בהמשך למה שסופר כאן, באתר COL, בשבועות קודמים - על כך שהרבי רצה שכאשר מכריזים בהתוועדות על אירוע מסוים, יכריזו בצורה הכי מדוייקת והכי ברורה, הגיע אלי סיפור נוסף ברוח זו.

הרב יוסף יצחק פינסון, שליח הרבי בניס שבצרפת, מספר כי בסמיכות לח"י אלול תש"נ אירגן גיסו, השליח הרב לייבל מטוסוב, התוועדות גדולה בעיר קאן.

"כיון שגיסי הרב מטוסוב לא יכל להגיע לאותה שבת לרבי, החלפתי אותו ועליתי לקבל בקבוק משקה עבור אותו אירוע. כפי הנהוג, הכרזתי על כל פרטי האירוע שיתקיים ביום זה ובשעה זו ובמקום זה בעיר קאן, וסיימתי שכולם מוזמנים ורבנו בראשנו.

הרבי עיין בחומש כל עת ההכרזות, ובד בבד גם מקשיב להן. כשהכרזתי על פרטי האירוע, הרבי חייך ואמר בבת שחוק: "תכריז שקאן היא בצרפת. לא כולם יודעים שהעיר קאן היא בצרפת..."

מיד הכרזתי שוב על כל פרטי האירוע והדגשתי שקאן היא בצרפת וחיוכו של הרבי לא מש מפניו הק' לכל אורך ההכרזה, ונראה שהיה לו נחת רוח מכך שעושים התוועדות גדולה בצרפת לכבוד ח"י אלול.

•

כשהגענו מארץ הקודש ללמוד בשנת הקבוצה, היינו מקפידים שלא להחסיר שום תפילה עם הרבי, קריאת התורה, מנחה וערבית וגם כל תפילות השבת.

במבט לאחור אינני יודע מניין שאבנו את הדבקות הזו ברבי. הרי המשפיעים מעולם לא דיברו עמנו על הצורך החשוב - לא להחמיץ שום תפילה ואירוע עם הרבי. כנראה שהדבר היה ברור מאליו מרוב פשטותו.

כדאי לציין,  ששיעורו של הרב יואל קאהן בליל שבת, היה מתקיים בזאל של 'חובבי תורה' במקביל לשעת תפילת ערבית ב-770. המשמעות: סדרי הלימוד בישיבה, מזווית העין של הנהלת הישיבה, היו בעדיפות עליונה יותר מתפילת ליל שבת במניין של הרבי.

כיוון שכך, אם היינו צריכים לנסוע למנהטן או למקום אחר לצורך סידור דבר-מה, היינו מחשבים היטב את הנסיעה שתהיה בשעות שלא נפסיד תפילה כזו או אחרת. אם נגרמו עיכובים לא צפויים, היינו ממהרים ונחפזים בנסיעות ברכבת התחתית, כדי להגיע במהירות - ובלבד שלא להחסיר ולו תפילה אחת. לא אחת הגענו בשניה האחרונה, לאחר ריצה מהירה.

בשנת תשמ"ה התקיים הסיום הראשון של המחזור הראשון בלימוד הרמב"ם. הסיום היה למחרת אחרון של פסח, ביום כ"ג ניסן במנהטן. בהתוועדות אחרון של פסח הרבי ביקש שכל אחד ישתדל להגיע לחגיגת הסיום.

חשבתי לעצמי, מחד צריך להשתתף בסיום ומאידך חשוב מאוד להתפלל מנחה עם הרבי. עלה בדעתי שאקיים את שניהם. אשאר למנחה ואחר כך אתפוס טרמפ עם אחד המזכירים למנהטן - וכך עשיתי.

האוטובוסים שלקחו את כולם לחגיגה במנהטן יצאו לדרך ואני נשארתי לבדי ב-770. בהגיע תפילת המנחה, הזאל הקטן היה ריק מלבד מנין מצומצם של מזכירי הרבי שהתבקשו להמתין לתפילה. היו שם המזכירים, חודוקוב, גרונר, קליין, מינדל וגם הרב יעקב יהודה הכט ועוד שהשלימו למניין. הרבי נכנס לתפילה ונכנסתי אף אני לזאל. מין תחושה מוזרה. מעולם לא התפללתי במחיצת הרבי עם עשרה אנשים בלבד בזאל הקטן.

פחדתי ורעדתי שמא הרבי יביט עלי בסיום התפילה וישאל במבטו: "מה אתה עושה כאן?" אך זה לא קרה.

הרבי יצא מיד עם סיום התפילה לחדרו.

בדרך לחגיגה, הרהרתי על גינוני המלכות של הרבי, שאינו יוצא מפתח פלטרין שלו אפילו לא לאירוע שכל האדמו"רים והרבנים מגיעים אליו, כדי לכבדו ולהוקירו על התקנה הנפלאה שחולל.

•

באחת השנים שהייתי אצל הרבי נזקקתי לנסוע לסופשבוע למונטריאול שבקנדה.

עמדתי בפני דילמה לא פשוטה: כיצד אוכל לדעת באיזו שבת הרבי לא יתוועד וכך לא אפסיד התוועדות. 

באותן שנים הרבי לא התוועד כל שבת, כפי הנוהג בשנים מאוחרות יותר, כי אם בשבת מברכים וביומי דפגרא. היו שבתות רבות שבהן לא היתה התוועדות כלל. בדרך כלל לא ידעו מראש אם הרבי יתוועד בשבת או לא, אלא אם כן הרבי היה מודיע מראש בגלל סיבה כלשהי.

אחד מיושבי בית המדרש ב-770 היה אומר כי הוא יודע לכוון היטב מראש אם הרבי יתוועד אם לאו, לפי חישובים מסוימים השמורים עמו ועם ליבו.

שאלתי אותו במשך כמה ערבי שבתות, האם לדעתו הרבי יתוועד בשבת הקרובה וכל פעם הוא קלע בול. הוא כיוון במדויק למה שהיה. כשהוא אמר שתהיה התוועדות היא היתה וכאשר שיער מראש שלא תהיה התוועדות, הרבי לא התוועד.

לאחר שבחנתי אותו מספר רב של שבתות, הבנתי שיש לי על מי לסמוך ונסעתי למונטריאול, מאחר שהוא אמר בוודאות שלא תהיה באותה שבת התוועדות. נסעתי בהקלה רבה, כיון שתחזיותיו התממשו אחת לאחת. אלא שבמוצאי אותה שבת התקשרתי אליו והתברר שהרבי כן התוועד. לא יכולתי לסלוח לעצמי על ששמעתי בקולו. בנסיעה חזור ממונטריאול במוצ"ש, שארכה שמונה שעות, התקשיתי להירדם מרוב צער על ההחמצה.

היה זה עבורי שיעור עמוק בתובנת "כי לא מחשבותיי מחשבותיכם".

•

שבת פרשת שמות תשמ"ג תיזכר לעד כשבת סוערת ומבהילה.

הכל התחיל ביום חמישי בלילה. הייתי באותה שעה בחדרי שבפנימיה בבניין 1414. לפתע נשמעו צעקות: "770 ברענט!!!" [-770 בוער באש!!!].

רצנו כולנו ל-770 ולא האמנו למראה עינינו: לשונות של אש השתוללו ובקעו מחלונות הבניין. צפירות רכבי מכבי האש נשמעו למרחוק כאשר הם מפלסים להם דרך להתקרב למלאכת הכיבוי. הרגעים נמשכו כנצח. לאחר כמה דקות של תכנון הפעולה, נתן מפקד הכבאים את האות וזרנוקי מים כוונו לעבר הלהבות. חלקם מהמכוניות עצמן וחלקם דרך הסולמות שהורמו אל על.

לאחר מספר דקות של פעילותם, האש כבתה אלא שישנה אמרה אמריקנית האומרת שהנזק שמכבי האש מסבים עם המים הניתזים, גדול שבעתיים מהאש המלחכת.

ואכן, חשנו זאת על בשרנו. גם לאחר שלשונות האש נעלמו הם המשיכו להתיז מים בכמות עצומה אל מוקדי האש כדי שהשריפה לא תתלקח מחדש. כל בית הכנסת של 770, שהיה מלא בפיח ועשן שירד מהקומה העליונה בה פרצה השריפה, הפך לרטוב ומלוכלך מהמים הרבים שנטפו מתקרתו במשך שעות. 

התמימים החלו לפנות את כל ספרי הקודש מהשולחנות, כדי לנסות להציל את מה שאפשר. החשמל היה מנותק ודלקו רק אורות החירום. אין לתאר את התחושה הקשה בעת הזו. חורבן בית המקדש בזעיר אנפין.

בחלל אוויר בית הכנסת ניסרה השאלה מה יהיה בשבת. הרי זו שבת מברכים ואיך הרבי יתוועד בזאל שכל-כולו פיח ונוטף מים. האם לראשונה מאז הנשיאות לא תתקיים התוועדות? אולי הרבי יתוועד בזאל הקטן?

גבאי ועסקני המקום התרוצצו כל העת להבין את אשר לפניהם וכיצד יש לפעול במהירות ובזריזות. שעות רבות נטפו המים אל תוך בית הכנסת ומשעה לשעה פחתה כמות הטפטופים.

עם הזמן החזירו את החשמל לבניין והתאורה התחדשה. הלב בכה למראה המחזה הנורא.

אט אט התעשתו הממונים והחלו במהירות להחזיר את המצב לקדמותו. יריעות ניילון רחבות נפרסו מתחת לתקרה, כדי לחסום את נטפי המים. צבעים הוזעקו למקום, וביום שלמחרת צבעו את הקירות שהושחרו מחמת המים שנזלו מלמעלה והשחירו כל חלקה טובה. כמו כן הופעלו מאווררים, כדי לפזר את ריח השריפה.

בבוקרו של יום שישי, הרבי הגיע מביתו, הביט על הבניין ונכנס לחדרו הק' כשריח השריפה החריף חודר לכל פינה אפשרית, ומגיע עד לחדרו של הרבי.

באורח מפתיע עד לכניסת השבת, בית הכנסת לבש צורה ולמרות הריח החריף והטיפות הסוררות התקיימה תפילת ליל שבת בבית הכנסת כרגיל, יחד עם הרבי.

למחרת הרבי ירד לתפילה ובשעה הקבועה - באחת וחצי - התקיימה ההתוועדות דשבת מברכים שבט, כאשר לכולם ברור שהרבי בוודאי יתייחס לאירוע הנורא שטלטל את כולם.

ההתוועדות היתה מיוחדת במינה, ובמהלכה הרבי התייחס באריכות לשריפה שפרצה.

ועל כך - בשבוע הבא כאן ב-COL.