נפתח הפעם בדיון הלכתי: מה דעתכם על המנהג המפורסם של נתינת צדקה ב"ויברך דוד", בעת אמירת הפסוק "ואתה מושל בכל"?

ובכן, מקורו של המנהג קדוש – בכתבי האריז"ל; יחד עם זה, מעולם לא ראינו את הרבי נוהג במנהג זה, וככל הידוע הרי מאז שהתחיל הרבי ב"הודו" ביחד עם הש"ץ לא נתן שום מטבע לצדקה באמצע התפילה.

והאמת היא, שהרבי עצמו מנמק את מנהגו זה באחד מאגרות קדשו (אגרות קודש חי"א ע' שכד), וז"ל:

"מה שכתב בענין נתינת צדקה לפני התפלה וזמנה בדיוק, הנה המובא בשו"ע סוף סי' צב .. מיוסד על מרז"ל יהיב פרוטה לעני והדר מצלי  .. זהו קודם התחלת התפלה שסתמה היא תפלת שמונה עשרה .. אבל בסידור האריז"ל כתב שנתינת צדקה זו הוא בויברך דוד באמירת מושל בכל..

ואפשר לומר – על פי נגלה - שהקדימו הנתינה לקודם ישתבח, בכדי שלא להפסיק בתפלה משעה שיורד הש"ץ לפני התיבה שהוא לישתבח (טושו"ע ר"ס נג).

וכיון שעתה יורדים לפני התיבה לפני זה, ותמיהא מילתא להפסיק בינתים, ואפשר יש גם מקום לומר דמיחזי כיוהרא. - יש לתרץ בזה מה שרובא דרובא נוהגים ליתן צדקה לפני התחלת כל התפלה".

במלים פשוטות: האריז"ל כותב לתת צדקה ב"ויברך דוד"; והרבי מעיר, שהדבר מתאים לפי המנהג הקדמון שתפילת הציבור היתה מתחילה רק ב"ישתבח", ולפני כן היה כל אחד מתפלל לעצמו (כמו שנוהגים עכשיו באמירת קרבנות וכדומה) – אולם לפי המנהג הנוכחי שבו תפילת הציבור המשותפת מתחילה כבר ב"הודו", הרי ש"תמיהא מילתא להפסיק בינתיים", ולכן יש עדיפות בנתינת הצדקה לפני התחלת התפילה. וכך באמת נהג הרבי: נתן לצדקה לפני התחלת התפילה, ומאז שהתחיל הש"ץ ב"הודו" היה שקוע בתפילה נטו.

"איסור חמור"...

מפתיחה זו ב"דבר תורה" (למען לא נשב ב"מושב לצים" חלילה) - נמשיך קצת לכיוונים אחרים, ונדמיין לעצמנו התוועדות חסידית סוערת בבית כנסת פלוני אלמוני. בית כנסת זה נחשב "נוסח חב"ד" לכל דבר וענין, אולם מטבע הדברים מתפללים בו גם יהודים רבים שאינם נחשבים "חב"דניקים" לעת עתה. והנה תוך כדי ההתוועדות, "כטוב לב המשפיע ביין", יוצא הוא בקריאה נרגשת:

"היתכן?! איך זה שבבית כנסת שלנו, "נוסח חב"ד", נשמע רעש של מטבעות באמצע "ויברך דוד" – נגד מנהגו של הרבי?!" ולא נחה דעתו עד שהוא מסכם עם גבאי בית הכנסת על "איסור חמור" שיתלה מחר בבוקר על קירות בית הכנסת, ובו ייאמר כי בבית כנסת זה נוהגים לתת צדקה רק לפני התפילה, ובשום אופן אין להתקרב לקופת הצדקה בעת "ויברך דוד"!...

נמשיך לדמיין את תגובתו של הרבי לנוכח ה"איסור החמור" שהעתקו נשלח אליו. ובעצם אין אנו צריכים להפליג רחוק בדמיוננו, מכיון שהרבי כבר התייחס בדיוק לנושא זה - נתינת צדקה בזמן שאינו מתאים.

וכך סיפר הרבי (תורת מנחם חלק טו, ע' 48): "פעם בהיותי בבית הכנסת בלילה, ושלשלתי דבר מה בקופת צדקה, ניגש אלי מישהו וטען: היתכן שאתם נוהגים כך – והרי איתא להדיא בכתבי האריז"ל שאין ליתן צדקה בלילה?

לאחרי זה, כשהייתי אצל כ"ק מו"ח אדמו"ר, אמרתי לו שקיבלתי היום "פסק", וסיפרתי לו המעשה אודות ה"פסק" שקיבלתי מאחד בענין נתינת צדקה בלילה – נענה כ"ק מו"ח אדמו"ר ואמר לי: הלה – מסתמא אינו נותן צדקה גם ביום, ולכן מצער אותו כשזולתו נותן צדקה בלילה"...

מה "מצער" את ה"מקושר"?

לכל זה הגעתי דרך מחזה שנגלה לעיניי, ובו יהודי מאנ"ש יושב בבית הכנסת ולומד בדרך מסויימת שלפי השמועה חסידים בדורות עברו הסתייגו ממנה. לא עבר זמן רב ויהודי אחר, 'מקושר' מפורסם, דאג להביע בפני אותו לומד את ה"בעיה" שבדרך לימודו. ואכן, אותו לומד השתכנע, סגר את הספר שבו למד; מיד נרגע אותו 'מקושר' – הוא הצליח. אך דא עקא, שתחליף הוא לא הציע לאותו לומד... ועד היום הזה נשאר היהודי הראשון יושב ובטל: את מה שלמד קודם – 'אסור' הרי ללמוד; ומשהו אחר – הוא לא מצא...

מסתבר, שגם כאן ניתן להמליץ מעין פתגמו של הרבי הריי"ץ: "הלה – מסתמא אינו לומד גם בדרכים הנכונות, ולכן מצער אותו כשזולתו לומד בדרך לא נכונה"...

מה עשה ה'מלמד' של הרבי בתשעה באב?

ההתקשרות לרבי אינה אמורה להתבטא בהטלת 'איסור חמור' על כל מנהג שאינו 'מנהג חב"ד' מובהק. אדרבה: מהרבי לומדים אנו, כי כשרואים יהודי נותן צדקה או לומד תורה, גם אם הוא לא עושה זאת בדרך הכי מדוייקת ונכונה – עלינו לראות את מעשיו באור חיובי ולא חלילה להפסיקו.

אם באמת צורמת לנו העובדה שהשכן שלנו לומד בדרך פחות 'חסידית' – נעשה את כל המאמץ כדי להקים מסגרת אחרת ללימוד, שבה תינתן לו האפשרות ללמוד בדרך ה'חסידית' יותר; אולם לא ייתכן שנצטט את רבותינו נשיאינו רק כדי לעצור מישהו מלימוד תורה או עשיית מצוה!

בהקשר זה מעניין לציין, כי למרות שידועה זהירותו המופלגת של הרבי מכל סרך הכי קטן של מכשול בסגנון דיבורו, ובוודאי שמעולם לא נשמע מפי הרבי דבר שיכול להתפרש כזלזול הכי קל באיסור קל של דברי סופרים – הרי קיימת הלכה אחת בשולחן ערוך שמתוך דברי הרבי ניכרת 'סלחנות' מסויימת (אם אפשר להתבטא כך) כלפי מי שנכשל בה.

הלכה זו נמצאת בהלכות תשעה באב, והיא קובעת שביום זה אסור ללמוד ברוב חלקי התורה. והנה סיפר הרבי ובחיוך (בעת ביקורו של האדמו"ר מבעלזא שליט"א ביום ט' אד"ר תשל"ג. ובעוד הזדמנויות): "כשהייתי ילד קטן היה לנו מלמד שהיה אצלנו יומם ולילה. פעם בתשעה באב נכנסתי לחדרו של המלמד, וראיתי שהוא יושב ולומד. שאלתיו בדרך ארץ: "היתכן"?! ענה לי המלמד: 'כשאבוא לעולם האמת בין כה וכה ילקו אותי. אשמח כשאדע שמלקים אותי בגלל שלמדתי בתשעה באב'"...

המסר שלמד הרבי מסיפור זה הוא פשוט: כשמדובר על דבר כה חיובי כלימוד תורה, יש לעשות את כל המאמצים שלא לבטל את הלימוד אפילו בשל סיבות מוצדקות. וד"ל. 

יש הרבה מה לומר

וכך מספר הרבי (אגרות קודש ח"ז ע' קסא. וכן הוא ב'רשימת היומן' ע' שסה): "ידוע הסיפור מה ששמענו מכ"ק מו"ח אדמו"ר, שפעם בליל ניטל נכנס אחד לכ"ק הצמח צדק ומצאו לומד, ושאלו: 'רבינו, הלוא ניטל היום'! וענהו הצמח צדק: 'פעטאח! ווער האט דיר געהייסען זאגען'"?! [אולם בפועל סגר הצמח צדק את הספר והפסיק ללמוד].

ואף אנן נעניה אבתריה: "פעטאח! מי ביקש ממך להגיד"?! האם הרבי ביקש ממך פעם להפיץ 'איסור' על מנהג זה או אחר? אם אתה מחפש מה לומר - הרי ישנם הרבה דברים חיוביים שצריך לומר, לעודד ולחזק: לימוד הנגלה, לימוד החסידות, עבודת התפילה, הפצת המעיינות, הידור בקיום המצוות ועוד ועוד; "ווער האט דיר געהייסען זאגען" דוקא ענינים של שלילה?! מדוע ה"קאך" הוא דוקא ב'סגירת ספר' שיהודי אחר לומד בו?!    

חוקה חקקתי, גזירה גזרתי

לשלימות הענין כדאי לציין, כי יש 'מנהג' אחד אותו כן שלל הרבי באופן של 'איסור חמור' ו'גזירה', ואף התבטא בביטויים נדירים לפיהם מי שממשיך ב'מנהג' שלילי זה אין לו זכות להשתתף בפעולות מסויימות השייכות לרבי. באחת השיחות אף התבטא הרבי על 'גזירה' זו, כי אין להקל בה ראש ולמצוא קולות ו'היתרים', אלא לדעת ש"חוקה חקקתי גזירה גזרתי". עד כדי כך!

יהי רצון שנזכה להתחזק בהתקשרות לרבי, הן על ידי שמירה מכל משמר על ה'גזירה' שגזר עלינו, והן על ידי הפצת תורתו והוראותיו בדרך חיובית ונכונה, ובמהרה ממש נזכה להתראות עם הרבי נשמה בגוף, והוא יוליכנו בדרך העולה בית א-ל.