בפרק הקודם:
• לולבים לעיצוב פרחים ואתרוגים נגד עש: כך חגגנו במחתרת

חיים זלמן קוזלינר סיפר שהרבי מליובאוויטש הורה לשליחים שלו, מיד לאחר שיגיעו למקום שליחותם, להיות שם שוחטים ומוהלים. בתפקידים אלו השליחים ייצרו קשר חזק יותר עם יהודי המקום. כנראה שזו הסיבה שבמשפחה שלי כולם היו שוחטים ומוהלים. סבי ירחמיאל היה שוחט בפטרוזבודסקי. סבי השני אריה לייב היה שוחט בוורונז'. אבי היה שוחט ומוהל לפני שנפצע במלחמת העולם השנייה. דודי אפרים דמיכובסקי היה שוחט במינסק. אחי כבר בשנות ה-70 קיבל קבלה לשחיטה במוסקווה.

 לאירועים משפחתיים. המליצו עליו בפני קרובים ומכרים. שליח יכול לנצל את הקשרים האלה לטובת הפצת "יידישקייט" ותמיכה בקהילה המקומית. שליח כזה (חסיד) בטשקנט היה ר' מאיר-צבי סטמבלר ז"ל.

בברה"מ המצב לא הגיע עד כדי מוקדי האינקוויזיציה, אבל לא פחות נוראה ומסוכנת היתה האנטישמיות הרוסית הפתולוגית, בנוסף לטרור הסובייטי נגד הדת. זה הכריח את יהודי ברה"מ לשבת בשקט, לרדת למחתרת. כל דבר יהודי – בתי כנסת ורבנים, חופה וברית מילה – נהיה למחתרתי. כל מי שרצה לשמור על אמונת אבותיו ידע לאיזו דרך מסוכנת הוא פונה, ידע שהוא יסבול מהגבלות ורדיפות, לחיות מחוץ לחברה, ולפעמים גוזר על עצמו גזר דין מוות.

ר' מאיר נזכר, שכאשר היה ילד, ה"חפץ חיים" היה מגיע אליהם לעיר הומל. אנשי ה-נ.ק.וו.ד. חיפשו אחר הצדיק. וראה זה פלא: למרות שה"חפץ חיים" סייר בכל העיירות היהודיות, ונשא שם דרשות לחיזוק היהדות, ה-נ.ק.וו.ד. לא הצליח לעצור אותו. ר' מאיר סיפר בפארברענגענים, שהוא עוד זכר כיצד הסביר ה"חפץ חיים" את פירוש המילים "א איד א שלעפער": זהו יהודי שמושך (שלעפ) אותנו מגיהנום בזכות זה שאנו נותנים לו צדקה.

ר' מאיר סיפר שבבית אימו פעלה ישיבה מחתרתית. אחותו הקטנה עמדה על המשמר בשעות הלימודים. כשראתה את אנשי הנ.ק.וו.ד. מתקרבים, היתה שורקת, ובחורי הישיבה –ביניהם ר' מאיר -- קפצו החוצה דרך החלונות וברחו לכל הכיוונים. לפי מסורת המשפחה, אבות המשפחה שהו בטורקיה במשך שלש מאות שנה. בלטו קווי הפנים הספרדיים שלהם, וכן ירשו את המזג החם והמזרחי – ובמיוחד זה בלט בענייני דת.

הכל התחיל מהסבתא. היא עזבה משפחה גדולה, עשירה ובורגנית, משפחת מנביץ' (שאגב, יצאו ממנה לא מעט אנשי מדינה ואנשי אומנות), והעדיפה להתחתן עם אופה דתי פשוט, זלמן מענדל סטמבלר. אומרים שהוא היה בחור יפה. היא התרשמה מהאמונה החסידית שלו. מאוחר יותר הפכה לבעלת עסקים. קנתה שני בניינים, שבאחד מהם השלטון הסובייטי שיכן אנשי נ.ק.וו.ד., ובשני, שנמצא לא רחוק מהראשון, פתחה ישיבה שגדלו בה יהודים אמיצי לב.

להט הנעורים ובטחון בצדקת הדרך שבחר, בערו בו כל חייו. בתקופת המלחמה אשתו ושני בניו הקטנים נספו באודסה. ר' מאיר עבר את כל התלאות של "אבקואציה" (שמָן של מספר פעולות שנקטה ברית המועצות לפינוי התעשייה הכבדה והקלה, ייצור מזון, ואוכלוסייה הרחק מהחזית בזמן מלחמת העולם השנייה) אחר כך הקים משפחה חדשה והתיישב בטשקנט. גם אימו ואחותו גרו בטשקנט. שם לקח על עצמו עול כבד ומסוכן: לספק ליהודי העיר בשר כשר.

בשנים ההן שחיטה בלתי חוקית נחשבה כחבלה כלכלית, עבריינים נידונו לגזר דין מוות. ולמרות זאת, למרות שידע שחייו יום-יום בסכנה, סירב בתוקף למכור ליהודים את חלקה האחורי של הפרה - שאסור לאכול אותה לפי חוקי הכשרות. ר' מאיר מכר בשר בבית הכנסת "סגבן" או בתוך חנות האטליז בבעלות שותפו האוזבקי הממוקם בשוק אליסקי בזאר. בחנות זו ר' מאיר מכר בשר כשר ללקוחות היהודיים והשותף מכר את החלק הלא כשר לגויים.

- מה עניינך? – זעם הקונה. – אני אוכל את מה שאני רוצה!

- לא, - אמר ר' מאיר בשלווה - אני לא אמכור ליהודי מה שהתורה אוסרת.

- אתה תשלם על כך! אתה חושב שאני לא יודע שאתה מביא בשר בלתי חוקי למשפחות של אסירים? אילו לא היית משלם שוחד על שמאל ועל ימין, כבר מזמן היית יושב יחד איתם מאחורי סורג ובריח. אבל אני אמצא דרך להעמיד אותך על מקומך!

האיש המשיך לפזר איומים ורץ אל תחנת המשטרה. ר' מאיר עמד כאילו כבר נגזר גזר דינו, ובראשו מחשבות קשות: מה יהיה גורל משפחתו... גורל משפחות האסירים שיישארו ללא מפרנסים לשנים ארוכות... אמנם הוא שקע במחשבותיו, אך בזווית העין עקב אחר המוסר: הנה הוא חוצה את כיכר השוק, רץ הלאה, ופתאום – נעלם כאילו בלעה אותו האדמה. מאוחר יותר נודע שהוא אכן נבלע... לתוך פתח הביוב --- ולא הגיע לשוטרים. הנפילה הזאת, המוסרית והפיזית, קטעה את רצונו להלשין.

עוד במשך שנים רבות, עד יום עלייתו לארץ בשנת 1967, ר' מאיר המשיך במשימתו הקדושה והאצילה. המשיך לשאת את העול הקשה תחת השמש הקודחת של טשקנט. לאחר עלייתו לארץ, עקרות הבית של טשקנט אמרו שבזמנו של ר' מאיר היו קונות בשר וקצת עצמות, ועכשיו להפך.

בביתו של ר' מאיר בטשקנט המסורת היהודית נשמרה באדיקות. אני זוכר כיצד אני וזלמן קליין עלינו לרכבת הקלה בתחנת "גוליסטן".  אהבתי לשמוע את סיפוריו המעניינים של ר' זלמן, חב"דניק מלנינגרד שזכר את החיים בעיר לפני פרוץ המלחמה. הוא סיפר שבתקופת סטלין האכזרית, עוד לפני מלחמת העולם השנייה, אנשי חב"ד תושבי לנינגרד היו מתאספים בערבים בביתו של ר' אברהם אליהו פוטקין. היה זה בתנאיי מחתרת, כיון שלציין את י"ט בכסלו נחשב בעיני השלטונות כפשע.

ר' זלמן קליין ומשפחתו

באחד הערבים הללו בעל הבית סיפר שבתקופת הצאר, היו מגייסים סוסים גזעיים לחיל הפרשים. שנתיים שירתו הסוסים האלה בצבא, ולאחר מכן מכרו אותם לאיכרים. סוס אחד כזה נמכר לשואב מים עני. ברור שאצלו לא זכה הסוס לטיפול ולאורח חיים שהיו לו בצבא. עם הזמן הפך הסוס לדחליל זקן והיה נראה די עלוב.

פעם אחת ברחוב שגר שואב המים דהרה יחידת פרשים. כששמע הסוס הזקן את צלילי החצוצרות ורעש הפרסות, הרים את זנבו, ומראהו השתנה והתמלא גאווה, כאילו היה אומר: "גם אני שירתתי פעם בחיל הפרשים. אני לא סתם סוס!..." כך גם אותם החסידים שבגלל נסיבות שונות התרחקו מאותם דברים שראו וקלטו בילדותם, וכאשר מגיע י"ט כסלו מגיעים לחגיגה, כאילו היו אומרים: "גם אנו היינו כאלה. גם אנו היינו חסידים, ואנו עוד נחזור."

לקרון נכנס גם זלמן סטמבלר, בנו של ר' מאיר. קליין קרא לו ושאל האם הוא יודע פרשת השבוע "האזינו" בעל פה, וזלמן אמר בעל פה במהירות את "האזינו."

ר' מאיר היה איש חסד. עזר ליהודים מחוץ לעיר לקבל אישור לגור בטשקנט. גם השיג לקהילה תורים לבדיקות או לניתוחים אצל רופאים ידועים.

על יד תחנת "גוליסטן", בביתו של ר' אשר ששונקין, היה מקווה. ר' מאיר עמד על כך שלפני שילך יחד עם ר' דוד גייסינסקי לשחוט, הוא חייב לטבול במקווה. פרידה ששונקין חשבה שאת המקווה יש לשמור רק עבור הנשים. התגלה סכסוך. ר' מאיר נכנס למקווה בכוח. בני הזוג  ששונקין באו בתלונה לרב שמריהו מרינובסקי, רבה של טשקנט, והוא נאלץ להטיל הגבלות על ר' מאיר.

•

השליחות של ר' מאיר, לספק ליהודי טשקנט בשר כשר, עזרה למשפחת סטמבלר לעלות ארצה.

ר' מאיר תמיד התפלא כיצד שותפו האוזבקי המוסלמי היה מסדר עניינים במהירות עם משטרת התנועה.  הרי להעביר את הבהמות דרך כל העיר מסוכן מאד. ר' מאיר שאל את שותפו, מה סוד העניין. האוזבקי סיפר שאחיו ממלא תפקיד חשוב במשטרה, ועובד באיזה מחלקה שנקראת "אוביר". כשר' מאיר שמע, הוא הבין שהתשובה שקיבל מהרבי,  שבקרוב הוא יעזוב את מדינת הרשע, והילדים שלו ילמדו בישיבה, התקיימה.

לאחר הרהורים רבים ר' מאיר הסביר לאוזבקי שהוא חייב לנסוע לישראל לבקר קרובים, ושהוא מוכן לשלם. זה היה סיכון גדול. ברוך ה' הכל הסתדר על הצד הטוב ביותר, ומשפחת סטמבלר קיבלה רשות לצאת.

בשכנות למשפחת סטמבלר גרה משפחת צינמן, האלמנה מערא ושלושת בניה. הבן הבכור יעקב היה בגיל שלפני גיוס. אם יגייסו אותו לצבא, אין אפילו לחלום על יציאת משפחת צינמן מברה"מ. ר' מאיר הבין איזה סיכון הוא בעצמו לוקח, שכעת הוא ומשפחתו כבר קיבלו אישור לצאת. אך אם לא יעזור לאלמנה, לא יסלח לעצמו. ר' מאיר החליט לפנות לשותפו האוזבקי פעם נוספת, והלה עזר.

וורה (דבורה) סטמבלר, אשתו של ר' מאיר, היתה הבת של יעקב פאנטיילעב , שוחט בעיר אוריאול, ממשפחה עשירה עם אחד עשר ילדים. אחותה, גב' דובנוב, גרה בקרית מלאכי. בנה זלמן דובנוב היה חבר שלי וגם עבד תקופת מה ב"שמי"ר" כמתרגם ומשורר.

דוד אחד, גריגורי מנביץ', התפלל בבית הכנסת הגדול במוסקווה, וגם דרש שם בקביעות (בתוך בית הכנסת הגדול היו רק שני דרשנים מקצועניים, שניהם חסידי חב"ד: גריגורי מנביץ' ורב חנזין.). חיבר אוסף הרצאותיו שהוצא לאור על ידי "שמי"ר" בשנת 1984. אגב גריגורי מנביץ' חיתן את אביטל ונתן שרנסקי יום לפני שעלתה ארצה.

 עוד קרוב משפחה של וורה הוא געטשא וילנסקי (אשתו סוניה). ביקרתי במוסקווה בשנות ה-70 ושרתי איתו בפארברענגען דיטרויקא. עד ימיו האחרונים היה האב הרוחני של החסידות הצעירה במוסקווה.

ר' מאיר צבי סטמבלר נפטר ביום י"ד אדר א' ה'תש"ל.

איך התפתחו העניינים בטשקנט אחר כך, על כך אספר בפעם הבאה.