• לחלק הראשון של הכתבה לחצו כאן

קבץ פזורינו מבין הגויים...

"האם אתה מתנגד שאפרסם אתכם בעתון?" - שאלתי צעיר חב"די כבן 30, אשר הוצג לפני. "אני אינני 'מתנגד', אני חסיד" - ענה לי. שלמה מידנצ'יק, אף הוא בא מברית-המועצות. עוד שם היה עוזר לנהג-קטר. ואילו כאן התמחה במקצוע, והנהו אחד מנהגי-הקטרים הטובים ברכבת ישראל. עתה עומד הוא במעגל, יותר נכון פקעת של אנשים, הרוקדים במעבר הצר שבין השולחנות הערוכים, ושר בהתלהבות בלתי רגילה, יחד עם כל הקהל: "ותפוצותינו כנס מירכתי ארץ"...

באולם מחסן-האספקה של הכפר, המאכסן את החגיגה, יש מקום לארבע עד חמש מאות אורחים, אך הגיעו יותר מאלפיים. מי הזמין אותם? מי יודע או מכיר אוםת? "אינפלציה" גדולה של אורחים שהרבו צפיפות ורעש, ונטלו במידה רבה מהשמחה הפנימית של אנשי המקום, אשר "בטלו בשישים" ביניהם, ואשר בחלקם היו עסוקים במסירות יוצאת מהכלל בקבלת האורחים.

שמחת חב"ד האמיתית

"האם הרמקול הזה הוא בשביל להביא את הדברים השמימה" - שאלתי, כאשר רק החל האולם להתמלא. "השמימה זה יגיע גם בלי רמקול" - היתה התשובה, "הרמקול הוא בשביל שיגיע גם לקהל"...

ייתכן שהדברים אמנם הגיעו השמימה, אך אל הקהל הם לא הגיעו, על-אף הרמקול. כה גדולה היתה הצפיפות, כה רב הרעש. "ראש על ראש" עמדו. בתחילה על הספסלים, ואח"כ על השולחנות... המברכים והרבנים, שנאמו בין מנגינה וריקוד, אמרו וודאי דברים יפים, אך מי יכול היה לשמוע אותם, כאשר בעצם הזמן הזה ובתוך ההמולה הזאת חולקו בקבוקי-המשקה, הלחמניות והדג הממולא...

שיר רודף שיר, וריקוד רודף ריקוד. הנה מרקד אחד בעל זקן נאה על השולחן הצר, ותוך כדי ריקוד מפליא בלהטוטי אקרובטיקה מובהקים, עומד ומהלך על ידיו וכדומה. אין גבול להלהבות קהל-הנאספים, העוקב אחר כל תנועה שלו.

"פון זאסלאביץ קיין לובאביטש, 
וואס זשע דארף איך אייך?
פאר איך מיר צום רבין אויף שבת,
און איך לאך פון אייך"...

נער צעיר מצריח שיר זה ביידיש לתוך הרמקול. שיר זה שרו בקיבוצי-ההכשרה בפולין "חלוצים אפיקורסים" בוואריאציות שונות.

בשעה 11 בלילה יצאתי את האולם החוצה. באולם, שהתרוקן בינתיים קצת, נמשכו הריקודים והשירה. ובהיפרדי ממארחי אמרו לי אלה: "חבל שאתה נוסע. כשרק יסעו כל האורחים, באחת אחר חצות, כאשר נישאר לבדנו - רק אז תתחיל שמחת חב"ד האמיתית, שכמוה עוד לא ראית".

לאחר ערב זה במחיצתם, ידעתי כי הדברים נכונים, והבטחתי לשנה הבאה לבוא רק באחת אחר חצות, לאחר שיעזבו כל האורחים, הקרואים והבלתי-קרואים...