הרב זלמן וישצקי

אמצע הלילה במוסקבה בתקופת הרבי הרש"ב, החסידים מתוועדים בנוכחות בנו, הרבי הריי"ץ אך המשקה אזל והתוועדות בלי משקה יודעים כולם, כמוה כמו רכב בלי דלק. הרבי הריי"ץ בעצמו יצא לחפש משקה, איך מחפשים משקה באמצע הלילה? אולי קיוסק פתוח? אולי ימצא בעל בית מרקחת ער, אלכוהול יש בכל בית מרקחת. אבל באותו הלילה זה לא צלח, הרבי שב ללא משקה ואמר לחסידים: משקה אמנם אין לי, אבל יש לי ווארט. ובכן, פגשתי בשיכור רוסי על ספסל עירוני ובידו בקבוק וודקה, ביקשתי שימכור לי אבל הוא סירב, הצעתי לו 100 רובל, סכום השווה לערך של עשרות בקבוקים, אבל הוא סירב. למה תסרב? שאלתי. הלא במאה רובל תוכל לרכוש לך הרבה יותר מאשר בקבוק אחד כמו זה שבידך. הקשיבו למה שהוא ענה לי: עם מאה רובל אוכל אולי לרכוש לי מאה בקבוקי וודקה, אבל כשאשתה את הבקבוק שבידי 'גאנץ מוסקבה איז מיינע' – כל מוסקבה תהיה שלי.

לקראת שבת פרשת בא שחלה ביו"ד שבט תש"י, נתן הרבי הריי"ץ לחתנו רבינו מאמר שייקח להדפסה. הרבי היה אז אחרי אירוע מוחי, קשה היה עליו הדיבור ולכן בתקופה זאת נתן מאמרים להדפסה כדי ללמדם ולא אמר חדשים. סדרת המאמרים הידועה בתור 'המשך באתי לגני' היא סדרה של ארבעה מאמרים שנאמרו על ידי הרבי הקודם 27 שנים קודם, בשנת תרפ"ג בדיבור המתחיל אחר, וכעת נתן להדפיסם תחת הכותרת 'באתי לגני'.

ארבעה חלקים נתן הרבי לחתנו, האחד "באתי לגני" להוציא לכבוד שבת יו"ד שבט הוא יום היארצייט של סבתו הרבנית רבקה ע"ה. השני "היושבת בגנים" להוציא לכבוד י"ג שבט הוא יום היארצייט של אמו הרבנית שטערנא שרה ע"ה. השלישי לכבוד פורים והרביעי לכבוד ב' ניסן, הוא יום ההילולא של אביו הרבי הרש"ב. ביום שישי נכנס רבינו לחדרו של חותנו עם הקונטרס המודפס באתי לגני לכבוד יו"ד שבט, הרבי ישב אל שולחנו וסידורו פתוח בסוף הודו לפני פתח אליהו, "הנחתי הקונטרס על השולחן ונענה בראשו בתנועה של אישור ושביעות רצון."

למחרת בבוקר השבת בשעה 55:7 נסתלק הרבי הריי"ץ ואז הבינו החסידים שאת המאמר באתי לגני נתן בעצם לכבוד יום ההילולא שלו. אכן, לשנה הבאה במכתבו אל החסידים הגדיר רבנו את המאמר "המאמר שנתן להדפיס ליום ההסתלקות".

שמעתי אומרים שכשנתן הרבי הריי"ץ את המאמר באתי לגני להדפסה אמר אז לרבנו 'דאס איז א בעל'בתישער מאמר'. כאן יש להקדים ולומר, בעלבתיש ובעלבוס אצל חסידים נחשב כמעט לכינוי גנאי. כשרוצים לומר על בחור או על אברך שהוא לא מספיק מונח או מסור לעניינים, אומרים, הוא חסידי אבל בעלבתיש. כלומר, ענייני עולם הזה תופסים אצלו מקום של חשיבות )תודה לא-ל אצל נשים בעלבוסטע עוד נחשב תואר של כבוד..(, אבל הרבי שמע את קול ה' אלוקים מתהלך בגן, אלא שחטאיי כל העולם ואשתו גרשו את השכינה מלשכון בגלוי בעולם הזה וכתיאורו של המדרש, כל חטא הרחיק את הגילוי מעלה מהעולם הזה עד הרקיע השביעי.

עברו 1948 שנים אברהם בא לעולם והוא החל לחשוף את הקב"ה ולקרוא בשם ה' בעולם. לאט אבל בטוח הורידו הוא ועוד ששה צדיקים )אברהם, יצחק, יעקב, לוי, קהת, עמרם ומשה( את השכינה מרקיע לרקיע עד לרגע מעמד הר סיני אז ירדה השכינה למטה, ועל זה נאמר באתי לגני. אם כן, בבואך להתנהל בעולם בזה, דע לך שהוא עולמו של הקב"ה, עצם הידיעה הזאת יש בה כדי לתת לך בטחון כשאתה נגש לעבודה.

ב. תפקידך המרכזי הוא 'לעשות לו יתברך דירה בתחתונים', כלומר, לברור ולברר, לנקות ולזכך, לחשוף ולגלות את הקב"ה. עולם לשון 'העלם' הוא, כל שנדרש מאתנו הוא לקלף את המעלים והמסתיר ואז ממילא תתגלה הקדושה, אור ה' יהיה כאן בגילוי.

ג. איך עושים את זה? יש שתי מילות קוד ארמיות. אתכפיא ואתהפכא. אתכפיא היא כפייה של התאוות והמאווים השליליים שמקורם בנפש הבהמית זו שמחיה את האדם. כפיה מלשון לכופף או לכפות. בכל פעם שאתה מכופף את הרצון שלך לטובת הקדושה אתה מאפשר לקדושה להיכנס בך ובסביבתך. אכן, זהו מאבק תמידי. אתהפכא זו כבר רמה גבוהה יותר, זהו שלב שבוא האדם מצליח להפוך את הרצון השלילי שלו שיהיה רצון חיובי, זה כבר השלב שאחרי המאבק, זה כבר הנצחון. אם נקח דוגמא מבעל תשובה שהיה בעברו שחקן קולנוע שהציג בסרטים שאינם חיוביים, נוכל לחלק ולראות שבשלב ראשון כשהחל להתחזק וחדל לשחק בסרטים שאינם מתאימים לרוח השולחן ערוך, לא היה לו קל, הרצון חזק, התשוקה עוצמתית, אבל הוא כפה את נפשו האלוקית על נפשו הבהמית וכופף את רצונו השלילי.

בשלב הבא, בהיותו כבר בעל תשובה הוא משחק בסרטים חינוכיים וקדושים, הרי שהוא עשה אתהפכא, הנה אותם כוחות, תשוקות וכשרונות שבעבר שימשו ליצירות שאינם חיוביות משמשות היום ליצור סרטים חינוכיים וקדושים.
"ועשו לי מקדש ושכנתי בתוכם" נאמר בתורה, "בתוך כל אחד ואחד" אמרו חז"ל, איך עושים את זה?
אתכפיא ואתהפכא.

ד. יש לומר בכנות, לחיות בחוויה של אתכפיא ואתהפכא זו הקרבה גדולה, האדם בעצם מוותר על מה שהוא אוהב, רוצה, מתלהב, משתוקק, נהנה, יו ניים איט, בעולם הזה )כמובן רק כשזה לא מתאים לרוח השולחןערוך( למען הקב"ה. לא קל, אבל יש להבין ולהפנים שההקרבה הזאת היא הקרבן שהאדם מביא לה' בעבודת המשכן והמקדש הפרטי שהוא יוצר בתוכו, בליבו ובמוחו. "אדם כי יקריב מכם קרבן לה', מן הבהמה, מן הבקר ומן הצאן" נאמר על עבודת הקורבנות. בעבודת האדם את קונו, אדם כי יקריב בא במשמעות של אדם כי ירצה להתקרב אל ה'. עליו לתת קרבן אישי. הקרבן האישי הוא 'קירוב הכוחות והחושים' שלו למען מטרות טוב וחסד. היודע לכתוב, שיכתוב על דברים טובים, היודע לשיר שישיר ושישמח חולים ונדכאים, היודע לרקוד שישמח חתן וכלה יתומים, החכם שיחכים בתורת ה' או בדרכים להוספת אור וחום בעולם הזה. כי כך, רק כך יוצרים לו פה דירה, כך בונים מקדש לה', כך נקבע שמקומה של השכינה הוא למטה בארץ בגינת הביתן שלה.

ה. זה לא קל, לא פעם נתייאש, לפעמים נגיד איכה אוכל? כיצד אצליח? המשימה קשה לי מידי, העבודה גדולה עלי, מעבר ליכולתי, מעל לכוחותיי. המאמר באתי לגני יזכיר לו את הנאמר בתנא דבי אליהו שכל אחד ואחד מישראל יכול ובמילא גם ראוי וצריך לומר מתי יגיעו מעשיי למעשה אבותיי אברהם יצחק ויעקב. זה נשמע אולי יומרני מידי אבל זה לא, כי בסופו של דבר מה שנדרש ממך זה להיות אתה עצמך, אברהם מיצה את יכולותיו וכוחותיו כדי להיות בא בימים, בעל ימים מלאים בטוב, חסד וקדושה, כך גם יצחק ויעקב, וכך בדיוק כל אחד ואחד בעצם יכול להגיע למצב שהוא ינצל במקסימום את כוחותיו חושיו כדי להיות הכי טוב שהוא יכול.

וכבר אמר ר' זושא מאניפולי כשאגיע ללמעלה לא ישאלוני זושא זושא מדוע לא היית משה רבינו, כי אם ישאלו אותי זושא זושא מדוע לא היית זושא. ואל נא דאגה, מי שברא אותך יודע בדיוק אילו כלים הוא נתן לך, מה הניסיונות שיהיו לך, עם מה תתמודד בקושי ועם מה בקלות.
"מן הבהמה, מן הבקר ומן הצאן תקריבו את קרבנכם" אמרה התורה, כל אחד בנוי אחרת "דישנו שהנפש הבהמית שלו הוא שור נגח ובעל מדות גסות ביותר, ויש שהוא צאן שהוא בהמה דקה". אם אתה צאן תקבל עבודה מתאימה לצאן ואם אתה בחינת שור נגח, תקבל עבודה תואמת. מכל אחד נדרש כפי היכולות שלו, רק שלו, לא של מישהו אחר.

ו. אז צריך אתכפיא ואתהפכא, יש להקריב קרבן, כל אחד מהבהמה שלו, בסדר. איך זה מתבצע? בבית המקדש הייתה זו האש של מעלה שבאה מלמעלה ואכלה את הקרבנות, האם גם לנו בעבודת הלב יש אש שתהיה שם כדי להעלות את הקרבן וההקרבה שלנו לקדושה? ובכן בוודאי שיש, זוהי האש של נפשנו האלוקית, היא בוערת תדיר, מים לא יכבוה, נהרות לא ישטפוה, היא תמיד שם נכונה ומוכנה לחמם ולהאיר, לקדש ולהבדיל, מחכה לכל הזדמנות שרק נגיש לקראתה.

המאמר ממשיך הלאה למה שאפשר אולי להגדיר כפירוט מעט פרקטי של העבודה, הנה:
המשכן נבנה מעצי שיטים. שטה לשון 'כי תשטה אשתו' כלומר, הטיה, נטיה וסטיה.

מהי נטיה והטיה? "היינו שיש דבר שהוא אמצעי, וההטיה לאיזה צד, למעלה או למטה נקרא שטה" לשון 'תשטה' כאמור. זוהי גם המשמעות של המילה והמושג שטות. האדם העושה שטות הוא זה שבעצם נוטה מהדרך הנכונה. באמריקה החרדית מכנים את הנוער שסוטה מדרך התורה והמצוות בשם כללי הנקרא 'אוף ד'ע דרך'. לא פעם שמעתי הרצאות של מומחים בתחום שמשתמשים בקוד OTD בשביל Derech the Off .

ובכן, את המשכן בנו מעצי שיטים ויש לזה משמעות חשובה בעבודת האדם. ובשני קווים. קו אחד עצם הידיעה שיש בה מן הלימוד זכות, שכשאדם סוטה מן הדרך, זה נחשב לשטות, וכבר אמר ריש לקיש בסוטה דף ג' "אין אדם עובר עבירה אלא אם כן נכנס בו רוח שטות".

ובכן רוחנית'דיקער הרגש איז בא אים )שהרגש הרוחני שלו הוא אצלו( בתכלית ההעלם וההסתר, והיינו שנעשה בלתי מרגיש כלל, ואינו מרגיש להנועם והעריבות והטוב והעילוי בקיום המצות, וכן אינו מרגיש הפחיתות בריחוקו מאלקות שנעשה על ידי חטא ועון, ובדרך כלל הוא כיסוי הנפש הבהמית שמכסה על הנפש האלוקית" – יש כאן מצד אחד אכן דרישה לוותר על החיבור העמוק ליצר ולתאוותיו. אבל יש כאן גם מצד שני - לעניות דעתי - הבנה עמוקה לנפשו של האדם המנסה להיות בעל הבית על עצמו. יש כאן מסר ברור שאומר, אני מבין שלא קל לך, אני מכיר את ההתמודדות שלך, ידוע לי הקושי, מוכר לי הכאב. זהו בהחלט OTD ,אבל אנחנו מבינים אותך, זכור שריש לקיש טען עבורך ל'אי שפיות זמנית'.

ואז מן העבר השני של עמודי המשכן, עצי השטים, מגיע הג'וקר, הכרטיס החזק ביותר שיש לנו, זה שאם נזכור אותו ולמעלה מזה, אם נדע להשתמש בו נכון, נוכל להצליח להגיע לאתכפיא ואף לאתהפכא ובכך להיות בהחלט בעלבוס על עצמנו, על ייצרנו ואף על עולמנו. הג'וקר הזה הוא גם הוא שטות, גם הוא הטיה, נטיה וסטיה, אלא שהוא שטות דקדושה. כשאנו משכילים להיות משוגעים לכיוון של קדושה, נוכל בזאת להביא את אור הקדושה לעולם ובכך לקיים את היעוד של לעשות לו יתברך דירה בתחנונים.

הגמרא בכתובות יז ע"א מספרת על רב שמואל בר יצחק שהיה רוקד לפי הכלה עם שלשה עלי הדס, וכדברי רש"י, זורק אחת ומקבל אחת. היו מן חבריו שחשבו שזו שטות, שזהו שגעון, עד כדי כך שאמר עליו רב זירא "קא מכסיף לן סבא" – סבא )רב שמואל בר יצחק הזקן, המבוגר( מבייש אותנו, למה? כי בריקודו זה הוא מזלזל בכבוד תלמידי חכמים ונוהג קלות ראש בעצמו )רש"י).

אבל ראה זה פלא, כשנפטר רב שמואל בר יצחק היה עמוד אש שירד מלמעלה והפסיק בין מיטתו של רב שמואל ובין שאר האנשים, ובלשון הגמרא "כי נח נפשי' אפסיק עמודא דנורא בין דידי' לכולא עלמא". זה דבר נדיר שקורה פעם בדור. רב זירא ראה את העמוד, ואני מניח שלא כל אדם יכול היה לראותו, צריך היה להיות ברמה של ר' זירא כדי לראות עמוד אש שכזה. אמר על כך רב זירא "אהני לי' שוטי' לסבא".

כלומר, השטות של רב שמואל בר יצחק (שהי' מתנהג כשוטה, רש"י) בשעה שהיה רוקד עם הדסים לפי הכל עזרה לו. המפרשים מסבירים שעמוד האש היה בצורה של ענף הדסים, וזה היה סימן שההתנהגות בחינת שטות היא זו שהביאה לו את עמוד האש הנדיר והמיוחד.

מה בעצם היה פה? מצד הקדושה והכבוד של תלמיד חכם לא היה מתאים לרקוד כך, זה לא היה נורמלי, זה ודאי לא דרך האמצע. חבריו טענו ואמרו אתה מתנהג כשוטה ואתה מבזה בכך לא רק את עצמך ואת תורתך אלא גם אותנו 'קא מכסיף לן סבא'. אבל רב שמואל הבין מה שהם לא הבינו, רב שמואל הבין שהדרך היחידה להביא עמוד של אש אלוקי לעולם תהיה על ידי שטות דקדושה, על ידי התנהלות שעל פניו נראית לא נורמלית.

ובכן, מסיים המאמר ואומר, יש בעולם הזה חוקים, יש דרכי התנהלות, אם תדע אל נכון לנהוג כפי שדורשת ממך נפשך האלוקית, גם אם זה ייחשב לשטות, הרי שזה שטות דקדושה, ושטות דקדושה היא שתקבע מי בעל הבית על העולם אתה, או חוקי הנורמליזציה והטבע.

אוסיף ואומר, כמעט כל מי שפעל משהו רוחני בעולם הזה, נהג בשלב מסוים בדרך שנתפסה כשגעון. די אם אבחן את חבריי השלוחים הצעירים או המבוגרים, לכל אחד יש סיפור על רגע שהוא הלך בו למעלה מטעם ודעת, נגד ההגיון, נגד התפיסה הנורמלית, וזה היה הרגע שבו הוא באמת שינה ופעל על הסביבה שלו. והאמת שאל לנו ללכת רחוק מידי, כל משפחה ברוכת ילדים היא נגד הנורמה של העולם, כל אשה שיוצאת למבצע נש"ק במקום להכין סלט חצילים לשבת היא בחינת שטות דקדושה. כל יהודי ששם את שיעורי התורה שלו בראש המחויבויות שלו, הרי הוא בחינת עצי שטים.

יש לי דוד יקר ואהוב שכשהוא מחפש טיסה לאן שהוא, הוא ירכוש רק באופן כזה שיוכל להתפלל שלש תפילות במניין, ואם נוסע לדרך ארוכה עם משפחתו, לא פעם יבכר ארוכה ומתישה באוטו על פני טיסה או רכבת, כי כך יוכל לסטות מהדרך לתפילה במניין בעיר או עיירה שעל הדרך, סטיה דקדושה. זו גם הדוגמא שהרבי מביא במאמר לשטות דקדושה, כשזמני התפילה והתורה מקבלים דין קדימה לכל דבר אחר.

אם תרצו, זהו הווארט שהביא הרבי הריי"ץ אז בלילה מהשיכור במוסקבה, יש אפשרות להיות בעלים של מאה בקבוקים, אבל יש גם אפשרות ש'גאנץ מוסקבה איז מיינע'.

אם נשכיל ללמוד ולהפנים את עומקו של המאמר הזה, נוכל להיות בעלי-בית בעולם הזה, בביתנו ובסביבתנו יורגש שהעולם הזה הוא בהחלט הגן של הקב"ה, ונקיים בזאת את באתי לגני.