הלך לעולמו יעקב קריצ'בסקי, ומיד היה קר בחוץ, חסר משהו בעולמנו, כאשר אדם טוב כזה כבר אינו איתנו.

כשפרש ר' יעקב לגמלאות, הוא בא אלינו ל"שמי"ר" לעזור. בעזרתו, העבודה נעשתה מסודרת יותר.

רוזה שלנו אומרת שכאשר יאניה היה נכנס לשמי"ר עם החיוך שלו, האווירה נהייתה בהירה יותר ושמחה יותר.

ר' יעקב עבד עם אבי בסמרקנד. אבי היה ראש ריי-פוטרב-סיוז. יותר נכון, היה מנהלן של מחלקות יצור רבות בסמרקנד. בשביל שומרי שבת זה היה מקום עבודה יחיד שבו יכלו לשמור שבת וחגים.

ראשי המחלקות היו חסידים צעירים שלאחר כך נשאו את תהילת חב"ד בכל העולם.

פעם הגיע יאניה למשרדו של ר' יוסף וצועד ישר לחדרו, בתור חבר. המזכירה אומרת לו: "אסור! יש שם ישיבה חשובה".

יאניה עונה:  הזמינו גם אותי לישיבה הזאת.

היא פותחת את הדלת – ובחדרו של ר' יוסף מתפללים "מנחה".

ר' יוסף אומר: - תישאר. לאחר התפילה יהיה שיעור גמרא. מגיד השיעור – ר' בערל איטקין.

•

וויכוח בבית דין

העיר סמרקנד שבאוזבקיסטן, מלחמת העולם השנייה, פינוי תושבים.  שני חסידי ליובאוויטש, ר' מענדל פוטרפס ור' יעקב קריצ'בסקי, היו שותפים בעסקים.

כספים רבים עברו דרך ידיהם, וחלק גדול מהם הופנה לצורכי הציבור: עזרה לפליטים, עזרה ללומדי תורה, לבתי כנסת וכו'.

שלום והבנה היו בין שני השותפים, ופתאום נודע ליהודי העיר שהם פנו לבית דין בגלל שהתגלעו ביניהם חילוקי דעות לגבי חלוקת הרווחים ביניהם.

רבים נדהמו: האמנם בצע כסף הביא למחלוקת כזאת? לפני כן הם היו ידועים כאנשים שהכסף אינו משחק תפקיד חשוב בחייהם.

והנה יום אחד הופיעו לפני בית דין ר' מענדל פוטרפס ור' יעקב קריצ'בסקי. שניהם הביאו עובדות וראיות שסכום כסף מכובד שמדובר עליו, שייך ללא ספק לא לו, אלא לשותפו, וכל אחד ביקש מבית הדין לחייב את זולתו לקבל את הכסף. 

•

בעיר יהודית – חייב להיות מקווה! ידעו על כך גם שלטונות העיר. מחוסר ברירה בנינו את המקווה בתוך מחלקת האריגה ברח'  חוג'ומסקיה. רק הכניסה הייתה לא מרכזית, אלא מסביב. צריך היה להזיז קרש בגדר, ודרך החור הזה היו נכנסים לחצר האחורית של המחלקה. ושם גם המקווה. לשכנים הקוריאנים נודע הדבר, והם הלשינו.

הגיע ראש סניף המפלגה של שכונת סיאב – יהודי. לקחו אוזבקי שהיה מומחה לכריית בארות, כדי לסתום את המקווה תחת פיקוחו האישית. בזמן העבודה רץ מישהו לראש הסניף: לפתע מתה בתו.  לאחר כמה ימים  האוזבקי חפר באר. הקירות קרסו והוא נקבר חי.

•

סיפר ר' יעקב: לחתונה שלי  צריך היה להשיג וודקה תוצרת הבית. את וודקה תוצרת הבית היו קונים בסמרקנד בשני מקומות: ברח' בוכרסקיה 15 ואצל ... – אפא.

הלכתי לקנות וודקה.

אפא אומרת: אין וודקה, הכל נמכר.

היה לי מכר, מפקד יחידת צבא. הלכתי אליו לבקש כוהל, אבל איך לקנות? מביאים כלים. השגתי מיכל לבנזין. כך היתה וודקה בשביל החתונה.

•

ציינו י"ט כסלו במוסקווה, אצל משפחת פינסקי.

הגיע יהודה קולשר.  יהודה שתה והתחיל לשיר בקולי קולות. ואז אמר לו ר' שניאור פינסקי:

-אתה חצי חסיד, חצי גרוזיני, והוא נעלב מאד.

•

היה מנהל שעלה בסולם התפקידים. בצעירותו הסתבך ואני עזרתי לו.

פעם הגיע מבאקו אשר קרביצקי. הוא חיפש חוטי טוויה. אני מצאתי, אבל איך להעביר אותם לבאקו? הלכתי לחפש בין המנהלים. היה שם אחד כזה חשוב, עם שמירה.

אני אומר: תגידו שיעקב מיכאילוביץ' קריצ'בסקי מבקש להיפגש.

אני רואה, יוצא החבר שלי:

- מה לך, יעקב?

- קרון רכבת לבאקו.

- זה הכל? אני אתן לך עשרים קרונות. אתה הצלת אותי. בשבילך – הכל.

•

היה עם הקוריאנים מקרה כזה. היה עזיאל שוחט. הקוריאנים הלשינו עליו. מגיע קצין כדי לעצור אותו, לבוש מדים ירוקים, עם שני חיילים. מזל, שהייתי במקום והכרתי אותו. חייל אחד הוא השאיר לשמור בחוץ, חייל שני – בחצר. אני נכנס איתו לבית:

- למה השארת אותם בחוץ?

- יעקב, אתה תמזוג לי פה כוסית. למה שאתחלק איתם.

ביציאה היו מדרגות, הוא כמעט נפל.

•

י"ט כסלו ציינו אצל ישראל נח בלניצקי. אנחנו שנינו מקרמנצ'וג.

בשנות הרעב נתנו לנו בבית הספר פרוסת לחם עם נקניק, ואבא חשש שאני לא אחזיק מעמד בגלל הרעבון ואתחיל לאכול. ליד בית הספר היה גר ישראל נח. אבא דיבר איתו, ובהפסקה גדולה הייתי נכנס אליו הביתה. הרבנית נתנה לי כוס חלב עם מים וחתיכת לחם.

בלניצקי עבד בתור רואה חשבון בבית חרושת לטבק של גוראריה. הסובייטים לקחו את בית החרושת, אבל בלניצקי נשאר לעבוד. פעם הוא היה צריך לקבל בשבת את המשכורות בבנק. הוא הלך ביום הששי וחתם. ובשבת הלך יחד איתי, אני נשאתי תיק עם 100,000 רובלים. כל הדרך בלניצקי הלך ובכה...

פעם נכנסתי אליהם הביתה בסמרקנד ואמרתי בדיחה רעה. אני נכנסתי ואמרתי:

- ביקורת מסמכים!

אוהו, איזו מכה קיבלתי בגלל זה.

ר' יעקב קריצ'בסקי – זהו אחד הנפילים שהחזיקו על כתפיהם את יהדות רוסיה בשנות שלטונו של סטלין.

אני נזכר בקרמנצ'וג של אמצע שנות ה-30. משפחתנו הגיעה לשם בחיפושיה אחר מקום שניתן לשכור שם דירה, להרוויח את פת הלחם – ולא להכלא.

מפחיד יותר מהחוליגנים מהקומסומול, היתה שיטה שבה הסקטור הפרטי כמעט לא קיים, ובסקטור הממלכתי היה צריך לעבוד בשבת. אבא שלי ר' אליהו כל הזמן חיפש מקום שבו אפשר לשמור שבת. עבד בתור סבל, בסוף מכר עיתונים וכתבי עת בקיוסק. הכל כדי לשמור שבת.

אבל עננה של פחד היתה תלויה  מעל המשפחה שלנו. פעם עשו בקיוסק של אבא ביקורת, והסתבר להם שגם עובד סובייטי פשוט של קיוסק יודע להכפיל במוחו מספרים בני ארבע ספרות... אבא רצה לעזור למבקרים, אך בסוף הם שאלו אותו היכן הוא למד כזה דבר, שיספר הכל כמו שיש, שלא יסתיר דבר.

אנשים מבוגרים הלכו לבית הכנסת שבח' אלכסנדרובסקיה בקבוצות קטנות. אנחנו, בני נוער, הלכנו במדרכה שממול, כאילו  אנחנו הולכים לבד. נכנסנו לבנין מהכניסה הצדדית, כדי שלא ישימו עלינו לב. הקפות? ריקודים עם ספרי תורה? אפילו לא חלמו על כך. היו מתפללים בחושך מוחלט. אם איזה אדם סובייטי ישר לב יראה אור בחלונות בית הכנסת, הוא ילשין, אז יבואו עם חיפוש וכדומה...

היה שמח! לאחר התפילה הלכנו לביתו של יהודי אחד טוב. שני מניינים הצטופפו בחדר אחד. כלל ברזל: לשמוח בשקט, בלי שירה. עמדו על השלחן בקבוקי וודקה? אינני זוכר, אין הבדל. באותם הימים בארץ הסוציאליזם המנצח לא היה כמעט איש שהיה לו כסף לקנות אותה. אבותינו היו נעמדים במעגל, שמים ידיים על כתפי חבריהם ורקדו כאשר הם שרים ניגון חסידי בלחש. ואנחנו, הילדים, היינו קופצים מסביב.

הבולשביקים לקחו מאיתנו את ישיבה מסביב השלחן, צחוק, שירים. נשאר רק הריקוד.

כבר הרגליים לא מחזיקות אותך, ואתה בכל זאת רוקד, לא יכול להיעצר. והנה ההוכחה שרקדו מכל הלב:

פעם בשמחת תורה הרצפה בחדר לא החזיקה מעמד, ואנחנו נפלנו למרתף. כך נהיינו, במובן  הישיר, למחתרת אנטי-סובייטית, אותה מחתרת שעליה צעקו בכל מקום.

אף אחד לא ניזוק. היו שריטות, מכות יבשות, כן. נאמרו בוודאי כמה מילים חריפות, כולל לכיוונם של הקומוניסטים.

הלכנו הביתה. אני הולך בצדו האחד של הרחוב, ובצדו השני, קצת במרחק ממני הולך יהודי לא גבוה, בעל זקן, שהצליח לשמור שבת, כשרות, מקווה – ר' אליהו, אבא שלי...