בחודש תמוז תש"מ, עת הפציע לחלל העולם הגיליון הראשון של 'כפר חב"ד', הייתי נער כבן שתים עשרה, צעיר מכדי להבין אל נכון את משמעות קיומו של ביטאון תנועתי. לא הבנתי אז לא את גודל האתגר המערכתי והכלכלי הכרוך בהפקה סדירה של שבועון (שבראשית ימיו היה לתקופת מה דו שבועון) ולא את החשיבות הציבורית העצומה שיש לכלי ביטוי מסודר (כן, זה בדיוק שורש ופשר המילה 'ביטאון') לרעיונותיה ולעמדותיה של חב"ד. אבל כבר אז חשתי בכל שבוע מחדש התרגשות להחזיק בידיי את הגיליון הטרי ולקרוא בשקיקה את תכניו. גאוות יחידה מילאה את ליבי, שהרי לא לכל חצר חסידית ביטאון מִשלה!

מאותם ימים אני זוכר במיוחד את מדורו הקבוע של מ. גיב, שם עט של אחד הכותבים היותר מוכשרים (הגה"ח הרב טוביה בלוי?), שמדי שבוע השיב למחרפינו 'באבי אביהם'. אלו היו ימי שיא של השתלחות משולחת רסן מצד "חוגי ההשקפה" (אחד הביטויים האהובים על מ. גיב המגיב) בכל מה שניחוח חב"די פורץ דרך עלה ממנו. אני למדתי אז בחֵדר ליטאי בפתח תקווה, עיר הולדתי, ונאלצתי להתמודד עם לא מעט ביטויי גנאי וזלזול שהוטחו בחב"ד ובי ה"חב"דצקֶר". הילדים שפלטו בחוץ את מה שהם שמעו וספגו בבית, ירקו אש וגופרית על תהלוכות ל"ג בעומר, על ארגון צבאות ה', על שינון י"ב הפסוקים, על החב"דניקים ש"מקרבים את החילונים", ואפילו "בעבדי במשה" לא יראו לדבֵּר.

הדור של היום יתקשה להאמין, אבל למעשה כל עצם גישתה של חב"ד, ביוזמתו, בהנהגתו ובהשראתו הקדושה של הרבי, כלפי סוגיית קירוב לבבות, ספג באותן שנים ביקורת קטלנית. את הביקורת הובילו כאמור "חוגי ההשקפה", אבל אי אפשר לומר שלא היו אגפים נוספים ביהדות הירֵאה שראו ושמעו את הקולות – ולא מחו. האם הדבר נבע משתלטנות "חוגי ההשקפה" על כלל הציבור או אולי מכך שחב"ד אכן הייתה ייחודית ולא תמיד קלה לעיכול בנוף החרדי הכללי – לא אדע.

היום כידוע הדברים שונים בתכלית וזאת מכמה סיבות: א. מתדלק ומלבה אש המחלוקת, איננו. ב. היהדות החרדית על שלל גווניה וחוגיה למדה להעריך ולהוקיר את המהפכה היהודית הכבירה שחולל הרבי בעולמו של הקב"ה. ג. מלעיזי ומקטרגי העבר, הם בעצמם צועדים היום בטח (בסגנון שלהם כמובן) בכל אותן דרכים שסלל הרבי. ד. וגם זה חשוב לזכור: עמידתו האיתנה של 'כפר חב"ד' על משמר כבודה של חב"ד, הבהירה לכול כי מי שיכניס יד לָאש, יחטוף כווייה. גם לכך הייתה (ועדיין יש) השפעה לא מבוטלת על המצב.

•

בשנים שלאחר מכן שבתה את ליבי – ולב הקוראים כולם – סדרת הכתבות המונומנטלית של העורך הנכבד והיקר הרב אהרן דב הלפרין, 'חב"ד בעולם'. פתאום התחלנו לקבל ד"שים שבועיים חמים משלוחי הרבי בארבעה קצוות תבל. זה היה מרתק ומעורר השראה, והוסיף עוד טפח לזקיפוּת הקומה החב"דית. וכך, אם בראשית ימיו התמקד השבועון ב'חוּצה' – הן בהצגת האור והן ב"ודע מה שתשיב" – בשנים שלאחר מכן תפס אט אט 'כפר חב"ד' מקום מרכזי מאוד בעיצוב התודעה הפנים חב"דית. מאז ועד עתה הוא משמש כעין מצפן ומורה דרך, ורבים מהקוראים מסתייעים בו לגיבוש השקפת עולמם החסידית.

•

כיום הזה, כך נדמה, ה'חוצה' וה'פנימה' מעורבבים זה בזה. כי מצד אחד, קהילת ליובאוויטש בעולם גדלה והתפשטה לממדי ענק, עד כי נוצרו לה שוליים רחבים מאוד (יש שיאמרו רחבים מדי...) שהם בבחינת 'חוצה' שב'פנימה'. ומצד שני, ישנם כל כך הרבה יהודים יקרים שגם אם אינם מגדירים עצמם (בלבושם, בנוסח תפילתם ובמוסדות החינוך של ילדיהם) חסידי ליובאוויטש, קשורים המה קשר נפשי עמוק ביותר לרבי, לתורת חב"ד, למשפיעים די בכל אתר ואתר וכו'. הללו הינם בבחינת 'פנימה' שב'חוצה'.

ובכלל דומה כי בעולם התקשורתי המהיר כברק של ימינו, קשה עד מאוד לכוון פרסומים כלשהם לקהל יעד ברור אחד. כי כל מילה שתיכתב במסגרת הכי פנימית ומצומצמת, עשויה ברגע כמימרא להתפרסם ולהפוך כותרת מרעישה שתפתח מהדורות.

אשר על כן, קהל המטרה של 'כפר חב"ד' בשנים האחרונות הוא – גם 'פנימה' וגם 'חוצה'. ומכאן גם מורכבות האתגר: לשאת ברמה את שם ליובאוויטש מתוך אחריות לכל אותן עיניים חיצוניות רבות העוקבות ומתעניינות, ובה בעת לחזק את השורות הפנימיות ולשמר את הרוח של הרבי, רוחם של רבותינו נשיאינו הקדושים, רוח האמת הבעל-שם-טוב'ית הצרופה, עדי יקוים היעוד שניתן לו כמענה מן השמים – "אימתי קאתי מר? לכשיפוצו מעיינותיך חוצה", 'חוצה שבפנימה' ו'פנימה שבחוצה'.