שאגאל אוכל "צימעס"...

שמואל אבידור

המכונית נעצרה במרכז הכפר, דלת המושב האחורי נפתחה, וראשון קפץ ממנה הוא. דמות שאגאלית טיפוסית: פנים כמו עשויות מקלף עבה ומחוספס, אף יהודי גדול ורב הבעה, עיניים תכולות-אפורות רצות רצוא ושוב ומחייכות בלי הרף, מעליהן גבות עבות-סבוכות, שהשחור והאפור משמשים בהם בתערובת, פה פתוח קמעא – כעומד לומר דבר טוב-משמח. והעיקר הראש – ראש מכוסה בליל שערות בעלי צבע מיוחד נדיר, מין מזיגת צבעים של זהב וכסף ותכלת וארגמן ועוד משהו. וברק להן מיוחד במינו לשערות אלה, שבעצם אינן שערות אלא קווצות תלתלים, היורדים במרושל ובחן על המצח הרם, חרוש הקמטים – דמות שאגאלית טיפוסית, הלא כן?...

– לא, זה היה מארק שאגאל בעצמו, שבא לחפש יהודים מעיר מולדתו וויטבסק. וכאשר אמרו לו שיהודים כאלה אפשר למצוא בכפר חב"ד, מיהר לבוא לכאן. ואכן, כאן מצא אותם, ויותר מאשר אותם בלבד.

אתה מוויטבסק? גם אני

תחילה יצא מהמכונית הוא, חבש כובע-אמנות לראשו, והתקרב לקבוצת היהודים, שעמדו לקבל פניו, וידו הימנית מושטת לעברם לומר להם: "שלום עליכם, יהודים"... אחריו יצאה אשתו, והתקדמה אחריו בצעדים אטיים, כששני מלוויה סועדים אותה קלות, לבל תמעד בשביל הכפרי המחותחת.

הוא התקרב אל אנשי הכפר, שעמדו חלקם לבושים בבגדי עבודה – קסקטים אפורים, מכנסי-חאקי, ומעילים קצרים ומגפי-גומי גבוהים לרגליהם – וחלקם לבושים קאפוטות שחורות, ארוכות וסדוקות עד למעלה מן המותניים, שטליתות-קטנים, מפוספסות בפסים שחורים רחבים וציציות צהובות ועבות, מבצבצות ונראות מתחתיהן. כולם מזוקנים בזקנים עבותים, מהם שחורים כפחם, ומהם אדומים-לוהטים כאש או לבנים כשלג הזך...

בצעדים מהירים קרב לעבר הקבוצה ואף הם החלו לצעוד לעומתו. לפתע, נעצר, הסתובב אחורה, לעבר אשתו. תפסה בכתפיה וקרא בהתרגשות רבה: "ראי! יהודים שיצאו מתוך התמונות שלי". "הנה הדוד נוח... הדוד נוח..." אמר, כילד מתרגש, והראה בידו לעבר יהודי, שבאמת דמה להפליא, בקלסתר פניו, לדוד נוח של שאגאל, שאותו צייר פעמים מספר...

אחר התאושש, קרב לאנשי הכפר, תקע להם "שלום עליכם" חם, ושאל: "יש כאן יהודים מוויטבסק?". למלווים שלו הסביר, שוויטבסק נשארה עד היום אהבתו הגדולה. "זו היא אהבת הנעורים שלי"...

הציגו לפניו זקן בן 90, שעלה מוויטבסק לפני שנים מספר, ואז התפתחה בינו לבין הזקן שיחה שהתנהלה בידיש לבבית:

– אדוני מוויטבסק?

– כן, מוויטבסק.

– גם אני...

– איך קוראים לו?

– שאגאל, מארק שאגאל. השמע מימיו שם זה?

– לא, לא שמעתי שם כזה. היו יהודים רבים...

– ואיך קוראים לאדוני?

– פאר, אליה פאר...

– פאר? לא שמעתי שם כזה, היו יהודים רבים...

– באיזה בית כנסת התפלל בוויטבסק?

– ובאיזה בית כנסת התפלל כבודו?

– אני התפללתי בבית הכנסת של ליובאוויטש ב"חלק הקטן"...

– גם אני... מול בית הכנסת של המתנגדים...

– כן, מול המתנגדים...

עתה הוא פונה שוב למלוויו ואומר: "ראשית אוהב אני יהודים ושנית אוהב אני וויטבסקאים, והנה יהודי וויטבסקאי"... "איי.. איי... איי... א איד פון וועטעבסק...".

מנהלי הכפר מזמינים אותו לראות את מוסדותיו, את בית הספר החקלאי, את "יד החמישה". הוא ניתק שלא ברצון משיחתו, משלב ידו בזרועו של הוויטבסקאי הישיש ואומר: "נלך, נלך לראות".

אני מעירו של שניאורסון הרבי

עובר מוסד למוסד, שומע את דברי ההסברה, כשחיוך רחב תלוי על פניו, לוחש משהו ברוסית על אזנה של אשתו והיא משיבה לו: "דא... דא...", צובט על לחיו של ילד תימני, הנתקל בדרכו, קול געיית אווזים מגיע לאזניו, הוא שוב מתרגש: "יידישע גענץ!...". "קול של אווזים יהודיים כבר לא שמעתי מאז ימי ילדותי..."

והנה נופל מבטו על תמונתו של הרב ר' שניאור זלמן מלאדי, "בעל התניא", התלויה על הקיר, הוא נעמד על מקומו, מרכז עיניו, נועצן בתמונה ושוקע בהרהורים. נזכר, כנראה, כי אינו לבדו, חוזר ומתחייך ואומר: "תמונה כזאת היתה תלויה בביתנו, זהו שניאורסון הרבי, הוא נולד בליוזני, בעצם גם אני מליוזני, ליוזני זה חלק בלתי נפרד של וויטבסק, שם היה הבית של סבא שלי"...

סילודקה עטו יא...

עוברים לאחת הדירות לארוחת צהרים. האמן בעל הפרסום העולמי הגדול יושב בתווך ומסביבו חסידים איכרים – עלומי שם. מגישים דגים מבושלים בעלי דפנה ומפולפלים כהלכה. הוא טעום מהם, ממצמץ בשפתיו, "דגים של אמא שלי", "וויטעבסקער פיש"... פונה לאשתו ברוסית: "נו, רואה את כיצד צריכים לבשל דגים, אלה הם דגים"... ולמסובים הוא אומר: "היא אינה יודעת לבשל דגים כאלה, היא ממשפחה של אסימילאנטים, היא הבת של ברודסקי, של ברודסקי מקיוב מהסוכר, שמעתם על ברודסקי?"...

"תה ויסוצקי, סוכר ברודסקי וארמיי (צבא) טרוצקי" – אומר ברוסית ישיש מן המסובים. אשת האמן מתעוררת לשמע הרוסית, אינה מעלימה את התפעלותה מן הזקן ומתקנת את האמרה:

– "תה ויסוצקי, סוכר ברודסקי וסילודקה (דג מלוח) טרוצקי"...

– "סילודקה עטו יא" – אומר האמן, כלומר: "דג מלוח זה אנוכי". והוא מספר: "אבי היה עובד בבית מסחר למליחים, עבד קשה והרוויח מעט, בבית היה שותק, היה תמיד עצוב ומריר, אף פעם לא הרבה בשיחה עמי, ומכאן יצר הפטפוט שלי, מה שלא יכולתי לעשות בעודי ילד אני עושה עתה ואת אבי ציירתי, כשדג מלוח מתוח מעל ראשו, כך ראיתי תמיד איך שדג מלוח מעיק לו על הראש"...

סבא אכל "צימעס" על הגג...

מגישים צלי בשר, האמן אוכל בתיאבון רב, מעיף מבטים מלוכסנים לעבר אשתו ונהנה כנראה לראות, כי גם היא מתמוגגת מתבשילי הכפר החסידי. לפתע הוא מבחין בכמה מן המסובים המושכים ידיהם מן הבשר, והוא מזרזם:

– איכלו, איכלו, זה טוב, טוב מאוד...

– נו.. נו...

– לא, זה טוב מאוד...

– כן, אבל לא אחרי כל מה שטוב צריכים לרוץ...

התשובה יצאה, כלאחר פה, מפי חסיד ישיש, האמן נדם, הניח מזלגו וסכינו, כיווץ שפתיו ונעץ מבט חד ביהודי, "כן כן" – אמר באנחה וחזר לאכילתו...

הביאו לפני המסובים לפתן גזר שנצטמק יפה-יפה בסוכר, שנתבשל בו.

– "הו.. הו.. צימעס של אמא"... "צימעס וויטבסקאי"...

הוא מסיט הצדה כל מה שעומד לפניו, מקרב לעצמו את קערית הלפתן ומתחיל אוכל ממנה במלוא-הפה.

"את סבך ציירת כשהוא אוכל "צימעס" על הגג, ואילו פה מאכילים אותך "צימעס" מבלי שתהא נאלץ לטפס על הגג" – זורק מישהו בדיחה לצד שולחנו של האמן, והוא עונה תוך כדי אכילה: "עתה אני יושב גבוה מן הגג"... וחוזר ומשקיע עצמו בקערית ה"צימעס"...

חלקה השני של הכתבה המרתקת, ובה הרגעים בהם נחשף שאגאל למכתבו של הרבי הריי"צ על הציור, יפורסם מחר אי"ה