חז"ל אומרים שכאשר באה עלינו צרה, מחובתנו לפשפש במעשינו. הרשו לי, על כן, לשתף אתכם במחשבה שעלתה במוחי אודות הסיבה הרוחנית לנגע הקורונה.

אתם בוודאי זוכרים שגם בתקופת נדודי ישראל במדבר היה קיים נגע שאילץ את הנגוע לשהות בבידוד, מחוץ למחנה. היה זה נגע הצרעת, סיבתו הרוחנית של הנגע היתה לשון הרע, שגורמת לריחוק ופירוד בין איש לרעהו. ובמה היינו עסוקים בארץ הקודש במשך השנה האחרונה? בלשון הרע, שגרמה לפירוד לבבות כה גדול שמנע הקמת ממשלה.

לא מזמן חגגנו את חג הפורים, נשים נא לב לכך שהלקח הנלמד מן המגילה הוא שקיומנו תלוי באחדותנו. כידוע, חז"ל מפרשים שהמלך אחשוורוש הוא מלך מלכי המלכים, והמן הוא השטן, שמקטרג על עם ישראל באמצעות התיאור "ישנו עם אחד מפוזר ומפורד... ", ומסיק מכך כי "ולמלך אין שווה להניחם".

מה הקשר ההגיוני בין התיאור לבין המסקנה? במבט ראשון, טענת השטן היא שמדובר בעם רע, "שייפרד איש מעל אחיו,  כל כך הוא רע כולו" (כפירושו של אבן עזרא). במבט שני, טענתו של השטן עמוקה יותר: יצרת את העם הזה כעמך הנבחר, שילך בדרכיך, ואהבתם המופתית עד כדי מסירות נפש של בניו אליך, ושל איש אל אחיו, תפרסם את תהילתך בכל העולם (ישעיהו, מג, כא). בתורתך שנתת לעם הזה כתבת את הציווי "ואהבת לרעך כמוך": אהוב את רעך – שהוא כל יהודי – באותה אהבה-שאינה-מותנית-בדבר, שאתה אוהב את עצמך.

כדי לסייע להם לקיים את המצווה הזו נפחת בגופו של כל יהודי נפש שהיא חלק ממך ממש, הנושאת את תכונותיך: אהבה, חסד, ורחמים. נפש אלוקית זו היא "הנשמה היהודית" שמטבעה היא אוהבת אותך (אביה שבשמים) ואת הנשמות היהודיות האחרות (אחיותיה) ומחפשת את טובתן. את הנשמה הזאת הענקת לאדם היהודי כתוספת וכמשקל נגד ל"נפש החיונית" שקיימת בכל אדם, הנותנת לו חיים אך בו בזמן גם הרגשת ישות עצמית (הרגשת ה"אני" או ה"אגו") ואת תכונת האנוכיות, כך שיחסה כלפי כל יהודי אחר נקבעת אך ורק עפ"י השאלה האם הוא מועיל או מפריע למה שהיא תופסת כיתרון בענייני העולם הגשמי שלנו.

אלא שאת הציווי בדבר אהבת ישראל הם אינם מקיימים – וזהו שהוסיף השטן בקטרוגו: "ואת דתי המלך אינם עושים" – ולקול נשמתם היהודית הם לא קשובים, שכן תחת לדבוק זה בזה הם התרחקו זה מזה, במקום להיות עם אחד הם התפזרו והקימו קהילות נפרדות בכל מאה עשרים ושבע מדינות מלכותך, וגם בתוך כל קהילה וקהילה קיים פירוד לבבות. בשל חוסר אחדותו איבד העם הזה את קדושתו (כי משנפגמת שלמות העם אינך יכול לשרות בתוכו: "דקודשא בריך הוא לא שרייא באתר פגים": זוהר), ואת יכולתו למלא את תכליתו למענה נוצר – לשמש מופת לגויים;  ולכאורה לא צריך להיות לך ח"ו עניין בהמשך קיומו.

נס ההצלה עליו מסופר במגילה אירע אחרי – ובגלל – שהעם חזר להיות אחד לנוכח סכנת הכלייה שריחפה על כולו. תחילה אירע מהפך בלבבות, ומהפך זה חולל את ה"ונהפוך הוא אשר ישלטו היהודים המה בשונאיהם". (וכאשר חגגו את הנס היה זה בדרך משלוח מנות איש לרעהו ומתנות לאביונים – ביטוי מובהק לאחדות ולאהבת אחים.)

הלכה היא, ש"הקורא את המגילה למפרע" אינו יוצא ידי חובת קריאת המגילה. הבעש"ט הקדוש מפרש את המילה "למפרע" כך: אם קורא המגילה חושב שמדובר באירועים שקרו פעם, בעבר הרחוק, אין הוא יוצא ידי חובת הקריאה, כי מחובתו לחוות את אירועי המגילה כאילו הם מתרחשים איתנו היום. במגילה טמון, אם כן, מסר לדורות. המסר הוא, שבכל עת שנשכיל להחליף את הפירוד באחדות, יכול נוכל לכל צר ולכל צרה; וכל עוד נשמור על אחדות, אלה לא יפקדו אותנו לכתחילה. ולכן, מובטחנו, שבד בבד עם התחזקותנו באהבת ישראל, שתקבל ביטוי בהפסקת לשון הרע ובריבוי גדול של מעשי צדקה וחסד – יסתלק נגע הקורונה במהירות כלעומת שבא.

נסיים בשלוש הערות.

ראשית, העובדה שנגע הקורונה פגע תחילה בעם זר, בארץ רחוקה, אינה סותרת את האפשרות שסיבתו הרוחנית של הנגע היא "לשון הרע" שלנו בארצנו. חז"ל כבר עמדו על כך שהקב"ה נוהג לעיתים לחולל אסון במקום אחר בכדי לאותת לעם ישראל שגם הוא ייפגע אם לא יתקן את דרכיו. במקרה הנוכחי ניתן לנו פרק זמן ע"מ לתקן, שלא ניצלנוהו, ולכן הנגע כבר כאן, אבל עדיין לא בכל עוצמתו, ולכן עדיין לא מאוחר מדי לבטל את הנגע על ידי ביטול סיבתו.

שנית, גם העובדה שנפגעים אנשים שלא חטאו בלשון הרע אינה סותרת את האפשרות שהסיבה הרוחנית לקורונה היא "לשון הרע"; שכן, "כיון שניתנה רשות למשחית לחבל, שוב אינו מבחין בין צדיק לרשע" (בבא קמא ס' ע''א).

שלישית, למחפש הסבר מלא לשאלה כיצד ניתן לקיים מצוות אהבת ישראל לכל יהודי, עיין בספר התניא, פרק ל"ב.

יהי רצון שנתבשר בשורות טובות. בברכת פסח כשר ושמח.

ד"ר מרדכי למברג הוא הפרקליט הראשי של פרקליטות מחוז צפון לשעבר וחוקר במחקר המשפטים של משרד המשפטים

המאמר פורסם בעיתון ישראל היום