזי הסמוך. מבט חדור מטרה בעיניו, חיוך רחב על פניו. במשך דקות ארוכות הוא מסתובב ומחפש את הסטודנטים הצעירים. "סליחה, אתה מדבר אולי אנגלית?" הוא פונה אל הראשון שנקרה בדרכו, באנגלית. התשובה חיובית. "יש כמה דקות עד השקיעה, תרצה להניח תפילין?" הסטודנט המופתע חושב לרגע, מנסה כנראה להבין מה הקשר בין השאלות, ובסוף נעתר.

"במהלך השנים שמתי לב", יסביר מאוחר יותר הרב איבערט, "שהאנגלית שבפי היא יתרון גדול בפעילות מול סטודנטים. ברגע הראשון הם חושבים אולי שאני תייר שזקוק לעזרה, אז הם נעצרים להקשיב ורוצים להפגין את הידע שלהם בשפה, ואני מנצל את זה בשביל לבקש מהם להניח תפילין ולספר להם, באנגלית כמובן, על הפעילות שלנו. גם בסעודות השבת בבית תמיד אני מחפש איזו אמתלה - אם ישנם כמה סטודנטים חדשים שאינם דוברים עברית וכדומה - לדבר באנגלית. זה גורם לכולם להתרכז יותר, גם לישראלים, אולי כי רוצים לשפר את השליטה שלהם בשפה.

"בהתחלה התביישתי במבטא האמריקני הכבד שלי, ניסיתי להתגבר עליו. אבל לפני כמה שנים נתקלתי בחוברת שחולקה בכינוס השלוחים העולמי, ובה מענה של הרבי לשליח בצפת הרב לייבל קפלן שישמר את האנגלית כי היא תעזור לו להשפיע דווקא על הישראלים. אז הבנתי שיש לי קלף מנצח ביד והתחלתי להשתמש בו. זה מצליח ובענק".

הרב איבערט לא זקוק להוכיח את הצלחותיו. די בפעם אחת רנדומלית של ביקור בביתו שבמרומי הגבעה בליל שבת, בכדי להבין איזו אימפריה יהודית הוא בנה בעשר אצבעות בלב האוניברסיטה העברית הוותיקה בישראל, תוך ליווי צמוד ומענה נפלא שקיבל בזמנו מהרבי.

זה עתה הוא נכנס לשנת השלושים לשליחותו, והאנרגיות שפורצות ממנו מספיקות גם לעוד שלושים שנה קדימה. הרב איבערט חי ונושם את הפעילות סביב השעון. הוא עומד בקשר מול אלפים רבים של סטודנטים וסטודנטיות שמעריצים אותו, משתפים אותו בלבטיהם, רואים בו וברעייתו הרבנית דמות אב ואם, מתארחים אצלו בלילות שבת, קובעים עמו חברותות ללימוד. "יש כאן פעילות עצומה", הוא אומר ל'כפר חב"ד', "בכל הרבדים. בהנחות תפילין אקראיות בשטחי המעונות בכל יום, בשיעורי תורה, במניינים לתפילה, בסיוע ועצה בכל עניין יהודי וגשמי. אנו גם מפיצים בקרב הסטודנטים הלא יהודים את שבע מצוות בני נח.

"למעשה אפשר לחלק את הסטודנטים לשתי קבוצות. הישראלים והחו"צניקים. כשהגעתי לכאן לפני שלושים שנה זו הייתה משימה מאתגרת לפנות לסטודנט ישראלי ולהציע לו להגיע לארוחת ליל שבת אצלנו בבית או לפעילויות השונות. הם ראו יהודי 'חרדי' ומיד סימנו אותו בלי לחשוב. היום ברוך השם זה כבר שונה. בדרך כלל הסטודנטים מגיעים לאוניברסיטה אחרי שורה של טיולים בעולם, כך שהם כבר מכירים את חב"ד ומרגישים בבית. יש להם זיקה וזיכרונות טובים מבתי חב"ד. דווקא בקרב החו"צניקים יש היום בעיה גדולה בגלל ההתבוללות שלצערנו פושטת במדינות רבות".

X

גם בחודשים האחרונים, כשהנגיף הויראלי שהגיע מסין שיבש את השגרה ועצר את העולם מלכת, הרב איבערט לא חדל לרגע משליחותו. "את סעודות השבת, שזו גולת הכותרת של הפעילות שלנו, לא יכולנו לערוך מטבע הדברים בתקופה הזו, אבל 'פיצינו' על כך בדברים אחרים", הוא אומר. "לפני פסח לדוגמה נשארו כאן עשרות סטודנטים יהודים מחו"ל שלא התאפשר להם לנסוע למדינותיהם וכן בנות ישראליות רבות שלומדות ריפוי בעיסוי ושימשו כחלק מהצוותים בבתי הרפואה ולכן לא קיבלו אישור לחזור לבתיהן. לכולם דאגנו לערכה שלימה לליל הסדר.

בשיחה עם סטודנט בימי הקורונה

"גם שיעורי התורה הקבועים שלנו נותרו על כנם בתקופה הזו, באמצעות הזום. בכל יום שלישי בערב מצטרפים לשיעור עשרות סטודנטים מביתם או ממעונותיהם, ואנו לומדים 'שער היחוד והאמונה' במשך כשעה. מדובר בשיעור עמוק, עיוני, שמתמקד בנושאים הבסיסיים בחסידות. בשל העובדה שהשיעור מתקיים באופן וירטואלי מצטרפים אליו לאחרונה גם סטודנטים שלמדו כאן בעבר וכעת מתגוררים בחו"ל, שעמם אנו שומרים על קשר".

"בכלל, הדבר הכי חשוב בפעילות שלנו, והוא בעיקר מה שגורם לסטונדטים הרבים להגיע אלינו ולהרגיש קרובים, זה הדאגה והאכפתיות האישית לכל אחד ואחת מהם", אומרת השליחה הרבנית דבורה איבערט, רעייתו של ר' יוסי. "הסטודנטים מחפשים סוג של אבא ואמא. כאשר סטודנטית לדוגמה מבטיחה להגיע לסעודת שבת ובסוף מסיבות שונות לא הופיעה, ואני מחייגת אליה ומתעניינת מדוע לא התאפשר לה לבוא - היא בעננים. הקשר הזה מעניק לסטודנטים חיות רבה. ואני מרגישה את זה גם מהיחס שאני מקבלת מהם בחזרה. העניין הזה בא לידי ביטוי בעיקר בתקופת הקורונה, כשאני יוצרת עמם קשר ובודקת בשלט רחוק שיש להם את כל מה שהם צריכים".

ילדות בפרוורי וושינגטון

אל האוניברסיטה העברית בירושלים, הגיע הרב איבערט לראשונה לפני שלושים ושש שנה, כסטודנט בעצמו. הוא היה אז נער צעיר בן 19, אובד עצות, שחיפש קצת משמעות בחייו. כסף לא היה חסר לו, גם לא מעמד. דבר אחד בלבד ביקש לעצמו באותם ימים: דמות רוחנית שתרגיע את נפשו הסוערת.

"בסביבה שבה גדלתי נורא קידשו את האליל האמריקני, הכסף", הוא מסביר. "האווירה הייתה ש'כסף שווה אושר'. זה התבטא בלחץ מצד הסביבה והמשפחה לקבל ציונים טובים וללמוד מקצוע טוב, וכך לחיות ברווחה כלכלית ולהיות מאושר. אלא שלי, מה לעשות, היו 'ספיקות באמונה' בכל התורה הזו, כבר מגיל צעיר".

בפיירפקס, אחד מפרבריה של וושינגטון די סי, שבה נולד - פעלה קהילה קונסרבטיבית. "אבא היה פעיל בקהילה והבית שבו גדלתי היה בית יהודי חם. רק שלא ידענו יותר מידי. בליל שבת היה טקס כזה שדומה לקידוש ולאחר מכן משהו כמו 'המוציא', אבל לא מעבר. לא דיברו על הקב"ה, על אמונה בקב"ה. למעשה לא ידעתי כלום. העובדה כי ישנם יהודים אורתודוקסים שלא מדליקים חשמל בשבת ולבושים בשחור לבן - הייתה בעבורי אגדה, סוג של 'יצורים' מהחלל. שנים רבות לאחר מכן, כשנפגשתי עם יהודי חסידי בירושלים במהלך תהליך התקרבותי, הוא המחיש לי את היהדות הקונסרבטיבית במשפט שלדעתי די מאפיין אותה. הוא אמר לי: תאר לעצמך שמישהו מגיש לך כוס עם כמה טיפות בודדות של מיץ תפוחים והרבה הרבה מים, איך תקרא לזה, מיץ תפוחים או מים? זה יהיה טעים בעבורך? כך פחות או יותר זו היהדות הקונסרבטיבית.

"המפגש הראשון עם אורתודוקסים התרחש כשהגעתי לסביבות גיל בר מצווה. מהטמפל לקחו אותנו לעשות שבת עם חב"ד בבולטימור, מרחק של שעה נסיעה מעירי. לא ידעתי אז כלום, אני זוכר שהגישו לנו פירות - בדיעבד הבנתי שהיה זה שבת ט"ו בשבט - וביניהם חרובים, וסיפרו לנו על רבי שמעון בר יוחאי שאכל את זה במערה. לא היה לי מושג מה זה בכלל, זה היה נראה לי כמו בננה עתיקה בת מאה שנה.

בפעילות באוניברסיטה בשנים הראשונות

"באותה שבת התקיימה בקהילה שם גם ברית מילה והשתתפנו בה. ככל הנראה היה זה בית כנסת חב"ד והרב נעמד ונשא דברים. הקשבתי לו. הוא חזר על השיחה המפורסמת של הרבי המדברת על השמחה שיש ביום הולדת - מדוע חוגגים בעוד שלכאורה כאשר היה התינוק בבטן אימו היה לו הרבה יותר טוב - ודיבר על הנושא של דירה בתחתונים. תוכן דבריו לא מש מזכרוני גם שנים ארוכות לאחר מכן. עד היום אני חוזר על הדבר תורה הזה בבריתות של הילדים והנכדים שלי".

כשסיים את לימודי התיכון, הפך ג'ו הצעיר - כך כונה הרב איבערט - לסטודנט באוניברסיטת פנסילבניה היוקרתית (המדורגת בקביעות כאחת מחמש האוניברסיטאות הטובות ביותר בארה"ב. לצד הארוורד, ייל ונוספות. מ"ק). "כבר מהתחלה, כפי שסיפרתי, הייתי עוף שונה, לא עניין אותי כל מה שהיה לאוניברסיטה להציע וחיפשתי משהו יותר עמוק שישיב על השאלות המרכזיות בחיי. באחד מימי הראשונים באוניברסיטה נתקלתי בפרסום על בית חב"ד שנפתח בקמפוס. השם חב"ד מיד צלצל לי, זכרתי את השם הזה מאותה שבת בר מצווה, ויצרתי קשר עם השליח, הרב מנחם שמידט. אגב, לפעמים טוענים מה כבר יכולה פעולה אחת קטנה בגיל צעיר לפעול. אצלי על בשרי ראיתי שהפעילות הקטנה והיחידה הזו בגיל בר מצווה, היא שנחרטה אצלי והובילה אותי אל השליח באוניברסיטה". 

גם לאחר שהתקרב אל השליח, ג'ו בן ה-18 לא היה אגוז קל לפיצוח. "כשלמדתי את פרק א' בתניא, מאוד הפריע לי הסיום המדבר על ההבדל בין אומות העולם ליהודי. לא הצלחתי להכיל זאת, החזקתי מעצמי ליברל נאור, והסתובבתי סהרורי. את טענותי שטחתי בפני פרופסור אחד באוניברסיטה שהעביר קורס על מיסטיקה יהודית. לא אשכח את השיחה הזו, שבה הפרופסור ניסה בתשובות חלולות לפרוך את תוכן האמירה. שאלתי אותו אחרי כל מה שניסה לענות, שאם האמת היא, כדבריו, שכל הדתות הן אותו דבר ושכולם שווים, לשם מה על יהודי להישאר יהודי כיום אם אין שום הבדל. הפרופסור שתק לכמה רגעים ואז השיב: אתה צודק, אני באמת לא יודע למה... כך הוא ענה לי. הייתי המום לגמרי. שקט השתרר בחדר, לא אשכח זאת. בשבילי אותו פרופסור ייצג את היהדות וכך פתאום הוא אומר לי? מבחינת השקפותיי באותם ימים הסכמתי עם תשובתו במאת האחוזים, אבל יחד עם זאת הרעידה אותי תשובתו, הרגשתי שזה מאוד מוזר ולא נכון. הראש אמר משהו אחד, אבל הנשמה, הנשמה זעקה אחרת.

"את התשובות התחלתי לקבל ככל שנחשפתי לתורת החסידות. הרגשתי שיש כאן עומק ששווה לברר וצללתי ללימוד, אבל עדיין הרבה נקודות הפריעו לי. והקטע מסוף פרק א' בתניא הוא דוגמה אחת. אגב, השליח היה אומר לי הרבה פעמים, ג'ו אנחנו צריכים 'להתוועד'. באחת מלילות שבת הוא הביא משקה והתחלנו לדבר. השעה התאחרה, הייתי אחרי כמה כוסיות טובות והתחלתי לבכות. אני זוכר את התסכול שהיה בי, אמרתי לשליח איך אפשר לומר שיש הבדל בין יהודי לגוי. השליח לא ענה לי, רק אמר 'אתה טועה אתה טועה'. התנגשות ראש בראש לא הייתה הדרך שלו.

עם ראש אגף משאבי אנוש באוניברסיטה

"כשהסתיימה שנת הלימודים הראשונה, החלטתי לעזוב את האוניברסיטה. מאסתי במרדף אחר הכסף ובהצלחה החומרית ורציתי לקבל תשובות לשאלות האמיתיות שבערו בי. כאמור, התחלתי כבר קצת להתקרב, גם הייתי אצל הרבי בהתוועדויות יחד עם השליח, אבל מאידך היצר הרע עדיין ישב עלי, כנראה שהייתי צריך לעבור עוד דרך אחת או שתיים בכדי להפוך לחסיד.

"אחותי בדיוק חזרה אז מהלימודים והמליצה לי להצטרף לתוכנית לחילופי סטודנטים ולנסוע לאוניברסיטה העברית בירושלים. אמרתי להוריי שאני מוכן אבל בתנאי אחד: שאהיה באוניברסיטה סמסטר אחד בלבד, ובשני - או שאסע לישיבה או שאתנדב בקיבוץ".

הלימודים בכפר חב"ד

לירושלים הגיע יוסף נחוש. הוא רצה תשובות. עוד קודם בואו המליץ לו השליח בפנסילבניה הרב שמידט ליצור קשר עם ידיד שלו, חוזר תשובה אמריקני בעצמו, המתגורר בעיר העתיקה בירושלים. "הלכתי אליו זמן קצר אחרי שבאתי לארץ", נזכר הרב איבערט, "והתחלנו לשמור על קשר. הייתה פעם שהוא אמר לי משפט בהשקפה יהודית שממש הוציא אותי מדעתי והתחלתי להתווכח איתו. כשנרגעו קצת הרוחות הסביר לי אותו יהודי שלפעמים יהודים עומדים בקשר עם שלוחים שנים רבות אך לא נראה שזז אצלם משהו, וכדי לעורר אותם צריכים לנעוץ מחט בנקודה רגישה. אז הוא דאג לומר לי מילה שהקפיצה אותי, וכשראה שניסיתי להתווכח איתו הבין שזהו זה, העניין נוגע לי ויש עם מי לדבר.

"אגב, אותו יהודי הוא זה ששכנע אותי להניח תפילין בכל יום. במשך שנים לא מוכן הייתי לשמוע, לא האמנתי בזה שהקב"ה זקוק להנחת התפילין שלי. בכלל כל היחס הזה שבין הקב"ה אלינו שהוא מצווה אותנו וכדומה לא הבנתי אותו. פעם אחת אמר לי אותו יהודי: תראה, יש כאלה שעסוקים במדיטציה בשביל להתעלות ויש כאלה שמנסים דרכים אחרות. במשך אלפי שנים זקניך הניחו תפילין ויש לך את זה ב-DNA. תנסה אפילו שאתה לא מאמין, מה אכפת לך. הסכמתי והתחלתי להניח בכל יום ובמהירות זה החל להשפיע עלי. מאז לא החמצתי אפילו יום אחד של הנחת תפילין".

מכאן הדרך להפוך ליהודי חסידי שומר תורה ומצוות הייתה מהירה. "בהמלצת מכר נסעתי לכותל המערבי בכדי לפגוש במשפיע ר' משה וובר. אמרו לי שהוא יוכל לארח אותי בשבת ולסייע לי בלבטי. כשהגעתי אליו יחד עם חבר נוסף מהאוניברסיטה אורו עיניו ובמהירות הזמין אותנו לשבות בביתו. הוא לא דיבר אנגלית, אני לא ידעתי עברית או יידיש, אבל איכשהו הסתדרנו. בהרבה מהפעמים הנשמה בעיקר היא זו שהבינה, וזה מה שחשוב. ישבתי מהופנט בביתו.

"בגלל שלא רציתי להטריח את הרב וובר עשיתי 'אתכפיא' לאחר אותה שבת והמתנתי שבועיים באוניברסיטה. לקראת השבת השלישית נסעתי שוב לביתו. הוא שאל אותי היכן הייתי בכל הזמן הזה וביקש שאגיע אליו בקביעות. כך זה הפך לסדר קבוע שלקראת שבת אני מגיע למאה שערים. היה איזה זוג דובר אנגלית שהתגורר בבתי אונגרין ואצלם הייתי לן. דה פקטו גם התחלתי לשמור שבת.

"בכל התקופה הזו האיץ בי הרב וובר לעבור ללמוד בישיבה. המתנתי בקוצר רוח שהסמסטר יסתיים ואחרי שיטוט בכמה ישיבות בירושלים שפחות התחברתי אליהן נסעתי ללמוד בישיבה לחוזרים בתשובה בכפר חב"ד. בכפר, שם למדתי כשנה וחצי עם הפסקה קצרה באמצע, אפשר לומר שכבר עליתי על דרך המלך. התחלתי לחבוש כובע וחליפה ולהניח רבינו תם וכדומה. שם גם הכרתי את המשפיע ר' מענדל פוטרפס ונוספים.

"לקראת סוף תשמ"ג סבא שלי נפטר וחזרתי לבית. אחרי זמן קצר עברתי ללמוד בישיבה במוריסטאון והתחלתי לנסוע הרבה לרבי. התשרי הראשון שלי היה תשרי תשד"מ. בתום חודש החגים כתבתי לרבי שיש לי התבלטות אם לנסוע ללמוד בישיבה בצפת. המענה מהרבי היה: 'וימשיך לימודיו בצפת והשם יצליחו'.

"לצפת כבר הגעתי בשל יותר. הישיבה אז הייתה קטנה ויועדה בעיקר לחוזרים בתשובה. קיבלתי בה מלוא חופניים חסידות והתקשרות לרבי. אני זוכר במיוחד את המשפיע הרב משה אורנשטיין ז"ל שלמד איתנו תניא וחקק בנו את היסודות. בכל שבוע כתבנו גם דו"ח לרבי. כשהגיעה סוף השנה ויצאו לבין הזמנים חשבתי לנסוע לישיבה במוריסטאון. הרגשתי שיש לי עוד הרבה מה להשלים. אולם הרב אורנשטיין האיץ בי לשנות את המסלול. הוא אמר, אם אתה כבר נוסע תסע ללמוד ב-770. הוא גם המליץ לי לנסוע לפני תשעה באב, כי אצל הרבי תשעה באב זה יום טוב... מאז זה הפך לסדר שלקראת תשעה באב אני נוסע לרבי עד אחרי תשרי".

עובר לפני הרבי בכינוס השלוחים תשנ"ב

בתום שלוש וחצי שנות לימודים בצפת, עבר איבערט ללמוד בישיבת 'תומכי תמימים' ב-770. במשך שנתיים חבש את ספסלי הלימוד בישיבה המרכזית. "באחד הערבים ישבנו ב-770 כמה חברים ושוחחנו מה נעשה לאחר החתונה. היה שם אחד שאמר בתוקף שהרבי רוצה שנצא לשליחות. מבחינתי זה היה רגע מכונן שלא אשכח, ואמרתי לעצמי אז שגם אני צריך להיות חלק ולצאת לשליחות".

לאחר חתונתו בשלהי תשמ"ט עב"ג למשפחת סוויסה, חזר הרב איבערט לארץ והשתקע עם רעייתו בצפת. "אשתי דרבנה אותי לחפש שליחות בארץ, וחשבתי שהאוניברסיטה העברית בירושלים יכולה להיות מקום מצויין לשליחות. הרעיון היה להעתיק את מודל השליחות האמריקני באוניברסיטאות גם לישראל. עד אז היו אמנם חסידים שפעלו בכמה אוניברסיטאות, אך לא הייתה זאת פעילות סדירה ומלאה של בית חב"ד על כל המשתמע. כתבנו לרבי על הרעיון והמענה היה: 'כעצת צא"ח בארץ הקודש'. ניגשנו לצא"ח ועשינו בירור שהכל יהיה בצורה חלקה, וחזרנו לכתוב לרבי בשנית שאנו מבקשים הסכמה וברכה. כעבור זמן קצר הרב גרונר התקשר, אשתי הרימה את השפופרת והרב גרונר הקריא לה את המענה. הרבי ענה. 'א. מהי השאלה עוד הפעם? ב. הסכמה וברכה אזכיר על הציון'. אחרי המענה הזה - יצאנו לדרך.

"עד היום", אומרים הזוג איבערט, "כאשר ישנם מניעות ועיכובים או כל מיני עניינים של העלמות והסתרים וקשיים שונים בשליחות - אנו נזכרים במילים הברורות הללו של הרבי, 'מהי השאלה עוד הפעם'. זה המקום שהועיד בעבורנו הרבי לשליחות וכאן בעזרת השם נשאר עד שמשיח יבוא. את ברכותיו הקדושות של הרבי שמלוות אותנו אנו מרגישים לכל אורך הדרך, כבר שלושים שנה".

מהקמפוס תצא תורה

בחודש אלול תנש"א עלו בני הזוג איבערט לירושלים ופתחו את הבית חב"ד באוניברסיטה הראשון בישראל. ההתחלה הייתה קטנה יחסית, באזור אחד באוניברסיטה בלבד, עם כמה עשרות סטודנטים שהציצו ונפגעו. אבל משם זה רק התפתח. ההצלחה הייתה מזהירה ובמהירות התרחבו זוג השלוחים לאזורים נוספים באוניברסיטה. היום הם כבר חולשים על כל הקמפוסים, בהם מסתובבים קרוב לעשרים אלף סטודנטים, ומפיצים אידישקייט. גם הבן ר' מענדי איבערט והחתן ר' נועם בן חמו הצטרפו לאחרונה והם מסייעים בכל הדרוש ולוקחים חלק פעיל בשליחות.

עם סטודנטים בחתונת אחד מילדיו

"סעודות השבת לסטודנטים הוא פרויקט שהתחלנו בו כבר בהתחלה", מספר הרב איבערט. "במשך שנים ערכנו את הסעודות באולמות שונים במעונות האוניברסיטה, אולם בשנים האחרונות הבנו שהבית הוא המקום האולטימטיבי לסעודות, כיוון שבו הסטודנטים מרגישים הרבה יותר בנוח. הסעודות מתקיימות שבת אחרי שבת ללא הפסקה ומשתתפים בהן עשרות רבות בכל שבוע, ופעמים היו שאפילו מאות, וזו גולת הכותרת של הפעילות".

קשה לתאר את הסעודות המתקיימות בבית משפחת איבערט בכל שבוע למי שלא השתתף בהן. בליל של שפות וקולות שוטף את הסלון, סטודנטים מכל הסוגים, הסגנונות והרמות, מנגנים ניגוני חב"ד ומשוחחים ביניהם בענייני יהדות. המאכלים כולם תוצרת בית, והשפע עצום. רק השתיה כנראה קנויה בצרכניה. "אני מאוד מקפידה על כך", אומרת לנו הרבנית איבערט. "זה מאוד מחמם את הסטודנטים לקבל אוכל של בית, חלות וסלטים. הם מאוד מעריכים את זה ומודים על כך".

בעיצומה של הסעודה, אחרי שכל אחד מציג את עצמו ומספר מחוויותיו, נעמד הרב איבערט ומציג את 'שאלת השבוע'. זהו טקס שלם. הרב איבערט מדבר על פרשת השבוע ומקשה שאלה עיונית בתוכן הפרשה. על הסטונדטים להציע תשובות. "את השאלה אני שואב כמובן מהשיחות של הרבי", אומר לי הרב איבערט את המובן מאליו. בשלב הזה של הסעודה יהום הסער. כל אחד בתורו מציע תשובה מפולפלת אחרת, על כל תשובה דנים. דיון ער מתלקח סביב השולחן. בסוף הסעודה מרחיב הרב איבערט בשיחה של הרבי המתרצת את הקושיה.

"השתתפה אצלנו בסעודה לפני תקופה אחת, סטודנטית למשפטים", מספרת הרבנית איבערט, "בחורה משכילה ורצינית מאוד אך נטולה כל ידע יהודי. בסעודות ראינו שהיא מתרצת תשובות לעניין ומאוד טובות. יום אחד היא באה אלי ואמרה שמתעניינת ביהדות ומעוניינת שאלמד עימה בחברותא פרשת שבוע לעיון. הצעתי לה כמה אפשרויות והיא בחרה בשיחות מליקוטי שיחות, שיחות עיוניות. התחלנו ללמוד וסיימנו כמה שיחות. כיוון שיש לה ראש טוב היא לא ויתרה, ניסתה להבין כל מילה וניתחה את השיחות לעומק. היא סיפרה לי שאחד הדברים שהכי תפסו אותה בלימוד זה איך שהרבי בונה ביאור מסוים ולאחר מכן הופך את הקערה על פיה. היא גם מאוד אהבה את הסגנון, שהרבי מדבר באופן חיובי ומלמד זכות על כולם. עד היום אנחנו לומדות. כשאנו מגיעות לסעיף האחרון בשיחה, היא תמיד אומרת - 'הרבי לא מסיים שיחה בלי הוראה מעשית ליום יום'... היום אגב היא שומרת שבת לחלוטין. לאחרונה סיפרה לי שבמהלך ההתנדבות שלה, הוזעקה לסייע לאישה מבוגרת, ניצולת שואה שבעברה שימשה כעורכת דין במשרד בכיר במדינה. האישה פנתה אליה וסיפרה שהיא מתעניינת בערוב ימיה ביהדות ומבקשת לשמוע משהו יהודי. בו במקום שלפה אותה סטודנטית למשפטים שיחה של הרבי שלמדה עימי בחברותא וחזרה בפניה"...

X

הרב איבערט ורעייתו נוטעים את הזרעים, מניחים את היסודות בקרב הנשמות היהודיות הרבות שנקרות בדרכם. לא תמיד הם זוכים לראות את הפירות. "התחלופה כאן מאוד מהירה מטבע הדברים", הם אומרים. "יצרנו קשר עם אלפים רבים לאורך שלושים השנים שלנו כאן והאמת שאי אפשר לדעת איך זה פועל וכמה עמוק זה מגיע. אנחנו מקבלים ד"שים ושיחות טלפון בכל יום כמעט, מכל העולם, עם סיפורים מסטודנטים שחלפו אצלנו ושחייהם השתנו בזכות כך".

קצרה היריעה. באמתחת כל אחד מבני הזוג איבערט עשרות סיפורי שליחות מפעימים, ועוד חזון למועד.

• הכתבה פורסמה במגזין 'כפר חב"ד' של ג' תמוז