הרב שמעון אייזנבאך

בחורף תשל"ט הגיע אל הרבי ממדינת רוסיה החסיד ר' יוסף נימויטין, שבמשך שנים התגורר בסמיכות לציונו הק' של אביו של הרבי, הגאון רבי לוי יצחק זצ"ל, והיה האחראי על אחזקת הציון. זאת כהמשך לשימושו של ר' לוי'ק בשנים האחרונות לחייו שבהן התגורר באלמא אטא. ר' יוסף התגורר בקראון הייטס כשהגיע לארה"ב והרבי היה מודה לו בהזדמנויות רבות על שסעד את אביו ועמד לימינו, והיה מבקש ממנו לומר לחיים בהתוועדויות של כ' אב.

כשהגיע ר' יוסף נימויטין אל הרבי לראשונה, נכנס ליחידות ארוכה של כחצי שעה. דבר שהיה חריג ביותר בשנת תשל"ט - אז הרבי היה מקבל ליחידות לכניסה וליציאה מבלי לשהות בחדרו הק' כלל, לאחר האירוע של שמחת תורה תשל"ח.

כשיצא מאותה יחידות הרבי ליווה אותו לפתח ואז בצאתו מחדר היחידות הוא התעלף מהתרגשות והיה צורך להשיב את נפשו.

מאוחר יותר הבהיר את אשר קרה. הוא סיפר כי באופן מוזר לא קיבל אשרת יציאה מרוסיה במשך שנים רבות למרות שחסידים אחרים יצאו בזה אחר זה. בפרט אלו שהיו באים לציונו של ר' לויק ומתפללים לקבל אשרת יציאה, היו נענים במהרה והדבר הפך לסגולה בדוקה. דוקא הוא עצמו לא נושע למרות תפילותיו, כנראה שר' לויק רצה אותו לידו.

לאחר עשרות שנים נכנס לציון הק' והתחנן לר' לויק שיושיע אותו להוציא ממסגר אסיר. יחד עם תפילתו הוא הבטיח לר' לויק שכאשר יפגוש בארה"ב את בנו, את הרבי, הוא ישאל אותו לפשר הנהגה מסויימת שהרבי נהג כלפי אביו.

באופן מפתיע מיד לאחר תפילתו ובקשתו זו הוא קיבל אישור יציאה לאחר אין ספור פעמים שסורב. הוא ארז את מטלטליו ונסע לארה"ב. כשהגיע לרבי הוא נכנס ליחידות והרבי שוחח עמו זמן רב ובירר אצלו דברים רבים הקשורים לאביו בחייו ולאחר הסתלקותו. בין היתר הוא הביא עמו לרבי כתבים נוספים וביקש מהרבי שאחד הכתבים יישארו אצלו לסגולה בתור שכר על כל מה שעשה למען ר' לוי'ק ועל שמירת הכתבים האחרים. הרבי לא הסכים ואמר לו כי כל הכתבים עד האחרון שבהם חייבים להיות אצלו.

בכל אותה יחידות, למרות שהתנהלה בחביבות מיוחדת לא העיז ולא ההין ר' יוסף לשאול את הרבי את אותה שאלה שהוא התחייב לר' לוי'ק לשאול את הרבי מחמת יראת הכבוד שחש בחדר היחידות. הוא התבטל לגמרי ללא שהצליח להוציא מפיו את הדברים.

כשהסתיימה היחידות הרבי ליווה אותו אל הפתח ולפני יציאתו הרבי שאל אותו: "האם יש לך שאלה נוספת לשאול?" ומרוב התרגשות התעלף.

(ויש גורסים שהרבי הביט עליו במבט נוקב ושאל אותו: "נו....?" כאילו אומר לו "הרי יש לך שאלה נוספת ומדוע אינך שואל?")

●

כשהייתי חתן נכנסתי לגן עדן התחתון לקבל את הסידור של הרבי להתפלל בו מנחה עם ה"ועל חטא" כמנהג החתנים. חתונתי התקיימה ביום חמישי בשבוע אבל כיון שנסעתי ביום שני לארץ הקודש, נכנסתי ביום ראשון.

יחד עמי היו עוד שני חתנים שעמדו לצידי וכולנו המתנו בדריכות לרגע שהרבי ייצא מחדרו לתפילת מנחה בזאל הקטן. בדרכו לשם היה פונה לחתנים והיה מברך אותם "מזאל אויסבעטן אל'ע' ברכות" [=שיזכו להתברך בכל הברכות מהסידור] וכן היה עושה סדר מי מבין החתנים יקבל ראשון את הסידור ומי השני וכו'. לפעמים היה שואל אם יש כהן או לוי ואם לאו היה שואל מי מתחתן ראשון ומי שני ומי שלישי ולפי סדר זה היה אומר לחתן הראשון שיעביר לשני ולשני אמר שיעביר לשלישי.

כיון שהיינו שלשה חתנים העמיד אותנו המזכיר הרב גרונר בסדר מסויים מול פתח חדר הרבי, ואני שהייתי הקיצון שבשורה עמדתי ממש מול פתח הדלת. ואז ראיתי מחזה מרהיב:

דלת חדר הרבי נפתחה. הרבי עמד ללא הסרטוק והמגבעת ליד השולחן כפוף כולו ושקוע בספר שלפניו. הרבי לקח בידיו הסרטוק והלבישו על שתי ידיו הק' מבלי שהסיט את עיניו מהספר וכך גם כשכיפתר את הסרטוק היה כפוף לתוך הספר ומעיין בו. לאחר מכן שם המגבעת על ראשו ולקח את הגארטיל בידו ותוך שניה מאז שסגר את הספר כבר עמד בחוץ בזריזות נפלאה.

ראיתי אז איזה התמדה ודבקות היתה לרבי בלימוד התורה ואת יוקר הזמן של הרבי. אין שניה דלה. כל שניה מנוצלת לעבודת ה' ולתורתו. מדהים הדבר לחשוב שהרבי שראינו אותו יוצא פעם אחר פעם מחדרו, היה רק שניה קודם לכן עסוק בלימוד התורה.

●

בניגון הדבקות של "והריקותי לכם ברכה עד בלי די" (לא הניגון השמח על מילים אלו) יש שתי גרסאות כיצד לנגנו. אירע פעם בהתוועדות שהרב גנזבורג שהיה מופקד על השירה בהתוועדויות הרבי והוא היה זה שפוצח בשיר בין פרק לפרק החל לשיר את הניגון הזה של והריקותי.

ואז קרה דבר לא נעים. צד ימינו של הרבי שר אותו לפי גירסא אחת והצד השני של ההתוועדות שר אותו לפי הגירסה האחרת. כל אחד מהצדדים הגביר את קולו בכל הכוח כדי להכניע את הצד השני ולשאוב אותו לגירסתו שלו, אך החלוקה רק הלכה והתעצמה זה בכה וזה בכה.

הרבי לא הגיב והמשיך במבטו הרגיל. אמר לחיים לקהל והמתין לסיום השירה.

כשפתח את השיחה הבאה, אמר שבקשר לניגונים שמנגנים כאן בהתוועדות, אם יש בהם חילוקי דעות, שיישבו לפני ההתוועדות אלו ואלו ויגיעו להכרעה, אבל כשבאים להתוועדות צריכים להגיע בקול אחיד...

●

בראש השנה שנת תש"מ הרבי הרחיב בנושא דברי הספרי "וביום שמחתכם - אלו השבתות" כיון שא' דראש השנה חל בשבת, הרבי עשה שטורעם מענין וביום שמחתכם אלו השבתות וגם המאמר פתח בד"ה של "וביום שמחתכם".

בכוס של ברכה לאחר ההתוועדות, הרבי ביקש שישירו ניגון על המילים וביום שמחתכם. החזן הרב טעלישעבסקי החל לנגן את הניגון המוכר על המילים וביום שמחתכם, אך הרבי לא היה שבע רצון וביקש שישירו זאת באופן שהמילים וביום שמחתכם יהיה הפזמון של השיר. הוא לא הבין כל כך את כוונת הרבי והרבי אמר לו שכמו בסליחות אומרים את הפזמון "אולי ירחם" כך גם שינגן את השיר באופן שיהיה לו פזמון - וביום שמחתכם.

יתכן שאילו היה יושב בביתו ללא ההמולה מסביבו אולי היה מצליח אך באותה שעה ובפרט שהרבי עומד ומצפה לביצוע השיר, המעמד הלחיץ אותו מאוד ולא הצליח לכוון לדעת רבינו. והמשיך לשיר את השיר כרגיל כפי ששרים היום. הרבי המשיך לחלק כוס של ברכה להעוברים וכשראה שבקשתו לא מולאה, עשה בידו תנועת ביטול חזקה ובארשת פנים של אכזבה מהולה בחיוך, כאילו אומר "חבל" אבל תמשיכו לשיר. גם זה טוב, וכך המשיכו לשיר את השיר וביום שמחתכם עד היום הזה.

את השיר הזה הרבי עודד תמיד בידו הק' למרות שהורותו ולידתו היה בדיעבד...

●

בקשר לההערות שהעירו לרשימה הקודמת בדבר הסיום מסכת שנערך והרבי התעכב לשמוע אותו. ניסיתי לברר יחד עם חברים ומסתבר שזה היה כנראה במנחה של תשעה באב בזאל הגדול למטה.

ובאשר לההערה שאיך יתכן שלא ידעו אם תהיה התוועדות ביום ט"ו באב למרות שהרבי היה מתוועד מידי שנה בשנה בתאריך זה. יתכן אולי שחשבו שההתוועדות תהיה למחר במוצאי ט"ו באב כפי שהיה כבר לעולמים. כך או כך היתה הוראה לא להודיע על ההתוועדות רק בסמיכות לקיומה.