בשבוע שעבר התפרסמה בעיתון 'כפר חב"ד' תמונה נדירה, בה רואים את האדמו"ר בעל ה'פני מנחם' יושב בזאל הקטן מול הרבי בעת התפילה, זאת עוד בטרם כיהן כאדמו"ר.

הייתי שם. היה זה בחודש אייר תשמ"ג, ה'פני מנחם' שהה אצל הרבי ביחידות לפני תפילת ערבית ובהגיע זמן התפילה הרבי סיים את היחידות ויצא לתפילת ערבית אל הזאל הקטן, כמידי ערב.

בדרך כלל הדלת היתה נסגרת עם כניסתו של הרבי לזאל הקטן, אך הפעם אירע דבר שאינו מתוכנן. כשראה ה'פני מנחם' שהרבי נכנס לתפילת ערבית החליט אף הוא להיכנס פנימה ולהתפלל יחד עם הרבי. הוא צעד פנימה ונעמד מול הרבי כאשר מצידו עומדים צפופים שורות של תמימים שהיו מתפללים במנין הרבי בקביעות.

שליח הציבור החל את תפילתו ב'והוא רחום', אמירת קדיש וברכו וכו'. הרבי חגר את אבנטו ולאחר אמירת ברכו הרבי פנה לשבת על הספסל הקבוע עליו היה יושב אלא שאז הבחין שהגרפ"מ עומד. הרבי סימן לו שיתכבד לשבת, אך הוא סירב ברוב ענוותנותו וסימן לרבי בשתי ידיו שיואיל ליישב ולא יפציר בו לשבת כי נוח לו לעמוד. הרבי לא נענה לבקשתו והמשיך לעמוד בין הספסל והשולחן כאילו אומר לו שלא יתיישב עד אשר ישב גם הוא.

כשהבין הגרפ"מ שהרבי עומד וממתין לו, נכנע והסכים לשבת בספסל שגררו מחדר שני לעברו. רק לאחר שהתיישב הואיל גם הרבי לשבת והיה זה בסמיכות לסוף ברכת אהבת עולם.

•

ענוותנותו היתירה של ה'פני מנחם' מזכירה לי הנהגה מעניינת שלו שהתבהרה לי עם לימוד הרמב"ם.

בשנה הראשונה לאחר נישואיי התגוררתי בשכונת הר נוף בירושלים ומידי בוקר הייתי נוסע באוטובוס אל כולל 'צמח צדק' שבעיר העתיקה.

האוטובוס היה חולף ברחוב יפו, הרחוב המרכזי של ירושלים. כמעט מידי יום הייתי רואה מבעד לחלון את הגרמ"פ אלתר צועד בהליכה מלכותית ואצילית בדרכו, כנראה למסור שיעור בישיבה. הוא היה חובש משקפיים כהות גם בימים ללא שמש, מטעמים מובנים.

תמהתי תמיד מדוע הוא מטריח את עצמו לעלות לרחוב יפו ואינו יורד לרחוב גאולה הרחוב המרכזי של החרדים ויראי ה', משם דרכו קצרה יותר להגיע ליעדו?

את התשובה קיבלתי כשלמדתי ברמב"ם בהלכות תלמוד תורה (פרק ו' הלכה ג') את ההלכה דלהלן:

"אין ראוי לחכם שיטריח את העם ויכוין עצמו להן כדי שיעמדו מפניו אלא ילך בדרך קצרה ומתכוין שלא יראו אותו כדי שלא יטריחן לעמוד. והחכמים היו מקיפין והולכין בדרך החיצונה שאין מכיריהן מצויין שם כדי שלא יטריחום"!

נקל לשער כיצד היו עומדים מלפניו כל עוברי רחוב גאולה כאשר יחלוף בקרבתם ובפרט חסידי גור, תלמידיו הישירים, שומעי לקחו. לכן, כנראה, בחר לילך כדברי הרמב"ם "בדרך החיצונה שאין מכיריהן מצויין שם".

•

משפחתנו מקורבת מאוד לשושלת אדמו"רי גור מצד סבי הרה"ח רבי יוסף רוזנבוים ז"ל, שהיה מחשובי חסידי גור, ופעל יד ביד עם בעל ה'לב השמחה' זצ"ל, בהקמת ישיבת חידושי הרי"מ והקריה הסמוכה אליה, בתל אביב. 

כאשר סבי בא בקשרי שידוכין עם סבתי, פרצה מלחמת העולם וסבי הצליח לברוח לארץ הקודש ואילו סבתי נתקעה בפולין. כיון שסיום המלחמה לא נראה באופק שאלו את ה'אמרי אמת' האם לנתק את הקשר וכל אחד ילך לדרכו לבנות לו בית. ה'אמרי אמת' אמר לסבי שימתין והבטיח לו שהוא יביא את סבתי לארץ ישראל. חמש שנים המתינו השניים מאז שנשתדכו עד שהתחתנו כאן בארץ ישראל.

מאז, הקשר ההדוק שהיה לאדמו"רי גור למשפחת סבי וסבתי הלך והתחזק.

כאשר אמי, תבלחט"א באה בקשרי השידוכין עם אבי ז"ל לקחו חמיו, הסבא רבי יוסף רוזנבוים, אל ה'בית ישראל' שיכיר את החתן מקרוב. כשנכנס לחדרו הביט ה'בית ישראל' על אבי במבט חודר ואמר לסבי: "דער אויבערשטער האט דיך גישטראפען מיט אגרעסערער חסיד פוך דיך" [-"הקב"ה 'העניש' אותך בחסיד גדול ממך"].

יצויין כי חזותו של אבי היתה אז כחסיד חב"ד לכל דבר, ללא פאות מסולסלות וחבש מגבעת חב"דית כמו כל יתר הסממנים החב"דיים...

שמעתי כי בעת הווארט של אבי ואמי הגיע ה'לב שמחה' ולמרות שזמנו היה מדוד מאוד ולא היה מאריך לשהות באירועים יותר מכמה דקות, בכל זאת הוא ישב והקשיב לכל ה'מאמר' שאבי אמר בטוב טעם, עד תומו.

יהיו דברים אלו לעילוי נשמתו של אבי ז"ל הרה"ח רבי יצחק צבי בן רבי שמעון בן ציון אייזנבך שיום פטירתו חל בעוד שבוע, ביום ז' סיון הקרוב.

•

כידוע היו ב-770 רגעים מרגשים ביותר, מפעם לפעם, כאשר הרבי היה חורג ממנהגו בפעולה  או בתנועה חדשה, והאווירה היתה מתחשמלת ביותר.

אחד מהרגעים האלה היה ביום ראש השנה תשמ"ו. בהתוועדות דיום ב' דראש השנה לקראת הסיום, הרבי הורה לקהל לומר 'לחיים' בהתאם להוראת השמחה שנאמרה בשיחה ולאחר מכן קרה דבר מעניין וכך נכתב בהנחה שם:

"כל הקהל אמרו לחיים וניגנו 'ניגון הקפות' של רלוי"צ ז"ל בשמחה רבה וכ"ק אדמו"ר שליט"א עמד מלוא קומתו ורקד בשמחה גדולה ועצומה".

היה זה לאחר שנים רבות, אינני יודע כמה, שהרבי הפסיק לעמוד באמצע התוועדות ולרקוד במחיאת כפיים. בשנות הכ'פים היה זה דבר שבשגרה. הרבי היה קם באמצע ההתוועדות או בסופה ורוקד על מקומו ויש גם תמונות מהשנים ההן בהן רואים את הרבי רוקד באמצע התוועדות. נוהג זה נפסק כנראה בשנות הלמ'דים.

ההזדמנות היחידה שראו את הרבי רוקד על מקומו היתה במארש נאפוליון, בשמחת תורה כמובן ובכינוסי הילדים ואילו בהתוועדויות הרבי פסק מלקום ולרקוד על מקומו.

ובאותו ראש השנה עמדנו כולנו לפני ראש בני ישראל ושותים בצמא את הדברים, ואז הרבי מורה לקהל לומר לחיים, האוירה מתחממת כשהחלו לשיר את ניגון ההקפות לר' לוי'ק ולפתע הרבי מתרומם במהירות מכסאו שנזרק לאחוריו ועומד מלא קומתו משך זמן, רוקד ומכה כף על כף בחוזק רב.

כמובן שהציבור קם כולו על רגליו, חלק מהקהל המשיך לרקוד ולהביט במחזה וחלקו האחר כבר לא הצליח לראות כלום, שכן רבים נעמדו על הספסלים או על כתפי האחרים והיו גם מי שעלו על השולחנות והסתירו לאחרים.

ההתרגשות וההתלהבות שהיו ברגעים אלו לא ניתנים לתיאור כלל. לא היה זה עוד רגע של שמחה ב-770. היה זה רגע של שכרון חושים והתעלות רוחנית מאין כמוהם. חסידים מבוגרים שזכרו את המחזה הזה משנים קדמוניות, חזרו בבת אחת לאותן השנים והיתה להם לעדנה.

רק כשסיים הרבי לרקוד והתיישב על מקומו שבו כולם למקומם, וכל אחד חיפש זה את משקפיו, זה את כיפתו וזה מגבעתו, שכן מחמת הדחיפות הנוראות שנוצרו, הכל התעופף.

חשוב לציין שלאחר פעם זו שבה הרבי קם מלוא קומתו לרקוד, היו עוד כמה פעמים ספורות שהרבי קם ממקומו לרקוד ובטח יודעי העיתים ורושמי הרשומות ימנו את אותן הפעמים.

מה הביא את הרבי לקום ולרקוד באמצע ההתוועדות, זאת לא נדע שהרי אין מחשבותי מחשבותיכם, רק התחושה היתה שהרבי כבר פעל כתיבה וחתימה טובה לאותה שנה של שנת תשמ"ו.

וכפי שהרבי אמר לפני שהתחיל לרקוד: "והוספה מיוחדת בענין השמחה - שיודעים בוודאות  שכל אחד ואחת מבני ישראל וכל בני ישראל נכתבו ונחתמו לאלתר לחיים בספרן של צדיקים גמורין".

•

שמעתי פעם מפי חסידים שהיו שנים שהיו רואים בצורה ברורה על פני הרבי בימים נוראים יראה גדולה ואת המאמץ והיגיעה לפעול בעולם שנה טובה ומתוקה, והיו שנים שעל פני הרבי היתה נסוכה גם שמחה פנימית שהקרינה תחושה של  שנה טובה בוודאות בראיית הנולד.

זכורני גם שבאחת השנים סיפר המזכיר הרב לייבל גרונר ז"ל ששמע מהרבי בח"י אלול שאמר: "מהאט שוין אויסגעבעט'ן אגוט יאר" [= כבר נפעלה שנה טובה].