| יום כ"ד שבט ה׳תש״פ 19.02.2020

שאגאל מתעורר בתשובה עזה בכפר חב"ד • מדהים ומרטיט

האמן הבינלאומי מארק שאגאל ביקר בשנת תשי"ז בכפר חב"ד, ונהנה מההווי החסידי והיהודי שהזכיר לו את בית אבא • הרב אהרן יעקב דיסקין הקריא לו מכתב מהרבי הריי"צ, עורר אותו לתשובה, ושאגאל פרץ בבכי והתעורר בתשובה בדברים מרטיטים ממעמקי הנפש • "לא ידעתי זעזוע כמו שחשתי היום אתכם", אמר בקול רוטט • תיאור מגוון אחר, שאסור לפספס • חלק שני
שאגאל מתעורר בתשובה עזה בכפר חב
משמאל: הרב אהרן יעקב דיסקין, מארק שאגאל

• לחלקה הראשון של הכתבה המרתקת לחצו כאן

רב מגלה בקיאות בציור

הסעודה נסתיימה. מישהו מודיע, כי הרב דיסקין מרבני חב"ד, המכהן בישיבת לוד, יברך את האורח. שאגאל שואל מיהו הרב דיסקין? מראים לו. "דמות כקלסתר פניך ציירתי פעמים מספר" – הוא אומר ושואל את הרב אם גם הוא מוויטבסק? הרב עונה בשלילה ומציין, כי הוא מפולטאבה, "הא, מפולטאבה נו, אדרבה ספרו משהו מפולטאבה, מוויטבסק"...

"זה היה פעם, היום אין פולטאבה ואין וויטבסק, היום הכל סדום ועמורה" – לוחש ברוסית ר' אליה פאר, בן התשעים. עננה עוברת על פני האמן והוא נאנח בעצבות גדולה.

"צ'טו אטו סדום ועמורה" – שואלת רעיית האמן והוא גוחן אל אזנה ולוחש לה בשקט. עתה מסתמנים גם על פניה סימני עצב חדים ועיניה נראות מתלחלחות.

"כן נשמע" – אומר מארק שאגאל לרב דיסקין, והרב פותח ומספר:

"השם שאגאל אינו זר לנו, בכל אופן לי אינו זר, גרתי בפולטאבה יחד עם הפסל נובוסעלסקי, זה שגדולי המבקרים ראו בו את הממשיך הישיר של אנטוקולסקי, הוא נורה אחרי כן לאחר שנטע לאיטליה ובשובו נחשד כי קשר קשרים עם הפאשיזם"...

הרב אומר את דבריו ושאגאל ואשתו יושבים מרוכזים ובולעים כל הגה היוצא מפיו. הרב ממשיך: "הוא נובוסעלסקי, הראה לי תמונותיך שנדפסו  בכתבי עת שונים והוא גם הסביר לי דרכך בציור" – האמן שומע את הדברים מפי הרב ומנענע בראשו, כמי שאומר: "הן, הן"... רעייתו שולפת זוג משקפים, בעלי מסגרות זהב, ומרכיבה אותם על עיניה, כמנסה לראות יותר יפה את הדובר אל אישה...

מה אמר הרבי על ציור?

הרב ממשיך ומדבר, כשקולו בטוח, איתן, חודר בצלילותו: "ידוע לנו גם, כי שורש נשמתך היא מחסידי חב"ד ולכן אני רוצה לקרוא לפניך מה אמר הרבי שלנו על הציור, כדאי איהר זאלט זיך צוהערן"...

והנה שולף הרב קונטרס "מאמרים" מאותם הקונטרסים החבדיים הידועים, מדפדף בו במהירות, מוצא את אשר חיפש וקורא: "הציור הוא אחד החושים הנעלים ביותר, ומי שיש לו כשרון זה, יקל לו להבין גם השכלה עיונית ביותר"...

הרב מדלג על כמה קטעים חסידיים-עיוניים וממשיך לקרוא: "שלושה אופני ציור הן, של שלושה לבושי הנפש – מחשבה, דיבור ומעשה – – – וההבדל ביניהם הוא: א) החיות בציור שבמחשבה הוא מה שהוא בעצמו חי – ער אליין לעבט, ב) החיות בציור שבדיבור הוא דעל ידי דיבורו חי גם הזולת שומע, ג) החיות דציור שבמעשה הוא שהדבר עצמו חי"...

הרבי מליובביץ מתבונן בתמונות רפאל

הרב ממשיך לקרוא ב"קונטרס" בו מתאר האדמו"ר מהרי"ץ (ר' יוסף יצחק), מה ששמע מפי אביו הרשד"ב (ר' שלום דובער), בדבר תמונותיו של האמן האיטלקי רפאל, שאותן ראה במסעו באיטליה. הרבי מתאר תוכנה של כל תמונה ותמונה לכל פרטיה ופרטי פרטיה, צבעיה וגווניה הדקים ביותר. בדבריו מספר הרבי, כי צייר ידוע התבונן שעות אחדות בתמונת מלחמה של רפאל ולבסוף "התעלף עד אשר בקושי גדול השיבו את נפשו... בעת העמקת דעתו במחזה הציור נראה לו כאילו הוא עומד בקשי המלחמה והתעלף מרוב פחד".

על תמונה שניה, המתארת: "שדה זרועה תבואה... בשדה הזרוע שעורים עובר רוח קל... ובשדה הזרועה חיטים אין הרוח ניכר כלל" – אומר הרבי מליובאביץ – כי "נדמה כאילו אתה עומד באחד השדות אשר בשם היו קוצרים חטים בשביל מצת שמורה".

בתמונה זו מספר הרבי בא להתבונן גם איכר פשוט אחד. הוא העיף מבט בשדה המאוייר ופלט: "אין אמת בציור זה של רפאל". הערתו של האיכר עוררה צחוק גדול בין "פקידי בית אוצר התמונות - מאזייאום [=מוזיאון]". רק אחד החכמים, מספר הרבי, לא הקל ראש בדברי ה"ביקורת האמנותית", שהשמיע האיכר הרוסי על התמונה וביקש ממנו להסביר את דבריו, ענה האיכר ואמר: "שדה השעורים והרוח הקלה העוברת על ראשי השבלים כגלי הים. כן הוא בחיים הטבעי... הכל טוב ויפה. אך העוף הקטן העומד על שיבולת החיטה אינו אמת, כי בשעה אשר העוף עומד על השיבולת, עם היות שהעוף קטן וגופו קל, בכל זה, הנה כובד גופו צריך לכוף במעט את  וקמתה של השיבולת. ועל התמונה הנה גם שיבולת זו, שעליה עומדת הציפור, עומדת היא בקומתה כשאר השבלים"... והרבי מסיים בדברי שבח "על הפלאת החושים וכשרונות הטבעיים הנמצאות בבני אדם, גם הפשוטים ביותר"...

כאן מתעורר שאגאל מתוך הרהוריו העמוקים והוא מעיר: "כן, עיקר הקונץ להיות אדם פשוט"...

הרב דיסקין אינו מפסיק. הוא ממשיך לצטט את דברי הרבי רבי יוסף יצחק מליובאוויטש, המספר בשם אביו הרבי רבי שלום דובער על תמונה נוספת, והפעם – תמונתו של בית המשפט בו דנים למוות אדם חף מפשע. "בעמדי אצל תמונה זו", סיפר הרבי, "לא יכולתי לזוז ממקומי שעה ארוכה ואחרי כן הלכתי ולקחתי כיסא לשבת וישבתי שם עד עת סגור הבית. ושלוש פעמים הלכתי לראות תמונה זו, שעשתה עלי רושם עז. הרבה הרבה מאוד נתנו לי ראיית התמונות האלו. כי כל מה שיהודי רואה או שומע, יש בו משום הוראת דרך בעבודת השם יתברך"...

"הער שאגאל 
שבת לבית אביך!"

"נאמר ושבתי בשלום אל בית אבי והיה ד' לי לאלוקים" – ממשיך ואומר הרב דיסקין בהתרגשות גוברת והולכת – "לבית אבא אין צריך להשיב אדם בכוח או בפתוי, "ושבתי", בכח עצמי אני שב לבית אבי, כל אחד ואחד מוכרח לשוב אי פעם לבית אביו, משהו פנימי תובע אותו לכך, משהו מעמקי נפשו הוא, קורא לך – הער  [=הקשב] (מר) שאגאל היום הזה שבת לבית אביך, כאן חסידי חב"ד אנשי ויטבסק, הננו בית אביך, ומעתה הגיעה השעה של "והיה ד' לי לאלוקים"...

דמעות זולגות על פני האמן. דמעות נקוות מאחורי משקפיה של רעייתו. גם עיניהם של מלוויו דומעות. חבדניקים יושבים מסביב לשולחנות וראשיהם מורדים, אחדים מהם כוססים קצות שפמיהם בעצבנות, וקולו של הרבי דיסקין רועם: "כן, הער [=הקשב] שאגאל – והיה ד' לי לאלקים!"...

עתה ידעתי מה חטאי

הרב סיים דבריו. שאגאל מתאושש: "הא? מה? צריך לענות משהו? כן...".

והוא פותח ב"ווידוי". "כן מאז שמעתי את המגיד בויטבסק, שהיה מזעזע אותי עד עמקי נפשו, לא ידעתי זעזוע כמו שחשתי היום אתכם, עברתי מרכזים יהודיים רבים, היו לי פגישות גדולות אבל זו השיא. שבכל מה שביכולתי להגיע אליו, המגיד היה מרעיד את נשמתי הוא היה מרעיד גם האמהות היהודיות, שהיו שומעות אותו מתוך עזרת-הנשים, גם אני וגם רעייתי זועזענו עמוקות".

"כן, מ'וועט קומען אליין [=יש לבוא מעצמך], ו"שבתי" צריך לבוא ללא הזמנה רק מכוח דוחף פנימי", אומר שאגאל. "זו הפעם השלישית, שאני כאן וכל פעם באתי כמוזמן, עתה ידעתי מה חטאי, זהו חטאי, שלא באתי בכוח עצמי ואני בטוח שאבוא בכוח עצמי ואם אבוא, הדבר יבוא לידי ביטוי בעבודתי, ביצירתי"...

"אתם היהודים המאמינים, אתם הרבולוציונרים הגדולים ביותר, אתם מורדים בכל הכזב והשקר המקיף את העולם והסעודה אתכם היתה "די שענסטע און די בעסטע" [=היפה והמעולה] מכל מה שהטעימו לי עד היום" – משתפך שאגאל.

• • •

לאחר "ברכת המזון" יצאמו ללוותו למכוניתו, הוא הרים עינים לשמים. הם היו תכולים-עמוקים וקרעי עננים שחורים רצו על הרקע התכול. באופק נראה קשת צבעונית. ירדו טיפות גשם והשמש זרחה – הוא הרים אצבעו ההווה אל מול המראה הנהדר ואמר "זוהי אמנות!"...

הוסף תגובה
0 תגובות
נצפה באתר
עוד באתר
 
העלאת תמונה
x
גרור תמונה לכאן
או
העלה תמונה
ביטול
תייג
טוען תמונות...
שגיאה!
    אישור
    מעלה תמונות...
    התמונות הועלו בהצלחה
    ויפורסמו לאחר אישורן
    התמונות תויגו בהצלחה
    ויוצגו במערכת התמונות
    המשך
    מתוך
    x
    תודה שנרשמת!
    מבטיחים לשלוח רק את הדברים הכי מעניינים :)
    x
    עדכון הנתונים נשמר בהצלחה!
    מבטיחים לשלוח רק את הדברים הכי מעניינים :)
    x
    קיבלנו את בקשתך, לא נשלח יותר הודעות...
    באפשרותך תמיד להתחבר חזרה ולהינות מהעדכונים המעניינים ביותר.