ברעדה ובאהבה חיכו לבוא החגים בסמרקנד.

בסמרקנד בתקופת החגים ירדו גשמים ראשונים ששטפו את כל הזוהמה מהרחובות, מקירות הבתים ומהגגות. עלי העצים , כבר נגועים בצהוב, כאילו בפעם האחרונה התנקו מהאבק, ספגו את מי הגשמים לפני ימי הקרה הראשונים.

בימות הקיץ יהודים גרו וישנו בחצרות. לפני החגים היו חוזרים לבתיהם. את השמיכות והכריות היו תולים בחבלים ומוציאים את האבק. היו מוציאים מהבית ארגזים עם בגדי חג ותכשיטים, מתכוננים לחגים. ולא רק אנשים. שמים, עננים, עצים, רחובות, תעלות מים -- הכל נשם רעננות והתחדשות.

התוועדות במחתרת. במרכז: ר' מענדל גורליק. מימינו, ר' זלמן (בובר) הרב של טשקנט. ר' שלמה הלפרין

דאגה היתה בכך שחגי הסתיו חפפו את איסוף הכותנה. באוזבקיסטן התייחסו לכך ברצינות רבה, עד כדי כך שאת האנשים יכלו לפטר ממקום עבודה או לזרוק ממקום הלימודים. ראשי המוסדות, המשטרה וכוחות עזר למשטרה ערכו חיפושים בשווקים ובכיכרות, בבתים, עצרו אנשים ברחוב. לכן היה צורך לחפש אמתלא, להתאשפז, היו נותנים שוחד.

אנחנו, הצעירים, היינו מוכרחים לצאת לאיסוף הכותנה, ושם, במקום, לחפש דרכים איך להתחמק: לברוח לשבת וחגים הביתה, כאשר הדבר היה מסוכן מאד.

לחברינו המבוגרים והנכבדים, מנהלי מפעלים, מרצים באוניברסיטאות, פרופסורים ודוקטורים למדעים, הפתרון היה – לצאת לחופשה. מערי המרכז היו נוסעים לקרפטורוס, לגרוזיה ואלינו, לאסיה המרכזית.

בתמונה: קבוצת חסידי ליובאוויטש שנסעו לתקופת החג לגרוזיה, במסווה של 'נופש'. שם עוד היו סממני חיים יהודיים: בתי כנסת, אוכל כשר, סוכות. משמאל למטה נראה ר' ירמיהו ברנובר

•

אצלי תקופת החגים היתה קשורה להרפתקאות שונות, פגישות מעניינות. הייתי מוכרח לנסוע לאזורים שונים של המדינה שבהם עוד לחשו גחלים של חיים יהודיים, או לבקר בערים גדולות שבהן ידידים יהודים וחב"דניקים ניסו לעזור לנו עם תשמישי קדושה.

אני גדלתי בלי הורים, הייתי בחור זריז, חברותי מאד, וזה עזר לי להיפגש עם אנשים נכונים שעזרו לי.

במוסקווה, בבית הכנסת המרכזי ברח' ארכיפוב, הייתי קונה אצל גבאי ביה"כ סידורים, טליתות, מזוזות, ספרי חסידות ובוודאי  ארבעה מינים. לפי הנוהג המקובל בביה"כ, כל מה שהתיירים היו מביאים, צריך היה למסור לראש הקהילה קפלון. לפקח על כך היה תפקידם של 'מוסרים' בביה"כ. במשך חודשים נצטברו אצלו הרבה תשמישי קדושה. 

קפלון חיכה לבואי. אנחנו הסתתרנו במבוכי ביה"כ, ואני הייתי קונה את הכל בלי להסתכל. כל זה נעשה במהירות, אבל קפלון היה מוצא זמן לבכות אצלי על הכתף, ובנגבו את האף במטפחת, התלונן לפני, בחור צעיר, היחיד שהוא יכול לסמוך עליו, הרי כל תשמישי הקדושה מגיעים לידיים של יהודים שצריכים אותם. אני שילמתי כסף. קפלון, החשיב את עצמו לפטריוט. לאחר נדודים בעיר, כדי שלא יעלו על עקבותיי, הייתי מביא את התיק ואת המזוודה לאחי אריה לייב שגר במוסקווה.

בסוכות תיירים רבים היו מביאים לביה"כ  ארבעה מינים – ומי שלקח לקח, אבל הודות למוסרים את הרוב היה מקבל קפלון. מהשגרירות הישראלית היו מביאים בתוך ארגזים ישר למשרדו של הרב לוין. כאן העיקר חשוב היה לבחור רגע מתאים מוקדם בבוקר או בלילה.

הרב לוין היה צדיק אמיתי, לא שאל שאלות ועזר לכולם. העזרה מהשגרירות היתה תלויה ביחסים שבין ברה"מ וישראל. לפעמים היו מביאים הרבה ולפעמים מעט.

בגרוזיה, בסוחומי, גדלו דקלים – לולבים, ובקוטאיסי ובקולשי — הדסים.  שם בחצר ביה"כ גדלו הדסים. חכם יעקב וחכם רפאל תמיד עזרו, וגם בשקט נתנו כסף לקהילה שלנו.

כאשר הצלחנו ליצור קשרים עם יהודי קרפטורוס, ששמה גרו החסידים הרב פרידמן (אביו של יעקב פרידמן) ואברהם סקובלו,  סידרו כך שקיבלתי ל"חתונה שלי" שני זרים גדולים. מתוך הזרים הזדקרו לולבים ובתוך הזרים הוסתרו הדסים. זוהי מתנה משגרירות ישראל ברומניה דרך סדרני רכבת.

בביתו של סדרן רכבת, תמורת וודקה, קניתי כד שלם  של אתרוגים (הוא הסביר שזה אמצעי יעיל נגד עש בארונות).

סוכה במחתרת: משפחת גורביץ בסוכה. מימין, ר' אברהם גורביץ' ורעייתו ז"ל. משמאל: יבדלח"ט ר' דוד גורביץ' (מנחלת הר-חב"ד), רעייתו וילדיהם. ברקע: שטיח על דפנות הסוכה, כמיטב המסורת המקומית באותם ימים 

בהשגחה פרטית פגשתי שוחט וסופר בעיר יבפטוריה (קרים). בטשקנט התרחשה רעידת אדמה, והיה צורך למזוזות.

עוד עשו בקרפטורוס רצועות של תפילין, ובסולוטבינו גר יהודי דתי שבעצמו היה זורע חיטה (שמורה).

היו אצלנו שלשה יהודים שהיו מוכנים לתת הכל: ר' רפאל חודידייטוב, אברהם בורוסוב, ומענדל גורליק.

על הרפתקאות בפסח אכתוב בפעם הבאה.

•

שנה טובה. כתיבה וחתימה טובה!

בצלאל שיף