הרב שמעון אייזנבאך

בפרקים הקודמים סופר בטור זה שבל"ג בעומר, נסע ר' מענדל יחד עם התמימים למירון. בהגיעו לתחתית ההר היה צורך לטפס במעלה ההר עד למערה שכן המשטרה סגרה את הגישה לרכבים.

התמימים חיפשו דרך כיצד להקל על ר' מענדל את העליה התלולה והנה הם מבחינים כי ניידת משטרתית מעלה למעלה כל דמות אדמו"רית שהגיעה למירון בשטריימעל ופרווה על הצוואר ומקל עם ידית מוכספת.

חפצו התמימים לבקש משוטרי הניידת שיעלו את ר' מענדל. אלא שדא עקא לר' מענדל חסרו כל הסממנים האדמו"ריים הללו ובנוסף לזה היה חובש קסקעט. התמימים לא אמרו נואש וניגשו לשוטר שיכניס את ר' מענדל לניידת הכבוד. השוטר שהפגין 'מבינות' שאל את התמימים "איזה אדמו"ר הוא?" ענה אחד התמימים שזה 'האדמו"ר מפוטרפס'. השוטר הביט בפניו ההדורות של ר' מענדל ומיד אישר להעלותו למערה, ללמדך שהדרת פניו המאירות של ר' מענדל שכולה אומרת הוד והדר על אף הקסקעט, שווה הייתה לבגדי התפארת של האדמו"רים.

לסיפור זה שסופר כאן יש המשך: שמעתי מגיסי הרב יעקב אורנשטיין שליט"א שכשהגיע ר' מענדל לראש ההר שאל את התמימים הכיצד זכה לכבוד הזה שהעלוהו בניידת המשטרתית? ענו לו התמימים כי הם הציגו אותו כאדמו"ר. ר' מענדל זעם עליהם ואמר ש"כדאי היה להתאמץ לעלות ברגל את העליה התלולה ובלבד שלא להיות נפרד אפילו שעה אחת..."

●

ישנו מכתב שהתפרסם שהרבי כתב לחתונת בנו של ר' מענדל הרה"ח בער'ל פוטרפס בזאת חנוכה, שנת תשכ"א.

באותו מכתב הרבי כותב תוארים מופלגים ונדירים על ר' מענדל וכה כתב:

"הוו"ח אי"י נו"נ רב פעלים ובעל מרץ. מטובי מקושרי רבותינו נשיאינו והולכי בדרכיהם, דרך הקודש יקרא לה. דרך החיים בזה העולם המעשה היום לעשותם. הרמ"מ שליט"א וזוגתו מרת לאה שתליט"א".

מעניין שהמכתב הזה נשלח ללונדון לחתונה בעוד שר' מענדל היה מאחורי מסך הברזל ברוסיה ורק שלוש שנים לאחר מכן ראה את המכתב. ר' מענדל הטמין את המכתב ורק לאחר הסתלקותו מצאו בני הבית את המכתב.

זו הסיבה שעל מצבת אשתו נחקקו התוארים הנ"ל של בעלה ואילו על מצבתו שלו לא נחקקו תוארים אלו, משום שבני משפחתו עדיין לא ראו את המכתב האמור.

בני ביתו של ר' מענדל חקרו ושאלו רבים ממשפחות החסידים הקדמונים האם היה אי מי מהחסידים שהרבי קשר לראשו תוארים כה מיוחדים. לעת עתה נראה שר' מענדל הוא היחיד שזכה לנוסח זה.

●

בספר ר' מענדל עמ' 139 מסופר סיפור שסיפר ר' מענדל על הת' זלמן דוד אמבינער. והנה אינה ה' לידי הקלטה מהתוועדות של ר' מענדל ב-770 שבה סיפר את הסיפור הנ"ל ויש בו כמה שינויים ותוסופות מכפי שהוא מסופר בספר ר' מענדל.

השינוי הראשון הוא שבהקלטה ר' מענדל מספר על זלמן דוד האמלינער ולא אמבינער.

בספרו סיפור זה מתבטא ר' מנדל על הסיפורים שמספר אותם ללא שהוא עצמו עד להם אלא ששמע אותם מכלי שני. "לסיפור זה" - אומר ר' מענדל - "יש זקן מלא. כל אחד הוסיף לו שערה עד שהוא התמלא..."

מצד אחד הוא מפקפק באמינות פרטי הסיפורים שהוא עצמו מספר, אבל מאידך הוא מספר אותם בדקדוק רב ומשתדל לדייק בפרטי הסיפור. לדבריו הוא סיפר סיפור זה יותר ממאה פעמים ויש כאלו ששמעו סיפור זה ממנו יותר מחמישים פעם.

סיפור זה על זלמן דוד האמלינער שמע ר' מענדל ישירות מ"צלק'ע חרסונער" הלוא הוא החסיד בצלאל וילישנסקי שהיה תלמיד חבר לזלמן דוד. עבור ר' מענדל זלמן דוד האמלינער הוא דוגמא חי'ה לעובד ה' ודמותו נחרטה אצלו כגירסא דינקותא כשהיה בן עשר. זלמן דוד היה שייך ל'התבוננות' ול'אהבה ויראה' ור' מענדל זכר היטב כיצד היה מתפלל בנעימות ובשירה. היה חושב כל היום חסידות ולאחר שעות רבות היה מתחיל להתפלל.

זלמן דוד ניחון בראש טוב ולמד היטב נגלה עד שטעם את טעמו של לימוד החסידות, ומאז החל לאחר לסדר הלימודים בנגלה. תחילה אחר בעשר דקות והמשגיח יעקב ברוך (קרסיק) גער בו על איחורו, וככל שגער בו כך הלך וגדל האיחור. תחילה עשר דקות, אח"כ חצי שעה, שעה, שעתיים, עד שהפסיק לבוא כלל לסדר נגלה.

אם בימים הראשונים המשגיח יעקב ברוך עוד פגש את זלמן דוד וגער בו בתוכחות מוסר על איחוריו, הרי שעם הימים כבר לא פגש אותו שכן הוא כבר לא הגיע כלל לסדר נגלה שהיה מתחיל ב-12 ומסתיים בשעה שמונה בערב.

פעם פגש המשגיח יעקב ברוך את זלמן דוד ברחוב ושאל אותו לפשר העדרותו מלימוד הנגלה. ענה לו זלמן דוד שניחן בחוש הומור שעד שהוא מסיים את תפילתו השעה היא כבר שמונה בערב ואין טעם שאפתח את ה"יורה דעה" בשעה שמונה בעת שמתחילים ללמוד חסידות...

המשגיח יעקב ברוך שחש באחריות תפקידו פנה לרבי הקודם וסיפר לו שזלמן דוד אינו משתתף בלימוד הנגלה. שלח הרבי לקרוא לזלמן דוד ושאל אותו מדוע הוא נעדר מסדר הנגלה וזלמן דוד ענה שהוא לומד חסידות ומתפלל עד לשעה מאוחרת ואינו מספיק להגיע לסדר.

שאל אותו הרבי הקודם עם מה הנך מתפלל? ענה לו כי הוא חוזר על המאמרים שהרבי הרש"ב אומר בליל שבת. (היו אלו המאמרים של המשך תער"ב העמוקים). שאל הרבי הקודם את זלמן דוד מה מוסיף החצי השני של המאמר האחרון על החצי הראשון וזלמן דוד השיב לו לפי הבנתו את התוספת של החצי השני של המאמר.

על פניו של הרבי הקודם לא היה נראה האם הוא שבע רצון מהתשובה אם לאו אבל מאותו יום המשגיח יעקב ברוך לא פנה יותר לזלמן דוד על העדרותו.

אצל זלמן דוד ההשכלה והחסידות "האט זיך איבערגיקאכט אין דאווענען", [=התלהטו בתפילה]. הוא היה מתפלל כשעה ומחצה וכמובן שהוא לא היה צריך להתמודד עם מחשבות זרות. בתפילתו היתה נשמעת חיות נפלאה ונוראה.

●

את הסיפור הבא שמענו אין ספור פעמים מר' מענדל בהתוועדויותיו.

פעם בעת התוועדות עם הרבי הקודם ביקשו לתת 'לחיים' ל"חאטש'ע פייגין" ואמר א' הנוכחים למזוג משקה ל"מנהל פועל" של תומכי תמימים (כך היה תוארו של מנהל הישיבה)

כששמע זאת הרבי הקודם, אמר: "מנהל פועל של תו"ת זה אני. את התפקיד הזה שקיבלתי מאבי אינני נותן לאף אחד!"

ואמר ר' מענדל שלמרות שהרבי הקודם כבר הוכתר לרבי בכל זאת שמר על התואר של "מנהל פועל" וחאטש'ע היה סגן מנהל פועל.