בצלאל שיף

ימי הנעורים של אבי היו בתקופת התהפוכות של המהפכה ברוסיה. התפרקה האימפריה הרוסית, התפרק העולם היהודי. הבולשביקים ניצחו, ביניהם היו יהודים רבים שהתארגנו ל"יבסקציה", המחלקה היהודית של המפלגה הקומוניסטית, והם החלו לחסל קהילות יהודיות, לסגור מוסדות יהודיים, לסגור בתי כנסת, ישיבות. מכל המנהיגים היהודיים נשללו זכויותיהם, הם נאלצו לברוח מעריהם ולהציל את משפחותיהם.

באותה תקופה עברה בעיר וורונז' משפחתו של הרבי הריי"ץ. הרבי הריי"ץ התארח בביתו של סבא שלי אריה לייב. לפני שעזב, הרבי אמר לסבא לשלוח את בנו יוסף לישיבת ליובאוויטש. סבא אריה לייב למד בישיבת וולוז'ין, אבל היה מקורב לרבי (הוא תמך בוורונז' בקבוצה של בחורי ליובאוויטש שלמדו בוורונז') ושלח את אבי לישיבת ליובאוויטש. באותה תקופה נוראה הישיבה נרדפה.

מה שהציל את הישיבה זה שהרבי פיצל אותה ושלח קבוצות של בחורים לעריה השונות של האימפריה הרוסית. וכך אבי למד בערים רוסטוב, חרקוב, לנינגרד (שם אבי הוזמן לסוכה של הרבי, וגם היה פעם בעל קורא במניין של הרבי), נעבל, מוסקווה.

במוסקווה אבא נשא לאישה את מלכה חודוס, בתו של רחמיאל חודוס. מסדר קידושין היה אצלם ר' יעקב מוסקליק (ז'ורביצר). לאחר מכן הזוג הצעיר התיישב בוורונז', ושם תפסה אותם המלחמה. יוסף נשלח לחזית, ואימא עם שלושה ילדים נסעה לסמרקנד.

בשנת 1943 אבא מצא את משפחתו, וישר מבית חולים צבאי, שלשם הובא לאחר שנפצע בקרב ליד קורסק, הגיע לסמרקנד. אני מביא כאן קטע מספר הזכרונות של ר' נתן ברכהן. ר' נוטע – מורי וחברי הטוב:

"הגיעה שנת 1943. בחזית אמנם הושגה הכרעה, אבל בעורף בכל זאת המלחמה הורגשה. אבל ביום בהיר אחד מוסיה קיבלה בשורה משמחת – יוסף חוזר. והנה הוא מופיע בבית במדי קצין כאשר ידו הפצועה תלויה ללא יכולת להניע אותה.

לא הספיק יוסף לנוח מעט וכבר ר' מענדל פוטרפס מבקש להגיע אליו לבית מלאכה לסבון שבפרוור העיר. יוסף הגיע בשעה היעודה, ר' מענדל קיבל אותו בחיוך ידידותי שלא היה רגיל אצלו. שאל אותו על מצב בריאותו ועל התוכניות לעתיד, ורק אחרי זה ניגש לעניין.

יוסף עמד והקשיב בקשב רב לר' מענדל. פניו הרזות עם חוטם ארוך בעל גבנונית באמצע הביעו דאגה, ידו השמאלית שדרכה עבר כדור תלויה ללא נוע.

ר' מענדל תיאר בקווים כלליים את מצב העניינים.

והמצב היה קשה, במיוחד אצל אנ"ש. נשים רבות נשארו עם ילדים ללא עזרה, לבד, בעליהם נמצאים בחזית או במחנות. רעב ומחלות, תמותה גבוהה, במיוחד בין הילדים.

יש לדאוג לא רק לחיים אלא גם למתים, לערוך קבורה לפי ההלכה.

ר' מענדל סיפר ליוסף גם על הישיבה שהוא הקים במחתרת שבה לומדים מאה ושמונים תלמידים: "אתה הרי יודע שישיבת "תומכי תמימים" יקרה לכל אחד מאיתנו כבבת עין. איך לפרנס אותם?"

יוסף שמע בריכוז את דיברי מענדל וענה: "נחשוב מה לעשות". ר' מענדל הביט ביוסף המתרחק בתקווה, הוא ידע שיוסף יעריך את המצב ובוודאי ינקוט באיזה צעדים.

כשיוסף חזר הביתה, ניסה לחייך אך ללא הצלחה. מוסיה שמה לב לפניו המודאגות אך לא שאלה שאלות.

יוסף התיישב ליד עריסתו של בנו הקטן, נידנד אותה ופיזם מנגינת נפש עצובה. כל הלילה יוסף לא ישן. דיברי ר' מענדל לא נתנו לו מנוח. עמדה מול עיניו דמותו של חברו יוסקה פוצ'ין שגופו פילח פגז, ופגז אחר ביתר את כתפו שלו.

יוסף ניסה לסדר את מחשבותיו שהתערבבו זה בזו במוחו. בבוקר הוא קם ממיטתו במצב רוח רענן.
הייתה לא תוכנית פעולה, עתה הוא יודע כיצד לעזור לאחיו. צריך להתפלל. הוא במאמץ גדול התעטף בטלית. בנו בן החמש עזר לו להניח תפלין. לאחר ארוחת בוקר קלה הוא לבש את מדי הקצין שלו עם העיטורים והמדליות, והלך לר' שמחה גורודצקי ולרפאל חודיידטוב.

רק הם יכולים לעזור לו לקבוע פגישה עם המזכיר הראשון של הועד המחוזי של המפלגה החבר עבדולייב. יוסף לא טעה, שניהם היו תושבים וותיקים פה וידעו איך להגיע לעבדולייב. לאחר מספר ימים יוסף בלבוש חגיגי, במגפיים מבריקים, בא לבניין של הועד המחוזי. לפני זה הוא שפך את נפשו לפני הקב"ה בבקשו רחמים על אחיו האומללים.


יוסף שיף כחייל

עבדולייב קיבל את יוסף בכבוד. יוסף מצא חן בעיניו, וגם השי עשה את שלו. הם שוחחו יותר משעה, וכאשר יצא יוסף מחדרו של המזכיר הראשון היה במצב רוח מרומם. החבר עבדולייב הבטיח לעזור לו להקים ארטל עובדים ע"ש קירוב.

ר' מענדל שמח בכל נפשו להצלחותיו של יוסף. עכשיו אפשר לגשת לעניין, לעבור את כל הערכאות הביורוקרטיות, היינו לא חסר בעיות. היה צורך בהרבה כספים כדי לתת שוחד, וכן צריך היה למצוא משקיעים שיממנו הקמת ארטל העובדים. העניין התקדם במהירות, הרבה יותר ממה שציפו. נמצאו אנשי עסקים שהיו להם כספים וקשרים טובים, רעיון של יוסף מצא חן בעיניהם, ונוסף לכך יוסף בעצמו היה מועמד מתאים לתפקיד של יו"ר הארטל – חבר מפלגה, קצין בצבא, נכה מלחמה, אדם פעיל ואיש מעשה.

והנה הגיע יום ושלט חדש נתלה על בניין במכרז העיר העתיקה – "ארטל עובדים ע"ש קירוב".
יוסף הצליח להרכיב צוות עובדים טובים שיכול היה לסמוך עליהם. ראשונה נפתחה מחלקת אורגים שעובדים בביתם. מדור עובדים עמל קשה בסידור קבלת העובדים, נתן הפניות לקבלת תלושי לחם, ותלושים רבים ניתנו לשמות פיקטיביים.

לא חלף חודש ימים ומצב הרוח של האנשים השתפר – יש לחם בבית. הארטל התפתח, אנשים התחילו להרוויח. התרחבה מכירת האריגה. כדי לפקח על פעילות הארטל, יוסף היה זקוק למנהל חשבונות מנוסה. הוא בדק בין אנשים שהגיעו לסמרקנד וגילה שבמרחק עשרים קילומטר מהעיר גר בקישלק חבר נעוריו בערל איטקין, אדם משכיל מאוד, מנהל חשבונות בעל נסיון, אדם חברותי והגון.

לא ניתן היה להעלות על הדעת מועמד מתאים יותר לתפקיד של מנהל חשבונות. את מנהל החשבונות הראשי הכתיב לו הועד המחוזי, ובזה אין מה לעשות. אבל לתפקיד של סגנו הוא יכול למנות את חברו.

יוסף שכר בעל עגלה ונסע לבקר את חברו. לקראת ערב הגיע יוסף לקישלק. את חברו הוא הכיר מרחוק לפי צורת הליכתו – כתף אחת של בערל היתה נמוכה מחברתה, והוא הלך כשהוא צולע קלות ומטה את ראשו כאחוז הרהורים. זקן שחור מסודר עיטר את פניו.

בערל חזר וטען שעל בני אדם לנשום אוויר צח, אי אפשר לחיות ללא אוויר. ואת האוויר מטהרים בדיברי תורה, בלי לבזבז דקה אם יש אפשרות לחזור על תהלים או על ציטוטים מספרי קודש.
פגישת החברים הייתה מרגשת. שניהם שמחו שהם עדיין בחיים למרות כל הצרות.

בביתם הישן פגשה את האורח חנה, אישתו של בערל, אישה בעלת לב רחב. לאחר דרישת השלום התיישבו ליד שלחן קטן. לכבוד האורח – בניגוד לנוהג רגיל לשתות מים חמים – הוגש תה ירוק שבאותם הזמנים היה קשה מאוד להשיגו. בסיר עשוי ברזל יציקה חנה בישלה תפוחי אדמה לא מקולפים. שני החברים שוחחו ארוכות על דא ועל הא ולאחר מכן גם על העניין שלשמו יוסף הגיע.

עוד הם מדברים והבית נתמלא באנשים. הסתבר שיהודים פולניים שגרו בקישלק זה היו כל ערב מתאספים פה לאחר יום עבודה כדי לשוחח, לשמוע דיברי חכמה של בעל הבית ולאכול תפוחי אדמה חמים המוגשים יחד עם ראש בצל שכל אחד היה שולף מהסל שעמד מתחת לשלחן.

בערל היה מלא אמונה ותקווה. הוא חזר ואמר שהקב"ה יודע מה קורה בארונו. והנה לדוגמא: פעם בערב שבת כאשר עד זמן הדלקת הנרות נשאר פחות משעתיים, והבית ריק כבר יומיים רצופים, אין בבית ממש כלום. הרעב כבד, יומיים לא אכלו דבר, הבת הקטנה בוכה חרישית וחולמת איכשהו להשקיט את הרעב.

בערל העמיד סיר על המנגל ושפך לתוכו מים – כדי שלפחות משהו יהיה בסיר במקום תפוחי אדמה הלא מקולפים הרגילים.

והנה מגיע פרש וצועק: "איפה יש פה מנהל חשבונות?" בערל שואל ברוגזה: "ומה אתה צריך?". הפרש עונה: "ראיס (יושב ראש) הקולחוז "ינגי יול" רחימוב שלח לך פּוּד של קמח, דגים ושמן".
– מודה אני לפניך, הקב"ה, שלא נתן לנו לרעוב בשבת!

עוד לפני הדלקת הנרות הספיקו לאפות פיתות ולטגן את הדגים. ישבו ליד השלחן השכנים. הפעם לא היו על השלחן תפוחי אדמה, אך כל אחד קיבל פיתה וחתיכה קטנה של דג. והבית נתמלא בקדושת השבת ושירי הודיה למשביע רעבים, תפילת "שלום עליכם": "מלאכי השבת, הודיעו את הודייתנו למלך מלכי המלכים, יוצר העולם הזה".
יוסף באותה תקופה היה כבר לדמות מפורסמת.

בין אנ"ש הוא התנהג בצניעות. ל"קידוש" היה מגיע לעתים רחוקות, חשש שמא יתגלה הדבר. אבל בביתו שלו, ששם גר גם חמיו רחמיאל, התאספו בלילות שבת וחג חסידים מבין תלמידי ליובאוויטש הוותיקים.

מבוגרים יותר ישבו סביב השלחן, צעירים יותר עמדו מסביב. כולם גמעו בצמא סיפורי חסידים, פרושים פילוסופיים ומשלים. שירי נשמה חסידיים היו לוקחים אותם רחוק-רחוק, למקום שכולם שאפו אליו, ולרבי. יוסף היה קולע את הארותיו, תמיד במקום ותמיד בזמן.
עם התפתחות הארטל ועם שיפור מצבם של האנשים, ר' מענדל התחיל לקחת מכולם תרומות לצורך קיום הישיבה ולצורכי הקהילה.

יוסף היה נוהג לקום מוקדם, להתפלל בהתלהבות מאחורי הארון, ולבקש מה' לשלוח ברכה לכל קרוביו, רעבים ואומללים, יתומים ואלמנות. היה מנגב דמעות מפניו, לובש מדים עם עיטורים ומדליות, מתיישב בעגלה ונוסע לעבודה. ובערב, בגמר העבודה, היה חוזר עייף הביתה. הוא לא ביקש שום טובות לעצמו, אלא השתדל עבור אנ"ש, ומוסיה הלכה איתו יד ביד, עוזרת בכל יכולתה לכולם.

סוף-סוף הסתיימה המלחמה...
אנשים התחילו לחזור לבתיהם, רבים מאנ"ש, כולל יהודים פולניים, יצאו לחוץ לארץ, למקומות שלשם מאז ומעולם שאף להגיע כל יהודי.

יוסף שהה בסמרקנד עוד מספר שנים. המחלה הכריעה את גופו אבל לא את רוחו. הוא עזב את עבודתו, אבל לא ישב בחיבוק ידיים.

יוסף לא זכה לאריכות ימים, בחיוך על שפתיו נפרד מכולם והלך לעולמו. לא לקח עימו דבר מלבד שמו הטוב. זכרונו נשאר עם בניו, נכדיו וחבריו. ומהקרשים של השלחן שסביבו לא פעם התאספו חסידים למעשים טובים, עשו לו ארון מתים.

על המצבה הצנועה שעל קברו כתוב: "פ"נ התמים יוסף הצדיק. יהיה זכרו ברוך".

*
הסיבה העיקרית שאבא היה זקוק לר' בערל איטקין זה שמאוד חסר לו חברותא שלמד איתו ביחד בישיבה והיה לידו. בערל איטקין למד עם אבא עוד בנבל. אבא מצא דירה לא רחוק מאיתנו, ברח' מוברקסקיה. כל יום הם ישבו ללמוד חברותא. בדרך כלל זה היה אצל משפחת איטקין.

חנה, אישתו של בערל, הייתה מכינה תה בצורה מיוחדת. אך לא הסתפקו בכך. ר' יעקב קריצ'בסקי מספר שכאשר הוא היה מגיע לפגישה עם יוסף שיף, המזכיר היה אומר שהוא עסוק, הוא יושב בישיבה. ר' יעקב היה טוען שאף הוא הוזמן לאותה ישיבה. היו מכניסים אותו, ובחדר הוא ראה שיושבים ר' בערל איטקין ויוסף עם הגמרא.



הרב בערל איטקין

פעם אחת אבא שבר את רגלו והחברותא עבר לבית שלנו. אבא שכב, לידו ישב ר' בערל, ואימא ביקשה מאיתנו שנהיה בשקט מוחלט.

כאשר אבא נפטר, ר' בערל אמר אחריו "קדיש". אמרו לו שילדיו של הנפטר אומרים עליו "קדיש". ר' בערל ענה: "זהו "קדיש" של ילדים, ואני אומר "קדיש" כמו חבר וחסיד".

*

כאשר משפחתנו עברה לעיר החדשה של סמרקנד, נהיה לר' בערל ולאבא קשה לנסוע איש לרעהו. אבל בסימטת ברבטני שלנו, בבית מס' 10 הייתה גרה משפחת לרנר. בחצר של ביתם גר זוג מבוגרים בשם זיידמן, ישראל נחמן וקלרה. רב ישראל נחמן היה לפני המלחמה רב בעיר טירספול והיה תלמיד חכם גדול. לא ראיתי אותו ללא תלמוד. ואבא למד איתו חברותא. ליד השלחן היה מתישב גם סבא רחמיאל ואמר את הארותיו לגבי החומר שלמדו.

כאשר היו מתפללים אצלנו בחגים, ר' ישראל נחמן לימד את אחי גרשון בער את כל הלכות תקיעת שופר. במניין אצלנו התפללו חסידים רבים: משפחת לרנר, משפחת מישולובין, נוטיק זלצמן, לוין, מקובייצקי, ור' ישראל נחמן היה חזן במוסף של ראש השנה. כולם הבינו שקשה לו לעמוד. הוא הסכים שיביאו לו כסא והוא יישב עליו. העיקר, היה אומר ר' ישראל נחמן, להבין את פרוש המילות.


וודאי שתפילת הטל ומשיב הרוח ומוריד הגשם מפי ר' מיכל גולדשמידט (נוסח ניקולייב) הייתה מאוד מרשימה.