נשיא המדינה מר זלמן שז"ר פנה אל הגאון רבי שלמה יוסף זווין אליו היה מקורב מאוד בשאלה הלכתית: עולים מעיראק נדרו כי שז"ר יהיה הסנדק בברית לבנם, ובשל כך נמנעו מלמול אותו במשך מספר שנים, האם הוא מחוייב לנדר שלהם?

בתגובה, כתב הרב זוין 'תשובה' מפורטת שבה ביאר את צדדי הדבר, ופסק ששז"ר אינו מחוייב לכך. הוא אף הוסיף שיש לגעור בהם על שהם מתעכבים מלמול את בנם.

COL מגיש את המכתב ותמלולו, לרגל פרשת לך-לך, פרשת ברית המילה:

תמליל המכתב:

ב"ה ירושלים יום ג' ג' תמוז תשכ"ג

לכבוד נשיא ישראל, ר' שניאור זלמן שזר, שלום רב!

ששאלתני, הנשיא, בדבר כמה בני עירק שנדרו שכשיוולד להם בן ימסרו הסנדקאות לנשיא המדינה, ומהם שכבר עברו ארבעה חדשים מלידתם ולא מלו אותם מפני שמחכים שהנשיא יהיה סנדק, אם יש עליו חיוב למלא מבוקשם, וזה דבר הכרוך בטרחה יתרה להנשיא - הנה נדר זה יצוייר בשלשה אופנים:

א) שנדרו שלא ימולו את הבן עד שהנשיא יהיה סנדק.

ב) שנדרו בצורה חיובית, שיתנו את הסנדקאות להנשיא.

ג) שנדרו שהנשיא יהיה סנדק.

באופן הראשון, אין הנדר חל כלל, שהרי זה נדר לבטל את המצווה וכמבואר בשו"ע יו"ד סי' רל"ו ס"ד: שבועה אינה חלה על דבר מצוה, כיון שהוציאה בלשון שבועה, שאמר שבועה שלא אשב בסוכה, כיון שהוציאה בלשון נדר כו'. ולאו דוקא כשנדבע באופן החלטי, אחא אפילו תלה בזמן ("עד שהנשיא יהיה סנדק") כמבואר שם להלן (סעיף ה): מלמד שנשבע שאם לא יפרעוהו תוך ו' שבועות יבטל הילדים מלימודם עד שיפרעוהו חלה דמצוה לאו עליה רמיא אלא על האבות, הרי שכשהמצוה מוטלת עליו אין השבועה חלה.

באופן השני, שיתנו את הסנדקאות להנשיא, יש לדון, כל נדר הוא כשאוסר החפץ עליו כמבואר בנדרים (כ' ב'), ואין זה אלא בשלילה, אבל אין נדר בקום ועשה, שהרי זה אומר על עצמו לעשות, ואינו דבר הנתפס בגוף הח פץ, ואם אמר נדר בלשון שבועה, היינו שהזכיר נדר ואמר בלשון שאוסר על עצמו ולא על החפץ, נחלקו ראשונים. י"א שאינו חל כלל, וי"א שה"ז כמו יד לנדר, כמבואר בר"ן נדרים שם, והובאו שתי הדעות בשו"ע (סי' כ"ו ס"ה).

ונראה לומר, שאפילו הסוברים שהרי זה יד לנדר, אינו אלא כשאמר בשלילה, היינו נדר שלא אוכל ככר זה, שאין החסרון אלא מפני שאמר האיסור על עצמו ולא על החפץ, שאילו היה נדר גמור, שאמר על החפץ, היה אסור, לכן עכשיו ה"ז יד, אבל בשאמר בחיוב, נדר שאוכל ככר זה, אין כאן אפילו משום יד, שהרי היד איננו עדיף מעיקר הנדר, והרי אילו אמר על גוף החפץ בקום ועשה אין ממש בדבריו (ועי' גליון הש"ס לרעק"א נדרים ג' ב' ואכמ"ל), וא"כ גם יד אין כאן.

ואע"פ שלשון השו"ע שם הוא הנודר שלא אוכל או שאוכל אפילו יד לא הוי' כו' ויש מי שאומר דנדר שאמרו בלשון שבועה כו' נראה שהיש מי שאומר מוסב על שלא אוכל בלבד.

אלא שמשני טעמים אחרים יש לומר שעליהם לקיים הנדר:

א) בנדרי מצוה הנדר חל אף בקום ועשה, כמפורש בשו"ע שם, ואמנם אף זה במחלוקת שנויה בין הר"ן והרא"ש בסוגיית נדרים (ח' א') אבל עכ"פ בשו"ע הובאה רק דעה זו, שלדבר מצוה חל, וא"כ אולי נדר זה למסור הסנדקאות לאישיות ברמה הגבוהה ביותר כנשיא המדינה ה"ז בגדר דבר מצוה וחביבות מצוה וחשיבות מצוה.

ב) מבואר בשו"ע שם: ומיהו כיון דהאינדא מרגלא בפומייהו דאינשי למינדר בהאי לישנא אין להקל כו' כדי שלא ינהגו קלות ראש בנדרים. אבל אפילו שכן, הרי מבואר ברמ"א בשו"ע (סי' רל"ו ס"ב), שהנשבע ליתן דבר לחברו והוא אינו רוצה לקבלו פטור משבועתו, ומבואר שם בט"ז (ס"ק ו') שאין בזה מחלוקת, שלא כמשמע לכאורה מלשון הרמ"א, אלא שהכל מודים בדבר, וא"כ אף כאן שנדר ליתן הסנדקאות להנשיא, וכשהנשיא אינו רוצה לקבל אף הוא פטור נדרו, ובאופן השלישי, שנדרו שהנשיא יהיה סנדק, הדבר פשוט שאפילו בשבועה גמורה על חברו שיעשה דבר אין השבועה חלה, כמפורש ברמב"ם (שבועות פ"ה הל' א-ב-ג), שכל מי שנשבע על אחרים שיעשו כך וכך אינו חייב כו' שהרי אין בידו לא לקיים ולא לבטל כו' ואינן אותם אחרים נזקקים לקיים דברי זה הנשבע, וכ"ה בשו"ע (רל"ו ב'). אלא שאם היה זה בשבועה הרי מבואר שם ברמב"ם שמכים אותו מכת מרדות מםפני שגורם לשבועת שוא, וגם מבואר שם ובשו"ע שאם האחרים קיימו דבריו הרי אלו משובחים שלא הרגילו להוציא שבועת שוא, אבל עכשיו שאמרו בלשון נדר לא מצינו כלל שנדר על אחרים לעשות כך וכך יחול, ושבעות שוא מצינו שיש, אבל נדר שוא אין במציאות כלל, אלא או שנדר חל וצריך לקיימו או שאינו חל כלל, וכשאינו חל לא שייך כלל נדר שוא, כמבואר בר"ן נדרים י"ד ב' ד"ה ואלא דאמר וכ"ה א' ד"ה אלא, וממילא לא שייך כלל לומר שאם האחרים יקיימו יהיו משובחים.

באופן שבכל אחד משלשה הדרכים שנדרו אין על כבוד הנשיא שום חיוב (אפילו בתורת "הרי אלו משובחים") להזדקק להם.

ואותם שמשהים מילת בניהם עד שיתקיים נדרם המשונה יש לגעור בהם בנזיפה חמורה על שמבטלים מצוה דאורייתא ואינם מכניסים את בניהם לבריתו של אאע"ה, ובכל יום שעובר הם חייבים על ביטול המצווה.