בשו"ע אדה"ז או"ח סימן תצג ס"ח, כתב בענין איסור התספורת בימי ספירת העומר: "אף להנוהגין איסור גם עד ר"ח אייר, מכל מקום אם חל ר"ח אייר בשבת, כיון שיש כאן תוספת שמחה שבת ור"ח, יש להתיר להסתפר בערב שבת מפני כבוד השבת".

והנה, לפי הכלל של "לא בד"ו פסח", נמצא שהאופן היחידי שיכול לחול ר"ח אייר בשבת, הוא רק כאשר א' דר"ח הוא ביום ששי ובשבת הוא יום ב' דר"ח (דלא יתכן שא' דר"ח הוא בשבת וער"ח ביום ששי, כיון שער"ח כ"ט ניסן הוא בדיוק שבועיים תמימים אחרי ט"ו בניסן, וט"ו לא חל לעולם בע"ש). ולפ"ז צריך להבין שהרי אף אם יש מצוה להסתפר לכבוד השבת שחל בו ר"ח, מ"מ עדיין קיימת הסכנה שלא להסתפר בר"ח משום סכנה, וחמירתא סכנתא מאיסורא. והרי כן פסק אדה"ז בסימן רס ס"א: "אם היו שערות ראשו גדולות, מצוה לגלחן שלא יכנס לשבת כשהוא מנוול. ומצוה מן המובחר לגלח בערב שבת ממש ולא קודם לכן, כדי שיהא ניכר שעושה לכבוד השבת. ואם אין לו פנאי בערב שבת מחמת טורח צרכי שבת, יגלח ביום ה', שכל מה שאפשר לקרב הגילוח ליום השבת יש לו לקרב, כדי שיהא ניכר שעושה בשביל כבודו. ונוהגין בקצת מקומות שלא להסתפר בראש חודש אפילו חל בערב שבת, מפני חשש סכנה, כי כן הזהיר רבינו יהודה החסיד" (והוא בצוואת ריה"ח אות מח. אלא שריה"ח כתב כן לענין ר"ח בכלל, והמג"א הביא בשם כנה"ג דכן הוא אפילו בע"ש).

וכמובן שאין לומר שאדה"ז מדבר על הזמן של קידוש החודש ע"פ הראיה (שאז יכול לחול א' דר"ח אייר בשבת וביום ששי הוא ערב ר"ח), דמלבד שמופרך הדבר שבשו"ע יכתוב דין שאינו מעשי בזה"ז כלל, הרי היה עליו להדגיש שדין זה אינו נוהג עתה. וא"כ הלא בהכרח לומר, דאכן ס"ל לאדה"ז שלמרות שערב שבת הוא ר"ח, מ"מ בכה"ג מותר להסתפר, אך צ"ב טעם הדבר.

ואין לומר שכבוד השבת ור"ח, דוחה את איסור הגילוח בר"ח. דאם אמנם כן הוא, שמפני כבודם המשותף של שבת ור"ח מותר להסתפר בר"ח אפילו בימי ספירת העומר, א"כ כ"ש שהדבר מותר בשאר חדשי השנה שיש בהם קביעות כזו, ולמה לא פסק אדה"ז בסימן רס הנ"ל, דהא שאסור להסתפר בר"ח, הוא רק בע"ש רגיל, אבל בע"ש של שבת ור"ח, מותר.

ב

וי"ל בזה, דהנה ידועה השאלה, שבצוואת ריה"ח אוסר גם גילוח צפרנים בר"ח, וכתבו הקיצור שו"ע סימן עב סי"ד ועוד פוסקים, שכן הוא גם בר"ח שחל בע"ש דאין לגלח הצפרנים משום סכנה. אמנם אדה"ז השמיט דין זה, ופשוט דס"ל שצפרנים מותר לקצץ בר"ח שחל בע"ש. ובפרט דאדה"ז שינה מלשון המג"א, דהמג"א כתב דאין "מגלחים" בר"ח שחל בע"ש, שזה יכול להתפרש גם גילוח צפרנים, ואדה"ז נקט דאין "מסתפרין", היינו רק גילוח השערות. והוא ע"פ באה"ט בשם כנה"ג, שכתבו דצפרנים מותר לגלח בר"ח שחל בע"ש. וכ"כ החיד"א ב"יוסף אומץ" סימן לז ועוד פוסקים. והרא"ד לאוואוט בהגהות "נתיב החיים" ל"דרך החיים" סימן מח, וגם ב"מנחת שבת" לקש"ע שם סקס"ו, כתבו הטעם בזה, משום "שומר מצוה לא ידע דבר רע" (קהלת ח,ה).

ויש לבאר, מאי שנא שערות מצפרנים, והרי מטעם זה ד"שומר מצוה וגו'", לכאורה יש להתיר גם גילוח השערות בר"ח, מפני המצוה דכבוד השבת "שלא יכנס לשבת כשהוא מנוול".

ובספר "קצור הלכות משו"ע אדה"ז", במילואים ע' נד-נו תירץ, דגילוח הצפרנים בע"ש הוא מצוה חשובה יותר מגילוח השערות. דבשערות, החיוב הוא רק למי ש"שערות ראשו גדולות" (כלשון אדה"ז), ואילו לענין צפרנים כתב (בס"א שם) בסתם: "מצוה.. לגלח הצפרנים בכל ערב שבת", ללא התנאי שהן גדולות. ועוד, שהדין דחיוב גילוח השערות השמיטו הב"י בשו"ע, והוסיפו רק הרמ"א. ולכן, בגילוח השערות "שאינו מצוה גמורה" (כלשונו), לא אמרינן את הכלל ש"שומר מצוה לא ידע דבר רע".

אלא שדבריו צע"ג, שהרי אדרבה, מאחר שכל הדין של גילוח השערות בע"ש הוא דוקא כאשר שערות ראשו גדולות, ורק על מצב כזה מדובר בשו"ע אדה"ז שם, הרי שוב זהו הכרח גמור, ואף יש בזה ניוול יותר מאשר בצפרניים שאינם גדולות, ו"שומר מצוה לא ידע דבר רע" ומש"כ שדוקא צפרנים "נקבע זמן גילוחם בכל ע"ש", הנה זה אינו עושה את גילוח הצפרנים לחיוב חשוב יותר, כי גם שערות גדולות נקבע זמן גילוחם בכל ערב שבת. ומש"כ שאינו מצוה גמורה, מפני שרק הרמ"א הביא דין זה, הנה לדידן ה"יוצאים ביד רמא", אין בכך כל פחיתות בחשיבות לגבי דין שהובא גם בשו"ע.

ג

והנה ענין זה של "שומר מצוה כו'", מצינו בשני מקומות בשו"ע אדה"ז, ומהם נלמד את הכללים מתי נקטינן להלכה כלל זה.

בסימן רו סי"ד: "בירך על המים ושמע שיש מת בשכונה, ומנהג לשפוך כל מים שאובין שבשכונת המת, ישתה מעט מן המים שלא תהא ברכתו לבטלה, ואח"כ ישפוך השאר. ואף להאומרים שטעם המנהג הוא מפני שמלאך המות מטיל טפת דם המות במים והשותה מהן מסתכן, מכל מקום 'שומר מצוה (של איסור ברכה לבטלה) לא ידע דבר רע'. ומאחר ששתה מעט שאין ברכתו לבטלה, ישפוך השאר משום חשש סכנה. ואם שמע שהתקופה נופלת, ימתין מעט עד שעברה התקופה וישתה, כי יש אומרים שאין סכנה בהם אלא לשתות בשעת התקופה. ואף האומרים שכל שלא היה בהם ברזל בשעת התקופה, יש סכנה לשתות מהם גם אח"כ, מכל מקום שומר מצוה לא ידע דבר רע".

ובסימן תנה סט"ו: "מי שיש לו בביתו מים שאובין ששאבן ללישת המצה, ונפלה התקופה בלילה או ביום או שמת אחד בשכונתו, שצריך לשפוך כל המים שבשכונה מפני חשש סכנה, אף על פי כן אין צריך לשפוך מים הללו (שהם מים של מצות מים שלנו), שנאמר 'שומר מצוה לא ידע דבר רע'. ואם רוצה להחמיר ולשפכם הרשות בידו, ונכון לעשות כן אם אפשר לו בקל למצוא מים אחרים שלנו, או שאפשר לו בקל ללוש ביום אחר במים אחרים שישאב בבין השמשות שלפניו". וממשיך בסט"ז: "במה דברים אמורים, במים ששאבן ללישת המצה שאינה של מצוה, שהיא קרובה לדבר הרשות, שהרשות בידו שלא לאכול מצה כל ימי הפסח, לפיכך רשאי להחמיר על עצמו ולשפכם. אבל המים שנשאבו ללישת המצות של מצוה, אף אם אפשר לו למצוא מים אחרים ומחמיר על עצמו ושופכן, לא טוב הוא עושה, שנראה כמזלזל במאמר הכתוב 'שומר מצוה לא ידע דבר רע'. ומכל מקום לכתחלה קודם שהתקופה נופלת, לא יסמוך על זה וישים לתוכו ברזל".

ובספר "בירורי הלכות" (לגה"ח ר' אברהם אלי' ז"ל פלאטקין) יו"ד סוף סימן כג, הסיק מכאן, דכלל זה של "שומר מצוה", נאמר רק במקום שאין אפשרות אחרת. כמו בשתיית מים שכבר בירך עליהם וברכתו תהיה לבטלה ח"ו. וכן ב"מים שלנו" כשאי אפשר לו בקל למצוא "מים שלנו" אחרים, או לאפות ביום אחר, משא"כ כאשר אפשר לקיים את המצוה בלי לעבור על האיסור, אין להכנס לסכנה ולסמוך על "שומר מצוה". ועי"ש עוד הוכחה שמביא לזה מהגמרא בחולין. (ומש"כ אדה"ז שבמצות מצוה אין להחמיר ולשפוך המים, הרי שם הוא טעם אחר, "שנראה כמזלזל כו'", כי שופך בידים דבר שהוא מצוה. ומ"מ גם כאן אין לסמוך ע"ז לכתחלה אלא לשים ברזל כו', כמ"ש שם אדה"ז).

ומכל זה עולה: א) לכתחלה אין לסמוך על "שומר מצוה". ב) גם בדיעבד, אם יש ברירה שלא יצטרכו לסמוך ע"ז, צריך לחפש דרכים לכך, ובתנאי שלא יראה כמזלזל ב"שומר מצוה".

ד

והנה בשו"ע אדה"ז סימן רעא ס"ג כתב: "יש נזהרים שלא לקדש בשעה ראשונה של הלילה [דהיינו שעה שביעית אחר חצות היום עיין סי' תכ"ח] אלא או קודם הלילה או לאחר שעה תוך הלילה. לפי שבשעה הראשונה הוא מזל מאדים וסמא"ל מושל עליו. וכבר נתבאר שלכתחלה יש לו לקדש מיד בבואו מבית הכנסת מבעוד יום".

וב"אגרות קודש" חי"ג ע' קב השיב כ"ק אדמו"ר לאחד השואל, למה לא נזהרים בזה בארץ הקודש: "יש לומר הטעם שמלכתחלה לא קבלוהו [והרי גם בשו"ע שם דייק בלשונו יש נזהרים כו' וכבר נתבאר שלכתחלה יש לו לקדש מיד כו' – אף שלפעמים יהיה זה בשעה הנ"ל]. והטעם להעדר קבלת מנהג זה [אפילו שאין זה מיד בבואו כו'] – י"ל משום דשומר מצוה לא ידע דבר רע". ומציין להלכות הנ"ל בשו"ע אדה"ז סימן תנה.

ולכאורה צריך להבין, שהרי לגבי קידוש מדובר על הנהגה של לכתחלה, ולא רק בדיעבד אם כבר בא לביתו בשעה השביעית, שצריך לקדש מיד, ולמה דוחה הענין ד"שומר מצוה" את חשש הסכנה.

וי"ל בפשטות, שהחילוק בין לשפוך המים שעברה עליהם התקופה, לבין להניח ברזל מלכתחלה, אינו משום שלכתחלה יש לחוש, אלא דכל שאפשר למנוע את הבעיה מעיקרא גם בזמן התקופה עצמה, ע"י שישימו ברזל במים, ולא יהא בזה סכנה כלל, זה ראוי לעשות, משא"כ היכא שכבר עברה עליהם התקופה ושופכם, הרי שהוא חושש לסכנה אפילו במקום מצוה ומזלזל ב"שומר מצוה". וכן גם בדיעבד, אם אפשר "בקל" למצוא מים אחרים או לאפות ביום אחר, אז "מותר" לו שלא לסמוך על "שומר מצוה" ולשפוך המים, היכא שאין זו מצוה גמורה. אבל בקידוש אי אפשר למנוע את הבעיה מלכתחלה בזמן השעה השביעית, כי זוהי עובדה שהסכנה אז קיימת, וא"כ כאן ה"לכתחלה" הוא לברוח מהבעיה ולא לעשות קידוש אז. והרי קידוש הוא מצוה, ובתקופות מסוימות בשנה זהו הזמן שבאים מבית הכנסת, ובפרט שראוי לקדש מיד בבואו לביתו. ולא כמו ב"מים שלנו", ששם אין קשר בין אפיית המצות לליל התקופה, ויש הרבה ימים אחרים לאפיית המצות, וגם בליל התקופה אפשר לשים ברזל במים. וא"כ בקידוש יש התמודדות מעצם הדין בין הקידוש לשעה השביעית. ובזה כאשר צריך להחליט מה גובר על מה, כאן שייך לומר שהמצוה גוברת על הסכנה, ד"שומר מצוה לא ידע דבר רע".

ומה שבכל זאת פסק אדה"ז שיש הנזהרים מזה, הוא כי אפשר בפועל לקדש בשעה אחרת, ו"מהיות טוב אל תקרא רע". אבל מעצם הדין, הרי כאן כשהסכנה מתמודדת פנים אל פנים עם המצוה, כמובן שהמצוה גוברת על הסכנה.

ה

ובכל זה יש לבאר, מפני מה מתיר אדה"ז לקצוץ הצפרנים בר"ח שחל בע"ש. דהנה בסימן רס ס"ב כתב: "יש נזהרין שלא לקוץ אלא בערב שבת או בערב יו"ט.. אבל בשאר הימים אין קוצצין כלל מטעם הידוע להם. ויש מקפידים שלא ליטול צפרנים ביום ה', מפני שהצפרנים מתחילין לחזור ולצמוח ביום ג' לגילוחן, ואינם רוצים שיהיה זה בשבת". ובקו"א שם סק"א: "מ"ש הט"ז שכן הוא בגילוח שערות, הוא תמוה, שהרי המלך מסתפר בכל יום, וצ"ע". וא"כ למעשה, גילוח הצפרנים אפשר לעשות רק בע"ש, ותספורת בכל יום.

ועפ"ז מובן, שלגבי גילוח השערות אין סתירה בין מצות כבוד שבת לבין האיסור להסתפר בר"ח, שהרי יש לפניו את כל השבוע להכין עצמו לשבת, ואין כאן התמודדות בין המצוה לסכנה, כי הם לא נפגשים ביחד דוקא. וגם שאם פשע (בברכות מג,ב. פירש"י: "פושע - מתעצל") ולא סיפר את שערותיו הגדולות כל ימי השבוע, כבר זלזל בעצמו בכבוד שבת, ואינו בגדר של "שומר מצוה", והאיסור אינו נדחה בשבילו (משא"כ אם לא שם ברזל במים, לא זלזל באיסור של שתיית המים בזמן התקופה. ומכמה טעמים: ראשית, כי עתה גופא הוא "שומר מצוה", שמכין מים למצות. שנית, כי רק כאשר ירצה להכין מצות ממים אלו, באותו רגע יש לפניו את הבעיה, וגם אז הוא "שומר מצוה").

אבל לחתוך הצפרנים אינו יכול ביום אחר, ומוכרח הוא לעשות כן בע"ש, ומה עליו לעשות שעתה הוא ר"ח, ושוב ללא שום קשר לאדם עצמו, יש מעצם הדין התמודדות פנים אל פנים בין המצוה לסכנה, והמצוה גוברת, ד"שומר מצוה לא ידע דבר רע".

ו

ועפ"ז מובן היטב מדוע מותר להסתפר דוקא בר"ח אייר שחל בשבת. שהרי בשאר ימי השבוע שקדמו לזה, אי אפשר להסתפר מפני ספירת העומר, ורק בע"ש התירו מפני כבוד השבת ור"ח. וזה לא דבר התלוי באדם עצמו כי אם מעצם הדין, שיש סתירה בין כבוד שבת ור"ח, לסכנה, ובזה אמרו "שומר מצוה לא ידע דבר רע" (משא"כ בקידוש שאדה"ז פוסק שנזהרין בזה, כי יכול לקדש בשעה אחרת, כנ"ל).