במאמר הקודם שפורסם ב-COL התעכבתי על כך שמה ומי שמגדיר אותנו זה רק אנחנו, הבחירה והאחריות כיצד ואיך לעצב את אישיותנו תלויה בעיקר בהחלטתנו האם לאפשר ו/או למי ולמה לאפשר לקחת חלק בעיצוב אישיותנו.

במאמר זה ארצה לדבר על הדרך לממש את האחריות לעיצוב אישיותנו ומהי הדרך הבטוחה ביותר עבורנו להגדיר את עצמנו.

• במאמר הקודם:
כשהרבי הציע לנערה: "בכל ארוחה הציעי עצמך כמלצרית"

הדרך להגדיר את עצמנו עוברת ביכולת ליהנות ולשמוח בשמחת  האחר:

במאמר ד"ה כל הנהנה מסעודת חתן וכלה וכו' (ברכות: ו,ע"ב) תרפ"ט בסעודת "שלייער וארמעס" (סעודה שלאחר חבישת כיסוי הראש במטפחת/ פאה) ובהמשך למאמר אשר ברא וכו' שנאמר בליל החתונה י"ד כסלו תרפ"ט.

מסביר אדמו"ר הריי"צ: שכדי לזכות בחמישה קולות שניתנה בהן התורה נדרשים שני תנאים א. נדרש מאתנו ליהנות מסעודת חתן וכלה, ב. לשמחו. או חלילה ההיפך במי שנהנה משמחת חתן וכלה אך אינו משמחו, שעובר בחמישה קולות בהן ניתנה התורה.

הריי"צ מתעכב על כך שלכאורה העיקר היא הברכה שהמוזמנים מברכים את החתן והכלה בשבע ברכות, המתאפשרת על ידי סעודת החתונה מתוך שובע (כמתחייב לברכת המזון).

אך מה עניין חיוב השמחה, בלשמח חתן וכה שבגינה זוכה לחמישה קולות בהן ניתנה התורה או חלילה עובר על חמישה קולות אלו?

מהות ההסבר של אדמו"ר הריי"צ במאמר נשענת על הפלוגתא במסכת קידושין (מ, ע"ב) האם תלמוד גדול יותר או מעשה (המצוות) גדול יותר? נמנו וגמרו שתלמוד גדול יותר, משום שתלמוד מביא לידי מעשה!

כלומר: מהות גדלות לימוד התורה הנה בכך שהיא גורמת לאדם ליישם את מה שלמד. הרעיון העומד מאחורי תפיסה זו הנה העובדה שאדם המיישם את מה שלמד מעיד על עצמו שלימד התורה הנו חלק בלתי נפרד מאישיותו, הוא הפנם את מה שלמד דרך היישום במעשה המצוות!  

רעיון זה מסביר את הצורך בשתי הפעולות של א. הנאה מסעודת חתן וכלה, ב. לשמח חתן וכלה.

מסביר אדמו"ר הריי"צ: ההנאה מסעודת חתן וכלה הנה הנאה ותענוג של אדם המסוגל ליהנות ולשמוח בשמחת הזולת. כלומר: מדובר כאן על אדם בעל יכולת ליהנות ולהתענג  מסעודה של הזולת הבאה בעקבות שמחה משמעותית בחייו (חתונה במקרה זה), יכולת זו מספרת ומלמדת אותנו שאדם זה הנו אדם טוב ובעל מידות טובות!

יכולת זו הנה תכונת אופי משמעותית המספרת לנו על המלאות הנפשית-רגשית של האדם מעצמו/מתוכו, הבאה לידי ביטוי בכך ששמחת חברו גורמת לו הנאה ותענוג.

אדם כזה לא מסתפק רק מההנאה והתענוג האישי המתעוררת בו מעצם האירוע המשמח ('גדול תלמוד'), אלא גם מביא את השמחה הפנימית הזו לידי פועל ('שמביא למעשה') ודואג לשמח את בעל השמחה!  

זו הסיבה לכך אומר אדמו"ר הריי"צ שהוזכרו במאמר חז"ל זה שני התנאים לזכייה בחמשה קולות או חלילה לעבור על חמישה קולות. משום שאדם המלא נפשית ורגשית החש את שמחת חברו ונהנה ממנה לא יכול שלא לתרגם את התחושה הרגשית ולהביאה לידי פועל, מה שמעיד כאמור על כך שאצלו לימוד התורה הנו בגדר גדול תלמוד שמביא לידי מעשה בפועל. הוא הפנים את הלימוד ולכן הדבר בא לידי ביטוי בפועל יוצא של קיום הלימוד בפועל ממש.

ובמילים אחרות: השמחה הבאה לאחר ההנאה והתענוג מסעודת החתן והכלה איננה דרישה מהאדם הנהנה מסעודת החתן והכלה, קום ותשמח את החתן והכלה לאחר שנהנית מסעודתם!

אלא זהו תיאור של מצב נפשי המעיד על אדם בעל מידות טובות, תכונות אופי אנושיות ואישיות מלאה מתוכו המוצאת בתוכה את ההנאה והתענוג מסעודה הבאה בשל שמחת חברו, תכונה זו באה לידי ביטוי כאשר הנאה ותענוג זו מתורגמים במעשה בפועל בטרחתו לשמח את חברו.

זהו סיפור ותיאור של אדם שהמלאות הנפשית רגשית שלו והחיבור הנפשי רגשי שלו בלימוד (החלק התיאורטי) חוברים לידי מעשה בפועל בקיום המצוות!

מצב ועמדה זו מספרים ומתארים את היכולת של האדם להגדיר את עצמו, בכך שהוא בוחר ומוצא דרך לחבר בין החלקים השונים בנפש, החיבור בין הידיעה וההרגשה לבין עשיה בפועל.

כאשר האדם מסוגל נפשית ורגשית למצוא מרחב רגשי בתוכו פנימה לעצמו ולהתמלא ממנו, הוא ימצא את עצמו נהנה ושמח בשמחת חברו, מבלי להיפגע ולחוש תחושת ערך נמוך בייחס לחברו.  להיפך, הוא מבין ומסוגל להפריד בין מי שהוא ומה שהוא, ליהנות ולשמוח ממי וממה שהוא מחד וליהנות ולשמוח בשמחת חברו על מה ומי שהוא מאידך.    

•

להגדיל את מרחב האפשרויות עבורנו דרך הכרה בייחודיותנו:

אדם החש שהמרחב של הזולת משפיע עליו לרעה, פוגע בערך ובדימוי העצמי שלו אם זה במרחב החברתי (מעמד חברתי, פופולאריות), אם זה במרחב ההישגי (לימודים, עבודה), יתקשה להגדיר את עצמו- את מי ומה שהוא לשמוח וליהנות ממה וממה שהוא.

הדרך עבור אדם זה הנה להגדיל את מרחב האפשרויות עבורו. כלומר: לזכור ולהכיר בכך שיש במרחב החיים הגדול, מספיק אפשרויות עבור כל אחד ואחד להתמלא נפשית ורגשית.

הכרה זו תלויה בכך שהאדם ידע להביא לידי ביטוי ולתת מקום משמעותי למי שהוא ולמה שהוא כלומר: לייחודיותו, למאפיין המשמעותי והעיקרי הנותן ביטוי למי שהוא ומה שהוא!

אדם העסוק בלטפח את החלקים הייחודיים במרחב האישי שלו ושבו, ימצא את עצמו במלאות נפשית ורגשית מעצמו פנימה, מה שיבא לידי ביטוי בשמחה עצמית הממלאת אותו ומשם גם בעמדה מאפשרת לחוות את המרחב של הזולת ליהנות ולשמוח בשמחתו.

הרגע ששינה את חיי:

בכינוס השולחים העולמי ר"ח כסלו תשע"ב (27.11.2011) הרב ד"ר לורד יונתן זקס, הרב הראשי של אנגליה, היה אחד הנואמים המרכזיים, הוא התבקש לספר את סיפורו האישי שלדבריו שינה את חייו לאחר פגישותיו עם הרבי בשלש הזדמנויות שונות בחייו.

בחרתי חלק אחד משמעותי בעיניי מתוך דבריו שהנו הרלוונטי ביותר הממחיש והנותן ביטוי ייחודי לכיצד האדם הנו היחיד שמגדיר את עצמו ואת מצבו וכיצד אפשר להשיג ולהגיע לעמדה בה אני מגדיר את עצמי ונהנה מייחודיותי.

להלן הדברים כפי שסופו על ידי הרב זקס:

"התבקשתי לספר לכם הערב סיפור אישי קטן כיצד שינה הרבי את חיי. הסכמתי לעשות זאת, לא בגלל שהסיפור שלי הוא סיפור מיוחד במינו – הוא לא. אך הסיפורים האלו מזכירים לנו מהי תנועה חב"ד ומה הופך אותה למיוחדת.

זהו סיפור המתרחש בשלוש מערכות. הראשונה התרחשה בשנת 1968 (תשכ"ז – תשכ"ח), הייתי סטודנט בשנתו השניה באוניברסיטה. הכרתי כבר את תנועת חב"ד באמצעות הרב שמואל לו והרב פייביש ווגל שביקרו בקיימברידג'. הם היו בין החסידים הראשונים שביקרו באוניברסיטאות, ואני הייתי מהראשונים שנהנו מן הפעילות. בקיץ של שנת 68 נסעתי לארצות הברית כדי להיפגש עם גדולי הרבנים באותם הימים, וכל אחד מהרבנים עמם נפגשתי אמר לי: אתה חייב לפגוש את הרבי!

ניגשתי איפוא ל-770 איסטרן פרקוויי ואמרתי לחסיד הראשון שפגשתי: "אני רוצה לדבר עם הרבי בבקשה." הוא התגלגל מצחוק.

"האם ידוע לך כמה אלפי אנשים מחכים לפגוש את הרבי? שכח מזה" הוא אמר.

"אני עומד לנסוע ברחבי ארצות הברית, הנה מספר הטלפון של דודתי בלוס אנג'לס, אם אוכל לפגוש את הרבי תתקשר אליי" השבתי.

במוצאי שבת כמה שבועות לאחר-מכן צלצל הטלפון בלוס אנג'לס. התקשרו מחב"ד. "הרבי ייפגש עמך ביום חמישי."

באותם ימים הפרוטה לא הייתה מצויה בכיסי ולפיכך היה עליי להשתמש בתחבורה הציבורית. אם אי-פעם נסעתם באוטובוס מלוס אנג'לס לניו יורק... במשך 72 שעות רצופות ישבתי באוטובוס.

הגעתי ל-770 וסוף כל סוף הגיע הרגע בו הוכנסתי לתוך ספרייתו של הרבי. הצגתי בפניו את שאלותיי הפילוסופיות והאינטלקטואליות; הוא השיב לי תשובות פילוסופיות ואינטלקטואליות. אך אז הוא עשה משהו שאיש לא עשה.

הוא ביצע חילופי תפקידים והחל לשאול אותי שאלות. כמה סטודנטים יהודיים יש בקיימברידג'? כמה מהם מעורבים בחיים היהודיים? מה אני עושה כדי לשתף סטודנטים נוספים?

לא הגעתי לשם כדי להיהפך לשליח. באתי כדי לשאול מספר שאלות פשוטות, ולפתע הוא החל לאתגר אותי. אז עשיתי מה שעושים באנגליה. האנגלים מומחים בהמצאת תירוצים מסובכים מדוע הם לא עושים כלום...

התחלתי לומר "במצב בו אני מוצא את עצמי..." והרבי עשה משהו שככל הידוע לי היה מאוד נדיר עבורו, הוא קטע את דבריי באמצע המשפט. הוא אמר: "אף אחד לא 'מוצא את עצמו' במצב, הכנסת את עצמך למצב מסוים, ואתה יכול להכניס את עצמך למצב אחר."  הרגע הזה שינה את חיי!"

•

ההכרה העצמית בייחודיותנו הנה תנאי הכרחי להכרת הזולת בייחודיותנו:

המעבר למימוש עצמי הנה על ידי הכרה המגיעה מהזולת, אמנם בכדי שהכרה זו שעל ידי הזולת בייחודיותך תתאפשר, נדרשת לכך תחילה הכרה והערכה עצמית בייחודיותך.

בראיון שנערך עם הרב זקס על ידי חברת jem ופורסם ב-ג' תמוז תשע"ט (2019) אמר הרב זקס שהרבי לימד אותו משהו מאוד חשוב, להלן הציטוט:

"הרגעים הכי מעצבים בחיים שלך, קורים כאשר מישהו אחר מאמין בך, יותר מאשר אתה מאמין בעצמך".

מצב זה יכול להתאפשר, רק כאשר יש במי להאמין.  כלומר: נכון שהרגעים המעצבים ביותר בחיינו הם כאשר מישהו אחר מאמין בנו.  אך בכדי שמישהו אחר יאמין בנו אנחנו צריכים תחילה להאמין בעצמנו.

זוהי הדרך והמשמעות של לקחת אחריות על מי שאנו ומה שמגדיר אותנו.  

רק כאשר נבחר שאנחנו ורק אנחנו יכולים להגדיר את מי שאנחנו וליהנות מכך, נוכל ליהנות ממה שקורה סביבנו מבלי לחוש מאוימים או נפגעים מהסובבים אותנו. נוכל לחוש מלאות מתוכנו שתאפשר לנו ליהנות ולשמוח בשמחת הזולת ועדיין ליהנות מעצמנו באותה מידה, כי יש מרחב ומקום לכל אדם.