בהתרגשות לא מועטה התקבלה ה'בשורה': שורת הקלות למסעדות, בריכות, בתי מלון, ברים, עסקים.

ומה עם הישיבות?

כאם לבחור בישיבה קטנה, ולא משנה כרגע היכן הוא לומד, אני עוקבת אחר התקדמות המשבר ויכולה לציין באופן כללי כמה שלבים:
בשלב ראשון, החשש, הפחד וההתכנסות. כמו כולם בארץ הזאת, שומעים את ההנחיות, סוגרים עוד ועוד, מאיסור התכנסות של 100 איש, עד לעשרה אנשים, ואז סגירה מוחלטת. 

מגיעה תקופת ההסתגלות. אין ישיבה, כל המשפחה, כולל כמובן יקירנו בחור הישיבה 'התמים', סגורים בבית 7\24, כולל מנייני מרפסת, כל יום וכל היום.

בהמשך, מתפתחת ה'למידה מרחוק', ויש טעם של 'המשכיות'. יש ר"מ שגם דואג מידי פעם ומתקשר לשאול את ה'תמים' מה קורה ואיך הוא מסתדר בלימודים, יש שיעור בטלפון בבוקר לחסידות, בצהריים ללימוד גמרא, ובערב שיעור או 'התוועדות' מיוחדת.

אט-אט מסתבר שאין תחליף לספסל הישיבה. כן, הספסל המיתולוגי הקשה, או בימינו כסא התלמיד ב'זאל', אל מול גמרא וחברותא.

והילד-ה'תמים' מתחיל 'לטפס על הקירות'. עד מתי? מה עושים יום שלם? 

תבוא האם היהודייה ותאמר: הבן שלי יושב בחדרו ולומד יומם וליל, בדיוק כמו בישיבה. קם בשש בבוקר, רץ למקווה עם המגבת על הכתף, מתיישב ללמוד מאמר חסידות כדבעי, ואז רץ להתפלל במניין הראשון. לאחר מכן הוא חוזר, לחדרו מוגשת ארוחת בוקר ישיבתית, והוא משם טס לסלון, שולף את הגמרא ולומד שעתיים. 'סדר ראשון'. יש לו שאלות? מעולה. יש ר"מ זמין לשאלות בטלפון. ככה בדיוק כתוב בדף הקשר הישיבתי.

אז מה לעשות, אצל מרבית הבחורים זה לא קורה. אין 'וועקער', בחור שיעיר את הבחורים בפנימייה, ההורים כבר מזמן סיימו את 'חופשת קורונה' ובשעה שמונה כבר בדרכם לעבודה ולעמל יומם לאחר שסידרו את הקטנים במעון, בגן או בכיתה א'.

ומה יעשה הבחור שהשיגרה והחופש הכפוי אוכלות בו בכל פה?

כהורה, אני נדרשת לשלם מידי חודש שכר לימוד (כמעט) מלא. אין טענות לאף אחד, אך השאלה שאני רוצה לשאול, או נכון יותר לזעוק: האם הישיבות שלנו עושות כל מה שלאל ידן לעשות במצב הנתון?

נכון, יש בעיות עם מימוש תנאי 'קפסולות' בישיבות של מאות בחורים, אז אין אפשרות לפנימייה. אז למה מחכים? לצד פתיחה של אולם הישיבה לאלו שגרים קרוב, אפשר להקים 'ישיבות איזוריות', בבתי כנסת של יישובים קרובים ובכך לתת מענה לאלו שגרים רחוק יותר מהישיבה.

נניח שבכפר חב"ד יש ישיבה, והיא פתחה את שעריה רק לכפר חב"דים. ומה עם אלו שמתגוררים בצפון, ואלו שבדרום? נניח שמגדל העמק מתמודדת בדיוק עם אותה הבעיה. למה לא לפתוח סניף ישיבתי לתלמידי ישיבה מכפר חב"ד במגדל העמק, עם משגיח מהישיבה בכפר חב"ד, ומנגד לפתוח בכפר חב"ד סניף ישיבתי שיכלול את אלו שגרים במרכז ולומדים במגדל העמק, עם משגיח מישיבת מגדל העמק?

הבעיה מכה בנו, במיוחד בחסידי חב"ד. אני מאמינה שבזרמים אחרים הבעיה פחות בולטת, כי הם פועלים כחטיבה אחת. איך יתכן שכל ישיבה אצלינו פועלת בצורה עצמאית ולא מתואמת עם האחרות?

בחלק מהישיבות לא חזרו ללימודים סדירים, וממשיכים עם ה'למידה בטלפון'. באחרת, לומדים רק ב'זאל', מי שגר ברדיוס סמוך. בישיבה שלישית, יש 'קומבינציה' של 'קפסולות', למידה מרחוק, וקייטנה יומית. רחמנות על הר"מ. מסיים שיעור בטלפון ורץ למסור שיעור בכיתה. מי יכול לעקוב בכלל אחרי כל תלמיד במצב כזה?

אומר כאן משהו לא פופולרי: אולי ה'פוליטיקות' והחשיבה הישנה והקלוקלת של אגו "של מי הישיבה הכי טובה" - היא זאת שמונעת 'לצאת מהקופסה' ולמצוא פתרונות משותפים? אולי התחרות היא שמונעת הידברות משותפת? אולי החשש (המופרך) שאוי ואבוי אם בחורים מישיבה פלונית, ישבו לצד בחורים מישיבה אלמונית ש'פחות נחשבת' וייגרם בכך 'קלקול' (ח"ו)?

כולם 'תמימים' של הרבי ותלמידי תומכי תמימים באותה מידה. אולי המצב הזה הלא מוכר, המוזר, דווקא בא ללמד אותנו משהו? לצאת מהקופסה, מההגבלות והמגבלות?

לא באתי כאן להתלונן, אלא לזעוק זעקה אחת פשוטה: עזבו רגע את כל ה'פוליטיקות' והתאחדו למען ילדינו. השנה תיכף מסתיימת, ואם בנינו לא יחזרו לתלם בהקדם, יהיה  אפשר כבר לדבר על השנה הבאה.

אם מודאגת.