בשנת 1946 למניינם, הרשו הסובייטים לפליטים פולנים שברחו למדינה בזמן המלחמה לחזור לביתם בפולין, כחלק מהסכם בין המדינות.

מהלך זה עורר 'תעשייה' של דרכונים פולניים מזויפים בקרב רבים שרצו להימלט מהמשטר הקומוניסטי המדכא, ובהם רבים מאנ"ש. הדרכונים אפשרו לאנשים להוסיף שמות של מספר מסוים של ילדים, וכך לאנשים שהיו להם אשרות מזוייפות אלו, היו לעתים קרובות "ילדים" חדשים, וזאת בכדי להציל ככל הניתן.

בערל יוניק הצעיר, בן 16, נבחר להיות 'בנה' של הרבנית חנה שניאורסון ע"ה בדרכונה המזויף, ומאז ואילך התפתח קשר בין שתי המשפחות. הרב יוניק הפך לעוזר מהימן בבית הרבנית חנה ובנה הרבי.

בשנותיו הראשונות של שירותו של הרב יוניק, סיפר לו הרבי על המשמש בקודש ר' מנדל, שהיה עוזר בביתו של הרבי הרש"ב נ"ע. בכל פעם שמישהו שאל את ר' מנדל מה אירע בבית הרבי, הוא היה משיב, "אני לא יודע".

"אם מישהו שואל אותך על עבודתך, השב שאתה לא יודע", אמר לו הרבי. "אם היית יכול לשכוח את כל מה שראית, זה אפילו טוב יותר." וכך היה. הרב יוניק מעולם לא גילה את מה שראה בבית הרבי, והאמון הועבר גם לילדיו, שהשתתפו גם הם בחיי הבית של הרבי.

הרבי והרבנית חיה מושקא העריכו את מסירותו וניסו להפוך את תפקידו לנעים ככל האפשר. כשהגיע הרב יוניק לבית הרבי לאחר שסיים את עבודתו ברובע היהלומים בניו יורק, הרבנית הייתה מציעה לו לאכול.

בדרך כלל נענה הרב יוניק להצעה, אך אם הרבי היה במקרה בבית, הוא היה מסרב, שכן הרגיש שזה לא מכובד לאכול כאשר הרבי היה בבית.

פעם אחת, לפני שנכנס הרב יוניק, הבין הרבי שהוא בפתח. הרבי פנה אל הרבנית ואמר שהוא ייכנס לחדר אחר כדי שהרב יוניק לא יראה אותו וכך יוכל לאכול בשלווה.