כשהרבי הציע לנערה: "בכל ארוחה הציעי עצמך כמלצרית"
מה ומי מגדיר אותנו?
בתורה אור פרשת וירא: (מאמר ד"ה פתח אליהו) מבאר אדמו"ר הזקן ששכל ומידות הן לבושי הנפש וכלים שדרכם הנפש מתבטאת על דרך תכשיטים שמגדירים את מי שעונדם.
ובלשונו שם: "אלא שהן נקראין בשם תיקונין שהנפש מתתקנת ומתלבשת בהן. וכמו שת"א ע"פ לא ילבש גבר שמלת אשה, לא יתקן גברא בתיקוני אתתא, וענין תיקון הוא מלשון תכשיט שמתקשט בו ומתפעל ממנו והרי מתאחד עם תכשיט זה כאלו הוא מגופו ממש".
כלומר: אדה"ז ממחיש את האפשרות לקשר עם אובייקט חיצוני כאשר האדם חובר אליו באופן כזה שהוא והאובייקט מתאחדים כאלו הוא חלק מגופו.
והדוגמא שנוקט אדה"ז היא: תכשיטי אשה שהתכשיט מתאחד עמה כאשר היא עונדת אותו, ויתרה מכך אומר אדה"ז התכשיט מגדיר את היותה אשה, ולכך מביא אדה"ז את הסימוכין מהפס' לא ילבש גבר... ומביא את התרגום אונקלוס המבאר את מילת ילבש=יתקן,
כלומר: האיחוד והתאחדות של לבוש האשה ותכשיטיה עמה מגדירים אותה ואת ייחודיותה כאשה לעומת הגבר!
ולכן ישנו איסור של 'לא ילבש' על הגבר, משום שהתכשיט מגדיר את אישיות האשה, מספר ומגלה לנו דרך התכשיט שהקשר הנוצר בינו לבין האשה הוא אינו מקרי אלא מהותי!
אותות ועיטורים:
מפקד בצבא הלבוש ועטור באותות ובדרגות שונים משירותו הצבאי המפואר. אותות אלו לבגדו מספרות את סיפורו הצבאי ומה עומד מאחורי כל אחת ואחת מהאותות אותן הוא עונד. אותות אלו מגדירות את מי היותו מפקד ולכן הם לא עוד קישוט על בגדו, אלא הן מגדירות את מי שהוא ומה שהוא באמת.
אנוכיות איננה אישיות אנוכית:
מאשא, נערה בעונת השידוכים, התקשתה מאוד למצוא את ה'יהלום' שיהלום אותה. היא הייתה מאוד אנוכית ובררנית. עם כל בחור שנפגשה דיברה רק על עצמה: מה היא צריכה, מה צריכים לתת לה וכיצד הייתה מצפה שבן זוגה יתמוך בה, והתוצאות המתבקשות הלמו בה פעם אחר פעם. אחרי 'הרצאה' כזו, אף בחור לא הוסיף להיפגש עמה.
מכריה הציעו לה להיפגש עם פסיכולוג שיאבחן את בעייתה ולבטח ימצא לה פתרון הולם. מאשא הלכה לכמה וכמה פסיכולוגים. כולם התחרו ביניהם מי מצליח לאבחן טוב יותר את הרקע לבעייתה. אחד קבע בוודאות כי אמה הייתה מתוחה בתקופה בה היניקה אותה, אחר 'גילה' לה כי אמה לא מיהרה לגשת אליה כאשר היא בכתה בתינוקת והיא איבדה בתת המודע את האימון באמה ובכלל בבני אדם, שלישי תלה זאת בבעיה תורשתית שורשית. הדיאגנוזות למיניהן הביאו את הפסיכולוגים למסקנה לפיה אין לה כל כך סיכוי למצוא חתן. פתרון לבעייתה – אף אחד לא הציע.
הימים החולפים לא הפכו את מאשה לצעירה. ככל שנקף הזמן, מינון הצעות השידוכים הלך והתמעט. אמנם מאשה חיפשה לא יותר מחתן אחד, אולם בפגישות שקיימה עם כל אלו שהוצעו לה, נפסלו המועמדים בזה אחר זה.
בשלב מסוים, התקרבה מאשה לחסידות חב"ד. היא הגיעה ל'מכון חנה' במינסוטה, שם פגשה לראשונה את השליח של הרבי, הרב מאניס פרידמן. הרב פרידמן הציע לה לנסוע לרבי ולקבל עצה וברכה.
מאשא נרתעה. "הרבי פסיכולוג?", שאלה.
"אינני יודע אם הרבי פסיכולוג" השיב הרב פרידמן, "אבל הוא מבין גדול בבני אדם",
מאשא נסעה לרבי ונכנסה לפגישת 'יחידות'. במהלך ה'יחידות', הוציאה מאשא מתיקה שלושים עמודים של ניתוחים פסיכולוגיים על עצמה. "אלו הן הבעיות שלי", הניחה את צרור הדפים על שולחנו של הרבי.
הרבי לקח את הדפים ועבר עליהם במהירות רבה. הרושם של מאשא היה כי הרבי רפרף על העמודים מפני הנימוס בלבד ולא ממש קרא הכול.
"אני לא מבין מה הבעיה", הפתיע הרבי את מאשא בנימת התמיהה שבקולו.
"הרבי קרא את כל מה שכתוב בדפים שהגשתי?" שאלה מאשא באי אימון.
"כן, קראתי", השיב לה הרבי.
"אני כבר שמונה שנים בתהליכי תרפיה", החלה מאשא לבכות, "פסיכולוגים מרוויחים עליי מאות דולרים בשבוע. הם טוענים שאני אנוכית קיצונית ואיני מצליחה להיות קשובה לאחרים.
"אני שומע את מה שאת אומרת. גם הבנתי זאת מהדפים שהגשת לי", אמר הרבי. "אבל אינני מבין מה הבעיה!"
מאשא מצידה החלה לספר את המצוקות הנפשיות שמלוות את משפחתה מזה כמה דורות. מסתבר שהפסיכולוגים הצליחו לשכנע אותה...
הרבי מצדו לא השתכנע. "את ההיסטוריה המשפחתית כבר הגשת לי כתובה. השאלה היא מה הבעיה עכשיו?"
"הבעיה היא", הטיחה מאשא, "שאני אנוכית מאוד, וזה מחריב את חיי ואת חיי הסובבים אותי".
"אז תפסיקי להיות אנוכית!", אמר לה הרבי.
מאשא הסתכלה על הרבי במבט מוזר. עיניה כמו אמרו, 'זה מה שיש לך להגיד לי? בשביל זה באתי לכאן?'.
הרבי קרא את מחשבותיה, חייך ואמר: "יש לי עצה עבורך: את הרי חוזרת ל'מכון חנה' במינסוטה. כאשר תיכנסי עם חברותייך לחדר האוכל, מדי ארוחה, תיגשי לאחד השולחנות שסביבו כבר יושבות בנות ותשאלי אם מישהי שכחה לקחת משהו מהשולחן המרכזי, עליו ערוכים המאכלים והכלים לכולן. סביר להניח", העריך הרבי, "כי בכל שולחן תהיה לפחות אחת ששכחה מזלג, כוס או פרוסת לחם. בכל ארוחה תפני לשולחן אחר והציעי עצמך כמלצרית. עשי כך במשך שלושה שבועות".
מאשא חשבה שנשמתה תפרח. "רבי!", קראה בטון מזועזע, "זה בלתי אפשרי! הבנות תחשובנה שהשתגעתי".
אבל הרבי לא הרפה: "זו ההצעה שלי. זו דרך הפעולה שאני ממליץ לך, כדי להצליח לחדול מלהיות אנוכית ולתרגל התחשבות בסובבים אותך.
מאשא חזרה למינסוטה מלאת תקווה. היא הרגישה שהרבי העניק לה כוחות מיוחדים לבצע את שביקש ואכן צייתה לדברי הרבי. כמובן, שחששותיה לא התבדו. היא לעולם לא תשכח את זוגות העיניים שנפערו כאשר פנתה לבנות בהצעת 'מלצרות'... הן היו בטוחות כי קרה לה משהו לא טוב.
אבל מסתבר שקרה לה משהו מאוד טוב. היישום המעשי של התחשבות בצרכי הזולת חולל בה שינוי והשפיע לטובה גם על הקשר של חברותיה עמה. מאשא השילה את שכבת האנוכיות שכבשה כל חלקה טובה באישיותה ופתאום התגלתה מאשא אחרת לגמרי, חברותית ונעימה לסביבה.
•
בעיה גדולה ככל שתהיה אינה מגדירה את האישיות:
בסיפור הזה ישנו פרט משמעותי ביותר הממחיש לנו כאמור שרק האדם הוא זה שיכול להגדיר את עצמו.
מאשא הבחורה שחוותה את עצמה והגדירה את עצמה כאנוכית, לאור חוות הדעת הפסיכולוגיות הרבות והשונות שקיבלה, מצאה את עצמה בתוך בועה הזועקת ממנה "אני אנוכית".
העקשנות של הרבי בשאלתו את מאשא פעם אחר פעם "אני לא מבין מה הבעיה?", היא זו שהובילה את מאשא לשינוי המיוחל.
הרבי בחכמתו הרבה הוביל את מאשא להגדיר את בעייתה, מבלי להישען על חוות הדעת שדרכה רצו הפסיכולוגים להגדיר אותה.
כלומר: הפסיכולוגים בחוות דעתם הגדירו את אישיותה של מאשא והרבי התעקש שהבעיה שמאשא מתארת איננה מה שמגדיר את אישיותה, אלא עוד בעיה גם אם היא נראית ומרגישה גדולה ככל שתהיה שמאשא מתמודדת עמה ככל אתגרי החיים השונים.
הרבי הניח לפני מאשא את העובדה שאנו אלה המעצבים ומגדירים את מי שאנו ולא בעיותינו הן המגדירות אותנו.
תפיסה זו יש בה את הכוח לשנות את מהות האדם וממילא את חייו.
האחריות והבחירה למה או למי מגדיר אותנו מונחת לפתחינו:
עיצוב האישיות הנה מלאכה הדורשת מאמץ והתמדה בלתי פוסקים החל מיום עומדנו על דעתנו עד יומנו האחרון.
אך הבחירה כיצד לעצב את אישיותנו תלויה בעיקר בהחלטתנו האם לאפשר ו/או למי ולמה לאפשר לקחת חלק בעיצוב אישיותנו.
כאשר אנו מאפשרים לאירועי חיים שונים לקחת חלק בעיצוב אישיותנו ולהגדיר את מי ומה שאנחנו, אנו חייבים לקחת בחשבון את השפעת האירועים הללו עלינו.
כלומר: כאשר אנו עוטרים אירועי חיים כתכשיט המעטר אשה, או כאותות המעטרות איש צבא אנו בוחרים להעניק לאירוע זה את הכח לעצב את אישיותנו ולהגדיר אותנו תחת הכותרת אותה נושא אירוע חיים זה בחובו.
מה שמזמין אותנו להתבוננות על אירועי החיים השונים הפוקדים אותנו, להתבונן על החוויה אותה אנו חווים מאירוע זה, כיצד היא משפיעה עלינו? מה הלך הרוח אותו היא משרה עלינו? לאן תחושה זו מובילה אותנו? ובשורה התחתונה- כיצד השפעה זו מתורגמת ובאה לידי ביטוי בתפיסה שלנו את עצמנו?
רק לאחר התבוננות זו נוכל לקבל החלטה עבורנו: האם אנו מעוניינים לאפשר לאירוע חיים זה להשפיע עלינו? לעצב את הלך רוחנו? לעצב ולהגדיר את אישיותנו?, את מי ומה שאנו?
•
כלים מעשיים:
זכרו! כל אירוע חיים מנסה להגדיר את מי ומה שאנו לטוב ולמוטב, לכן התבוננו היטב לפני שאתם מעניקים כח ואפשרות לאירוע חיים לתפוס מקום בעיצוב אישיותכם.
בעיה היא רק אירוע חולף: כל בעיה, אבל כל בעיה ממש, גדולה ככל שתהיה איננה מגדירה אתכם, היא רק מספרת על משהו המתחולל בנפשכם, המזמין אתכם להתבונן פנימה על מצבכם בניסיון להיטיב אתכם.
אירוע חיים הנו ממש כמו אירוע פיזיולוגי: מיחוש רגשי מקרין בדרך כלל על הגוף בדמות כאב פיזיולוגי כל שהוא היכול לפקוד כל אזור שהוא בגוף, מה שמזמין אותנו מצד אחד להעניק לגוף את הצורך הקיומי שלו דרך טיפול מותאם, אמנם שרש הבעיה והדרך לפתרונה עובר דרך ההטבה עם מצבנו הרגשי נפשי.
בדמות עייפות המזמינה כאב ראש, מתח המזמין כאב בטן, כאב גרון המספר לנו על ה'קול' האבוד המנסה למצוא את ביטויו, ועוד. הנפש והגוף יחדיו מספרים לנו על מה שמתחולל בנו פנימה והחוצה.
אנו היחידים הבוחרים כיצד ואיך לעצב את אישיתנו ולהגדיר לעצמנו מי ומה אנו: כשם שהתכשיט אותו אנו עונדים מספר לנו על עצמנו ועל החבירה של אישיותנו לאובייקט המתאחד עם מי ומה שאנו ובעצם מגדיר אותנו!, כך ממש אירועי החיים מנסים להפוך ל'תכשיט' המגדיר אותנו ומעצב את אישיותנו, אמנם אנו אלו היחידים האמונים עליהם, האם לאפשר להם לחדור אותנו ולעצב את חיינו ואישיותנו, או לצבוע את אישיותנו סביב אותו אירוע חיים שפוקד אותנו.
מאפשרים לכם לקבל
