ויאמר ה' אל נח צא מן התיבה!

בתחילה היה הקב"ה צריך 'לדחוף' את נח לתוך לתיבה. "בֹּא אַתָּה וְכָל בֵּיתְךָ אֶל הַתֵּבָה".
לבסוף, היה צריך לגרש אותו מהתיבה, "צא מן התיבה". כי נח, כמו נח, אוהב תמיד להישאר איפה שנוח. עד שהוא התרגל לתיבה. למה לחפש הרפתקאות בחוץ עכשיו?!... ועוד כשיש חורף בחוץ...
למה לצאת עכשיו מהתיבה ועוד הפעם להתעסק עם העולם?

הוא לקח את זה כל כך קשה עד ש... כשהוא יצא, דבר ראשון שעשה לפני כל דבר אחר, הוא נטע כרמים. על מנת שיהיה לו במה להשתכר ולהסיח את הדעת מהמצב הקשה בעולם, 'אחרי המבול'.
וככה, כל סופ"ש לשכוח קצת מהעבודה הקשה במהלך השבוע. כי נח כמו נח, עושה תמיד את המינימום הנדרש.

ואם כולנו צאצאי נח מובן מאוד למה גם אנחנו אוהבים את 'אזור הנוחות' שלנו. אפשר לטעון ולומר שזה אפילו גנטי...

לפעמים, גם אנחנו נוטים להישאר באזור הנוחות, לחפש את המוכר, את הקל, את מה שיותר נוח. את מה שדורש מאיתנו הכי פחות מאמץ. אבל חשוב לזכור ולדעת שאולי בטווח הקצר זה נוח ומשתלם יותר, אבל בטווח הרחוק - המחיר יהיה גדול יותר וממש לא נוח.

למה מתכוונים שאומרים 'אזור הנוחות', ולמה מתכוונים כשאומרים 'לצאת מאזור הנוחות'? אז האם אני צריך מחר ללכת להתפטר, להגיד לכולם מה אני חושב בפרצוף, לארגן מהפכות ולעשות דברים גרנדיוזיים?!

 אז זהו, שלא!  זה נקרא לאבד שפיות.

 ‏הרעיון של 'לצאת מאזור הנוחות' הוא דווקא בפרטים הקטנים. שם המלחמה האמיתית, בוויתור על אותם הרגלים קטנים, שגורמים לנו לעמוד במקום ולא להתקדם.

יאמר לזכותו של נח, שכשיצא מהתיבה, הוא נטע עצים וכרמים.

לרמז לבניו, שאדם משול לעץ. הוא רצה ללמד אותם כיצד עליהם להתייחס לעבודה שהוטלה עליהם, לבנות עולם חדש ומתוקן ואיך יוצרים שינויים בחיים. בוודאי במצב כזה שצריך להתחיל לייסד את העולם מחדש.
הכל מתחיל בזריעת שתיל אחד קטן באדמה.

"כי האדם עץ השדה" - האדם נולד לצמוח ולהתקדם. כל יום, יותר ויותר, ממש כמו עץ. וכמו שבעץ לוקח כמה שנים לראות את הפירות - כך גם באדם.

 אך אל לנו לטעות שהעץ לא גדל, כי אנחנו לא רואים את הפירות והצמיחה היומיומית.
העץ גדל בצמיחה איטית והדרגתית יום-יום.
או במילים אחרות, האדם נולד לנוע, לא לנוח.

•
דוגמאות ליציאה מאזור הנוחות:

1) נניח שאתה לא 'טיפוס של בוקר'. בכל זאת, נסה לחייך לאנשים סביבך ולהגיד 'בוקר טוב', מכל הלב. אין לך מושג כמה זה יכול להשפיע על הסביבה – ועליך.

2) ‏אם אתה אדם מופנם, לא אחד שמדבר מול אנשים, ואתה אוהב לשמור את הידע שלך לעצמך, תתחיל לשתף את הסביבה הקרובה שלך ולומר משהו בפני אדם אחד, שניים, וכן הלאה.

3) אתה לא רגיל להודות לאשתך על הדברים הקטנים (בעיניך) שהיא עושה בבית (או עושה זאת לעיתים נדירות). ‏תגיד לה מילה טובה - זה יעשה לך פלאים.

‏לצאת מאזור הנוחות. בהתחלה זה ממש לא נוח, וצריך להתרגל לחיות עם אי הנוחות הזאת. אבל בסוף זה יהיה המקום הכי נוח לך.
‏מחיר קטן עכשיו, רווח גדול אחר-כך!
‏כי לשמור את כל הדברים הטובים שקיבלנו ולא לשתף עם העולם זה קל ונוח אבל לא לשם כך נבראנו.

 "אני לא נבראתי אלא לשמש את קוני". זאת אפילו לא בחירה שלנו וכדאי שנפנים זאת. אם אנחנו לא חותרים לעבר מה שנועדנו לעשות, ‏יש להקב"ה הרבה דרכים לגרום לנו להשתנות (מבול) ‏וזה יכול להיות לפעמים הרבה יותר לא נוח. אז כדאי שזה יהיה מבחירה שלנו.

לכאורה, פרשת נח הייתה צריכה להיקרא בחודש תשרי, חודש של התעלות, ממש כמו בתוך תיבה ששטה מעל גלי מי המבול שמציף אותנו, המבול של כל ימות השנה.

אז מדוע הפרשה נקראת דווקא במר חשוון שהוא מייצג את הצד שכנגד, אין בו אפילו חג אחד ועוד קוראים לו "מר חשוון", שהוא  עניין השגרה והתעסקות עם העולם?

אזי באה ההדגשה של הפסוק "צא מן התיבה".
העבודה האמיתית היא בחוץ. צא והתחל ליישם את מה ששאבת, את מה שלמדת בתיבה בתוך השגרה וחיי היום יום.
שנזכה ללמוד וללמד לשמור ולעשות.

שבת שלום,
שמואל נמירובסקי
מרצה ומאמן לחיים של משמעות
(הכותב בעל תואר ראשון במדעי ההתנהגות ומטפל מוסמך ב-NLP)

(מבוסס על ליקוטי שיחות כרך א, עמ' 14)