התוועדות עם הרב שלמה זרחי
מנהל רוחני ומשפיע ישיבת תות"ל המרכזית - 770

לאורך שנות ילדותי ונערותי ב770 נוכחנו לראות ולחוש את רצונו של הרבי שייצאו שלוחים לכל העולם כולו. עד לראשית שנות ה'כ"ף' השלוחים היו מעטים במספר, וקיבלו אחריות על מדינות שלמות.

בראותנו כמה הרבי מתוועד ותובע את עניין השליחות, מגמתנו, שאיפתנו, תשוקתנו וחפצנו היו מתי יבוא לידינו ונזכה להיות שלוחים.

בהתוועדויות דיברנו שוב ושוב על כך שלימוד החסידות הדרוש מאתנו והעיסוק בעבודת התפילה בו אנו משקיעים, תכליתם היא היציאה לשליחות בפועל, שנזכה לבצע את כוונתו ורצונו של הרבי. ואם חלילה היציאה לשליחות לא באה לפועל, סימן הוא שעבודת התפילה ולימוד החסידות אינם כדבעי.

מעבר לכך שהרבי תבע ודיבר על כך בהתוועדויות, ושיחות אלו פעלו בנו תשוקה עזה זו, הרבי אף התנה סידור קידושין על-ידו ביציאה לשליחות, ואחד הטעמים לפיהם הפסיק הרבי לסדר קידושין היה שהיו שלא עמדו בהתחייבותם ולא יצאו לשליחות.

נעשה ונשמע

בהזדמנות מסויימת, רצה הרבי שפלוני – שהיה מבחירי ויקירי התמימים – ייסע לשליחות למקום מסויים. חותנו כתב לרבי מכתב בו ביקש שחתנו ובתו לא ייסעו לשם, ופירט טעמים שונים לכך.

בהקשר לכך דיבר הרבי בהתוועדות על המעשה עם האריז"ל שאמר לתלמידיו שברצונו לנסוע לירושלים לשבת, והללו חפצו להימלך בנשותיהם בטרם הם משיבים בחיוב. האריז"ל אמר שהייתה זו עת רצון לביאת המשיח, ואם היו מסכימים מיד, משיח היה מגיע. הרבי הסביר את תוכן הדבר – הללו תלמידים טובים הם, אולם העובדה שהם לא מוכנים לנסוע מיד, מלמדת שהם לא כלים לפעול את עניין ביאת המשיח.

ואף שעל-פי דין אכן צריך 'אימלך בדביתיהו' – לבקש את רשות האשה – הרי האריז"ל היה רב ונשיא, והיה עליהם לסמוך עליו.

ומשלא קיבלו את דבריו מיד, הם נשארו תלמידי האריז"ל, אבל להביא את משיח הם לא יכולים.
שיחה זו חינכה אותנו שכשהרבי מצווה, יש לציית ולבצע מיד. לנסוע לשליחות ולא לשאול שאלות.

תמים כדרוש

באופן אוטומטי, היה ברור לי שלאר חתונתי אצא לשליחות. אולם בהיותי חתן ציווה עליי הרבי ללמוד עם בחורים חסידות. הייתי משוכנע שלאחר תום השנה הראשונה, בה למדתי ב'כולל', ניסע לשליחות. נכנסנו – אני וזוגתי – ל'יחידות' ובפתק שהגשנו לרבי הבענו את רצוננו לצאת לשליחות. בין הדברים ב'יחידות' אמר הרבי: מי אמר שעניין השליחות הוא דווקא ללכת לאוסטרליה, שם תהיה 'מסירות נפש', ורק זוהי שליחות; פה יכול להיות שליחות כמו אוסטרליה. שאלתי את הרבי האם משמעות הדבר הוא שאהיה שליח, והרבי אמר שאם תהיה מסירה ונתינה, זו תהיה שליחות כמו לנסוע לאוסטרליה.

הגיעה שנת תשל"ב, 'שנת השבעים' להולדת הרבי, והרבי עורר 'קאָך' גדול סביב העניין של 'ע"א מוסדות'. חשתי שלא בנוח, שאינני נוטל חלק בעניין, בשונה מחבריי השלוחים שהקימו מוסדות חדשים במקומות שליחותם. כתבתי על כך לרבי, וקיבלתי מענה כעבור חודש או חודשיים: "אמנם לדעתו יגיעה אשר תלמיד תומכי תמימים יהיה תמים כדרוש אינו נוגע לכללות הענין דשנת השבעים?".

מאז ועד היום אני ב"תומכי תמימים". זו השליחות שהרבי הטיל עליי. העניין אינו לצאת למדינה רחוקה ולפעול שם בדפוס פעילות מסויים, אלא להתמסר לרצון הרבי, ומכיון שהרבי תובע ממני להיות ב"תומכי תמימים", הרי זהו רצונו של הרבי ממני, ו'אם זה יהיה במסירה ונתינה', אם תהיה 'יגיעה שתלמיד תומכי תמימים יהיה כדרוש', זה לא שונה משליחות לאוסטרליה.

זה מלמד אותנו ששליחות היא לא 'מתכונת' ותחום עיסוק, אלא התמסרות לרצונו של הרבי. וכשמתמסרים, התוצאה היא יציאה לשליחות.

משרת משה

אחת משיחות הקודש הפלאיות של הרבי שנחרתו בעומק נפשי, היא ביאור שאמר הרבי בשמחת-תורה באחת השנים, על סיפור שסיפר הרבי הריי"צ – אשר אדמו"ר הזקן היה 'משרת' של רבו הרב המגיד, ובשמיני עצרת, ליווה אותו כאשר הלך 'להיפרד' (זעגענען זיך) מהסוכה. בטרם נכנסו לסוכה אמר המגיד לאדמו"ר הזקן ש"הרבי מגיע, שיהיו אורות בכלים".

לפתע, נכנס הבעל שם טוב לסוכה, נשמה בגוף.

אדמו"ר הזקן אמר שהייתה זו הפעם הראשונה בה ראה את הבעל שם טוב בהקיץ, והתבטא שהזכות בגינה זכה לכך היא מפני שהיה כיהושע משרת משה, ש"לא ימיש מתוך האהל".

שאל על כך הרבי: אדמו"ר הזקן היה אצל רבו המגיד ל"א חודשים בלבד, ולא כל הזמן. כיצד – אם כן – הוא השווה עצמו ליהושע ש"לא ימיש מתוך האהל", והרי – לכאורה – הוא מש?

והסביר הרבי שהפירוש של "לא ימיש מתוך האהל" אינו שהוא נכח באופן פיזי אצל רבו המגיד. אדמו"ר הזקן נסע לכל מקום ועסק בהפצת ופרסום תורת הרב המגיד, וזהו הפירוש של "משרת משה" ו"לא ימיש מתוך האהל" – מה כל עניינו בעולם? לפרסם את תורת רבו.

כשהרבי אמר את השיחה הזו, דיבר את זה בחמימות וב'קאָך'. הרגשנו שהרבי מחנך אותנו אשר אם רצוננו להיות ב"תוך האהל", ולהיות 'משרתי משה'. אם חפצנו הוא לא למוש ולו לרגע מהרבי, הדרך לכך היא לצאת לשליחות, לנסוע למקומות מרוחקים ולהביא אליהם את הרבי, להפיץ בהם אלֹקות.