"תומכי תמימים - הושיעה נא"...

מנדי: "השבוע קראתי בשקיקה את טורו של העסקן ואיש החסד ר' יעקב גלויברמן, שפורסם ב-COL על 'עולם הישיבות' בחב"ד והסלקציות של הרבנים וראשי הישיבות. אחת מהתגובות שהגיעה לאוזניי, הייתה: 'מה הוא מבין בחינוך?'... עניתי: 'נכון. הוא לא עובד כיום במוסד חינוך (למרות שבעבר עסק שנים רבות בתחום ואף קיבל ע"כ מענות מהרבי), אך בטור שכתב מזעקת ליבו - הוא צודק בכל מילה'.

"אני רוצה לגעת בנקודה מאוד חשובה, שאני אישית מוכן להתעמת עם כל איש חינוך מולה: לעולם, אך לעולם, לא ניתן לדעת - האם ילד/נער שסיים זה עתה כיתה ח', יישאר באותה ה'אישיות' עד לאחר חתונתו. 3 שנות ישי"ק, 3 שנות ישי"ג, שיעור ד', 'קבוצה' ושליחות - הן תקופה דיי-ארוכה.

"ומה הכוונה?.. כיום בחב"ד, ילד טוב ירושלים המגיע בדר"כ מבית מחונך, מתקבל לישיבה וממשיך במסלול החסידי. אך המציאות הוכיחה, כי לא ניתן להמר על עתידו, וד"ל. וכן להפך - ישנם המתחילים את 'עולם הישיבות' ברגל שמאל - אך עם "עץ תמיכה", הם צומחים ישר וגבוה, ואף מגיעים אל הזא-ל הישיבתי כאנשי צוות, או לחילופין כשלוחים מצליחים, ואני מכיר לא מעט כאלה.


'לחיים ולא למוות'. אל תחתמו על גורל של ילד.

"גלויברמן בטורו מתייחס לסיפור ששמע מאת המזכיר ר' לייבל גרונר, ומצטט שהרבי הריי"צ אמר למנהל הישיבה: "האם אתה "מומחה" להבין מהי נשמה של יהודי?"... ומכאן אני שואל: האם ראש ישיבה, משגיח, משפיע או ר"מ כזה או אחר, יכול להביט לילד הקט בעיניים הדומעות ולומר לו: 'אני אחליט מה יהיה עם עתידך'?...

המסקנה: 'סוף מעשה - במחשבה תחילה'. כל אחד מאותם המחליטים 'גורלות', צריכים לחשוב רגע לפני שמפילים את הפור - כיצד היו פועלים, במידה והעומד מולם היה הילד שלהם. התשובה ידועה מראש, ולכן - קצת רגישות לא תזיק.


משה:
בראשית הדברים ובהתייחסות שציינת לגבי הטור של הרב יעקב גלויברמן שפורסם ב-COL "הפסיקו לשחק בנשמות".

הטור פנה לראשי ישיבות שעורכים 'סלקציה' ופוסלים בחורים, עורר גלים גבוהים והביא עשרות תגובות, מהן מושקעות ונוגעות ללב. ניכר בין השורות כי דבריו נכתבו מלב קרוע ומורתח.

הרב גלויברמן, מוותיקי עסקני אנ"ש, כשהיה עוד לצידו של הרב אפרים וולף ע"ה בשנות בראשית, וכיום כדמות שמעורבת בכל רבדי האוכלוסייה כמפעיל מפעל חסד עצום, יש לו מה לומר בעניין הזה, ובצדק רב. הטור שפורסם, הגיע בעקבות מאמר של ר' מנחם כהן ב'שופר', בנושא שעולה כמעט בכל שנה מחדש, בתקופת הרישום לישיבות. מנחם כהן מוסיף השבוע ומציע 'פתרון מערכתי' כולל לבעיה הכאובה.

'נותנים את הנשמה'

לגופו של עניין: בלהט הנושא החשוב והכאוב, אל לנו לשכוח כי יש בני אדם מאחורי הסיפור הזה. עלול להתקבל הרושם, שראשי ישיבה, רמ"ים או משפיעים, הופכים להיות סוג של 'שק חבטות' בלהט הדיון, ולא כך הם פני הדברים. מה שאנו זוכרים כבחורי ישיבה מלפני עשור, שניים או שלושה, אינו דומה כלל וכלל למה שאנו מכירים כיום. האינטראקציה בין ההורים לצוות החינוכי טובים עשרת מונים ממה שאנו זוכרים בעצמינו, והיחס כיום לבחורים טוב הרבה יותר. לצד כל האתגרים המורכבים של דורינו, במרבית הישיבות יש הרבה יותר הקשבה, איכפתיות, דאגה לגשמיות ולרוחניות של הבחורים, וצוותי החינוך 'נותנים את הנשמה'.

מחנך בכיתה, עם כל ההערכות שלו לאחר שעות הלימודים וההשקעה בבניית שיעור ליום הבא, לא מחוייב '24-7' כמו איש צוות בישיבה.

שגר ושכח?

אחד מאנשי החינוך עימו שוחחתי השבוע, התייחס למחוייבות הדו-צדדית בין הורים לצוות החינוכי והגדיר זאת בצמד מילים: "יש הורים שסוברים שמבחינתם הם עושים מה שצריך לעילא ולעילא: "שגר ושכח".
מאוד נח לקבל את הבחור בשבת חופשה, כשהוא 'מבושל', חסידי, וחוזר דברי תורה על השולחן. רק לצייד אותו בכביסה נקייה, קצת 'הוראות הפעלה', ו...לשגר אותו שוב לשבועיים נוספים לישיבה.
מישהו דאג לו במשך שבועיים, עמל וטיפח!

אז נכון בהחלט, יש תופעות של 'סלקציה', 'סינון' ואיך שיכנו את זה. ונכון, יש שחושבים על 'השם של הישיבה' כנקודה מרכזית וקודש קודשים, מעל טובת הילד.
אך התופעות הללו הולכות ומתמעטות. הישיבות ששמות להן למטרה את טובת קידום הילד מעל לכל – הן הישיבות שמצליחות בטווח הארוך. זאת עובדה.

מאחורי כל זה עדיין יש ר"מ או משפיע שעמל רבות, לעיתים גם על חשבון זמן הפנאי, משפחתו וילדיו הוא, כדי לתת את המעטפת הראויה ל'בן יקיר' שלך.

שלושת-רבעי הכוס המלאה.



גלויברמן לצד הרב וולף ע"ה. בקטן: מכתב מהרבי שכותב לו על עיסוקו בחינוך: 'מלאכתו מלאכת שמים'.

*

האיש שהפתיע מדינה שלימה, או שלא!

מנדי: "שעת לילה מאוחרת, השעון מראה קצת לאחר חצות. התאריך: 29.5.19 (כ"ד סיון תשע"ט) נכנס לספרי ההיסטוריה הארצי-ישראלית. אדם אחד, שעלה מברית-המועצות, עם מבטא רוסי כבד והפך להיות ה'הוא שהפיל את נתניהו וממשלתו'. אולי לנצח.

"כחודש וחצי לאחר הבחירות לכנסת ה-21, הוא פוצץ את 'דינמיט החבלה'. מתח את החבל עד שנקרע. והוא נקרע בקול רעש גדול. הוא שיחק עם נתניהו והמפלגות החרדיות עד הרגע האחרון - ושבר את ההגה. כ-40 ח"כים חדשים לא הספיקו לנשום את אוויר משכן הכנסת, וכבר פיזרו עצמם לבתיהם.

"מדוע הוא עשה זאת? ימים יגידו. האם הוא באמת שונא חרדים, או נטו את יריבו 'ביבי'? גם ימים יגידו. האם הוא יגדיל את כוחו לאחר תוצאות הבחירות לכנסת ה-22? כנ"ל. אך דבר אחד בטוח: החרדים סימנו אותו. ובמרקר הכי שחור וחזק שיש.



"אביגדור ליברמן, יו"ר 'ישראל ביתנו' - הפך, או להיסטוריה פוליטית, או ל'כוכב עולה' בתחום. ושוב הכל חוזר: הסקרים, המשדרים, טורי-הדעה וספינים תקשורתיים. רק לאחרונה סיימנו עם כל זה. חבל, רצינו רק חיי-שיגרה רגועים. ואם תשאלו: 'נו.. מתי נדע?'... תרשמו: ח"י אלול תשע"ט. עד אז, סבלנות.

משה: 
בזיון שכזה לא זכור מאז קום המדינה. זאת דמוקרטיה, או אנרכיה?

מעבר לתופעה שנקראת 'איווט ליברמן', יש בעיה קשה הרבה יותר: עניין ה'משילות'. במקום שיש וואקום – אין וואקום. איווט זיהה את נקודת התפר, וליהטט עד הדקה התשעים, או אז עד כדי שאפילו יו"ר ש"ס אריה דרעי, - כפי שסיפר הוא עצמו – האמין שאיווט מחפש סולם לרדת מהעץ, ושכנע את נתניהו שאו-טו-טו יש פשרה מוסכמת.
האם איווט סגר בוינה מראש 'תרגיל מסריח' יחד עם יאיר לפיד, לנטרל את ביבי? ספקולציות יש, לכאן ולכאן.

רק לנסות ולחשוב מה אפשר לעשות במאות המליונים שנזרקים לפח האשפה, פשוטו כמשמעו, במערכת בחירות מיותרת!

את החשבונית לתשלום יגישו תושבי המדינה, רגע אחרי הבחירות המיותרות - ובגדול. 'קיצוץ רוחבי' במשרדי הממשלה, יהיה איזוטרי ביחס להעלאת מחירים וקיצוצים כואבים, הכל כדי לממן גחמות של פוליטיקאים שכשלו ברגע האמת.

הציבור יעניש ובצורה כואבת, כל מי שיסתמן עם קשר לרעיון העיוועים, לצפצף על הכרעת הבוחר, ולגרור אותו שוב למסע מיותר של שטיפת מוח חוזרת. מי קבע שהפעם, לאחר הבחירות החוזרות, לא יקום שוב 'סוחט סדרתי' וינסה להיות שר החוץ\האוצר\הביטחון? השיטה פשטה את הרגל.

איפה הימים?

בשנת תש"נ בעקבות נפילת ממשלתו של יצחק שמיר בהצבעת אי-אמון בכנסת, הטיל הנשיא דאז חיים הרצוג את מלאכת הרכבת הממשלה על שמעון פרס, לאחר מה שכונה 'התרגיל המסריח'.

המדינה רעשה-געשה, הנשיא היה כמעט 'כל יכול', ברצונו ממליך מלכים. פרס כזכור נכשל במשימה זו, ושמיר שב והרכיב ממשלה. אלו היו ימים שלנשיא היה – לפחות פעם אחת במשך הקדנציה - יכולת השפעה.
כיום? הכנסת פיזרה את עצמה. פיזור לדעת.

והנשיא ריבלין? כבודו במקומו, בעל יכולת השפעה פוליטית כמו לסב חביב. כבר אמר על זה הנשיא הראשון חיים וייצמן: המקום היחיד שנשיא יכול לתחוב את אפו הוא... לממחטה שלו.

נראה כי הביטוי הולם מתמיד.

*

יום הולדת 70 לכפר חב"ד. יש ממה וממי ללמוד

לאחר הנושאים 'כבדי המשקל', אשמח להתייחס לנושא משמח: יום הולדת 70 לכפר חב"ד.

ב-COL התפרסם וידאו מארכיון המדינה, המעניק פרספקטיבה מרגשת לחיי החסידים בכפר באותם ימים. ר' שמואל-מוליק ריבקין, מעשיר את חסידי חב"ד בתמונות מארכיונו הבלתי-נדלה, ומעניק הצצה מחודשת מעת לעת על חיי החסידים באותה תקופה, ששילבו עבודת ה' עם עבודת האדמה, בפשטות ובצניעות.

COL פרסם גם אוצר תמונות של הצלם המיתולוגי מיכאל (מרצ'לו) אלמגור בפרסום ראשון, מארכיונו של הרב יעקב גלויברמן, שהביא להתלהבות גדולה לחובבי הז'אנר, וכל מי שמתעניין בתולדות כפר חב"ד – הכפר של הרבי. 

לא יסולה בפז: אוצר תמונות מארכיון מיכאל אלמגור ● פרסום ראשון

בכל הגעגוע וההתרפקות לימי בראשית של כפר חב"ד, אי אפשר שלא להתייחס לפשטות, להתלהבות החסידית כפי שבאה לידי ביטוי בארכיונים הללו.

באחת התמונות נראה מפקד חיל האוויר מוטי הוד, מסייר בחוג לנגרות בבית הספר למלאכה בכפר חב"ד. ר' שלמה ליפשיץ, אז אברך צעיר, מציג בפניו בגאווה את הנגרייה, היצירות והמיכון. בתמונות אחרות, נראית 'אשיות בכירה' סוקרת לול אווזים, ואת ה'תדריך' מנהל העסקן החב"די הנודע ר' פינייע אלטהויז ע"ה.



בר המצווה של היתומים, שנערך באותם ימים בחצר של בית שזר בצניעות, אך עם המון חום ואהבה. חסידים ואנשי מעשה מלהטטים ממש בריקודים, קפיצות, משהו 'מדבק', גם את אנשי הצבא הקשוחים שהגיעו לשמחה בכפר חב"ד.

כילד אני זוכר היטב את אירועי בר המצווה של בני הגיבורים, שהיו נערכים בתקופת הקיץ, בשלהי שנות הממי"ם. אחד האירועים החשובים והמרכזיים בתולדות כפר חב"ד באותם שנים.

הוא החל – כמו בתמונות הישנות של מיכאל אלמגור – כאירוע צנוע, ועם השנים הפך לאירוע המוני, בהשתתפות בכירי צה"ל, ראשי המדינה, וקהל אלפים.

עם כל ההתרגשות והטקס, הנאומים, וקבוצת החיילים שהרימו על כתפיים את ילדי השמחה בני הגיבורים, יותר מכל נצרב בזכרוני 'ריקוד פשוט': שני חסידים, כמדומני היו אלו הרה"ח ר' משה מייזליש, והחסיד הנודע ר' זושא הפרטיזן, שרקדו ריקוד חסידי טהור ופשוט על הבימה, לצד שורות המכובדים, הרמטכ"ל וראש הממשלה.


הנקודה הפנימית

דווקא הריקוד האותנטי זכור לי יותר מכול. אולי משום שבריקוד הזה בא לידי ביטוי ה'נקודה הפנימית' של כל האירוע, לצד כל השואו והרעש: הריקוד החסידי התמים, הפשוט. שמחה של מצווה בטהרתה.

אולי ניתן גם היום לחשוב על רעיונות לחידוש אירועים כאלו, שהביאו הרבה קידוש שם ליובאוויטש באותם ימים, והביאו פירות ופרי-פירות עד לימינו אלה.
שבת שלום.