סבא שלי היה קם לפנות בוקר והולך לאלי מישולובין ללמוד חסידות.

אמא שלי התנגדה לכך באומרה שהדבר מסוכן. הסבא היה עונה: "אם בזמנים החשוכים שלנו יש בחור שרוצה ללמוד תורה, אני חייב ללמוד".

בחצר ביתם של משפחת מישולובין למדו תורה. בבוקר תיפקד "חיידר", ביום למדו, ובערב עשה פארברענגען.

טוב שנשמר צילום שבו נראית החצר של משפחת מישולובין: מראה מדכה, חצר גדולה וריקה. הבניין עצמו בקושי עומד, בול עץ תומך בקיר כדי שהמבנה לא יקרוס. סביב החצר עומדים מבנים שלא ברור לאיזו מטרה הם משמשים. אפילו בית השימוש שבחצר, זוהי בקתה שבה יש חור באדמה, מעליו שני קרשים בשביל רגליים, וזה הכל. היו מקרים שהרגל גלשה מהקרש - והמקרים האלה נרשמו בדפי ההיסטוריה של סמרקנד.

בית משפחת מישולבין בסמרקנד

אני מדבר על התקופה שבה החב"דניקים גרו בעיר העתיקה של סמרקנד, נכון יותר בין יהודים בוכריים ב"מחאלה".

השכנים של משפחת מישולובין היתה משפחת גנקין, ר' פייביש וחסיה. חסיה היתה אשה מאד פעילה, במיוחד בין יהודים בוכריים. שאלות לגבי מקווה, שלום בית, כשרות, אפיית לחם (פיתות) – בכל אלה היתה חסיה.

ר' פייביש היה איש מעשה. בבית הכנסת הוא היה יושב ליד הבימה. בתוך הבימה הוא בנה מדפים והעמיד בהם ספרי קודש, סידורים, משניות וספרי חסידות עבודת יד שאותם השאירו אחריהם חסידים שהצליחו לצאת מברה"מ בתור יהודים פולניים.

ר' פייביש היה מחמם את המקווה. לקראת פסח פייביש היה שורף רחיים בטחנת קמח, ועזר לזקנים לבנות סוכה. פייביש ניסה לעשות שופר. בחצר הוא העמיד גיגית, הצית מתחתיה אש שדלקה מספר ימים. הוא חשב שכך ירכך את הקרניים, אך לא יצא מזה דבר. אך בכל רחבי החצר של משפחת מישולובין היו פזורים קרניים.

בפורים ר' פייביש היה מאכיל את כולם אפונה מבושלת. כל חפץ בדירתו העיד כך שפה גר מומחה לכל דבר. אורלוגין – במקום משקלת היתה תלויה ידית של מטחנה. ארובה של תנור ברזל היתה מתפתלת כנחש, וזה היה נותן יותר חום. היו עוד המצאות במטבח.

בבית של משפחת גנקין תמיד אפשר היה לקבל צלחת של מרק או דייסה שבישלו אותם לפי מתכון מיוחד ובאהבה. כשעלה ארצה, התיישב בנחלת הר חב"ד. הוא התפלל בביה"כ ליד העמוד. יום אחד התפלל בטלית ותפילין, וכשאמר ב"קדושה",  "קדוש, קדוש, קדוש", נפל - ונשמתו עלתה לגן עדן. כך כתוב על המצבה שלו שבהר הזיתים: "אדם קדוש".

אדם בעל שערות ארוכות

בסמרקנד התאספו המורים הכי טובים: ר' זוסיה פז, ר' בערקע חן, ר' שמואל נודל. התלמידים שלהם, שהם היום כבר סבים וסבים-רבים, נזכרים בהם באהבה.

הבר-מצווה שלי היתה בבית של משפחת מישולובין. כך אירגן ר' משה ניסיליעוויטש.

אלה היו ימים מפחידים. ב-ק.ג.ב. ידעו שיוסף שיף מתכונן לעשות בר-מצווה לבנו, ושאבא יעשה פארברענגען שאליו יגיעו אנשים רבים, ביניהם יהיו כאלה שיש אחריהם מעקב. ולמרות שבבית זה הסתתר ממאסר בערקע חן, בכל זאת החליטו לערוך את הבר-מצווה שם.

פעם הלכתי יחד עם אחי גרשון דב בער להתפלל אצל משפחת מישולובין. בזמן התפילה, סמוך לקריאת התורה, נכנס אדם בעל שערות ארוכות והתיישב בפינה. כשהתחילו בפארברענגען, האדם הזה הופיע פעם נוספת. לקראת סוף הפארברענגען הוא החל משחק עם הילדים.

התאספנו סביבו, היה מענין איזה שאלות הוא ישאל אותנו, איך יגיב לתשובות שלנו. האדם לבש חולצה לבנה, זה היה בערקע חן, והציע משחק. הוא יהיה רופא, ואנחנו נהיה המטופלים שלו. הוא ביקש שנעמוד בשורה וכל אחד מאיתנו יגש אליו לפי התור. הוא שאל את כל אחד לשמו ולאחר מכן בדק אותו.

מהמטופל הראשון בערקע חן ביקש לפתוח פה, להראות לשון, והסיק מסקנה: הוא חולה, יש לו מחלת "גאווהצ'קע", הוא זקוק לרפואה בדחיפות, ועל הרופא לחשוב, כי המחלה מושרשת.

את המטופל השני דוקטור בערקע בדק יותר לעומק: בדק דופק, קירב את אוזנו אל הלב, ואחר כך שאל שאלות: מי היה חברו ב"חיידר", האם יש לו חברים מחוץ ל"חיידר", ילדי השכנים. ונתן דיאגנוזה: "אתה חולה, יש לך "תאווהצ'קע": אתה מתרועע עם ילדים זרים, מבקר אצלם בבית, לוקח מהם ספרים לקרוא. תבקש מאבא שלך שיקח אותך למקווה. הנה, קח טיפות" - והוא טיפטף כמה טיפות של וודקה לתוך כוסית. "אתה צריך קודם ללמוד את כל הספרים הטובים".

לבחור השלישי הוא רק בדק את הדופק.

"נו, אתה מטופל וותיק ואינך שומע לרופא. המחלה שלך היא "חוצפצ'קע", והיא מאד מושרשת. בוא נתחיל בשתי שורות של 'תניא' – תלמד אותן כל יום בעל פה, ואחר כך נראה".

וכך הלאה, וכך הלאה. בוודאי שטיפול כזה אצל רופא נחרט בזיכרון.

בערב הזה רחמו עלי ואמרו שאעשה "קולע". אני מאחל לכל החבר'ה שיעברו ריפוי כזה.