בשונה מחגי סוכות ושבועות, שהיום השביעי אינו חג (אלא חול-המועד בסוכות ויום-חול מימי התשלומים בשבועות), הרי לחג-פסח ציוותה התורה (שמות יג, ו. יב,טז) "וביום השביעי חג לה'", "כל מלאכה לא יעשה".

מהי סיבת הדבר?

העובדה שבחגים היום הראשון הוא החג (והימים הבאים הם חול המועד) - ברורה ומובנת, שכן השמחה וההתרגשות הגדולה היא רק ביום הראשון לחג ואילו בימים הבאים החג כבר הופך לשיגרה מסויימת, שיגרת-חג, ואין התלהבות מיוחדת.

מתי שמחת האדם מוגברת - ביום הראשון לחופשתו כאשר יש לו עוד שבעה ימים של חופש ומנוחה, או ביום האחרון לחופשה כשנותרו לו שעות ספורות לחזור לעבודתו? - ברור שביום הראשון.

אמנם במובן הנפשי-רוחני הדברים הפוכים: ככל שחולפות השעות והימים - ההתעלות ורוממות הרוח נעלית ונשגבת יותר, לקראת סוף החג, אחרי שהנשמה ספגה את מירב הכוחות הרוחניים וההתקדשות האלוקית שבימי החג - השמחה וההתעלות נעלית מכל,

יוצא אפוא, שלגוף - השמחה המוגברת היא ביום הראשון, בו נחים מעל ההכנות לחג, שמחים על החופשה ומתענגים ממאכלי-החג המשובחים, מהבגדים הנאים והחגיגים וככל שחולפים הימים ומתרגלים להנאות - ההתלהבות פוחתת, ואילו לנשמה - מצב הענינים בדיוק הפוך - ביום האחרון של החג השמחה והקדושה מתגברת;

והיות שחג נקבע גם על שמחת הגוף ולא רק על שמחת הנשמה, לכן בשאר החגים חוגגים ביום הראשון ולא בשביעי, שבו השמחה מורגשת בגוף.

אם-כן מה מיוחד בו בחג הפסח שגם היום השביעי נקבע ליום של חג?

הדברים נכונים במיוחד על שמחת חג-הפסח:

ההתלהבות הראשונית ברגע הראשון של יציאת מצרים היתה עצומה, העם נחלץ מהעריץ הרשע וגזירותיו, ומהעבודה הקשה בפרך וכו' וכו', אבל ככל שחלפו הימים והשעות, ההתלהבות הראשונית פחתה והלכה, לכן החג היה צריך להיות נחוג בעיקר ביום ראשון ולא ביום השביעי?

שירת הלל

"תפילת הלל" נאמרת כדי לבטא במילים ושירה את רגשות השמחה של היהודי אל הבורא, לכן מתפללים אותה בימי מועד, כשזוכים "לרוב שמחה" בגשמיות ורוחניות.

הדבר אמור רק על אמירת הלל השלם, שזה "עיקר מצוות קריאת ההלל", מפני שחיובו מהתורה, אבל בימים שמדלגים מזמורים מהלל - אין אמירתו חיוב מהתורה, אלא רק "מנהג אבותינו", ואין בהלל זה ביטוי לשמחה מושלמת כבימים שאומרים הלל שלם.

הדין הוא שרק ביום הראשון לחג הפסח אומרים הלל שלם ואילו בשאר ימי החג אומרים הלל קצר, הדבר תואם את העיקרון האמור, שהשמחה הגדולה היא רק ביום הראשון לחג ובשאר ימי החג השמחה פחותה, לכן אין אומרים בהם הלל שלם.

אבל אנו רואים דבר פלא: בחג הסוכות כל שבעת הימים אומרים הלל, למרות שהיום השביעי אינו חג - אומרים בו הלל שלם, ואילו בחג הפסח רק ביום הראשון אומרים הלל?

רק אחר קריעת הים זכו לשלווה ומרגוע

בשביעי של פסח אירע "נס קריעת ים-סוף": הים נבקע לשנים וישראל עברו בתוכו בחרבה וכשהים שב לזעפו - טבעו ומתו המצריים.

זה אינו נס הצלה עצמאי, הוא קשור ומחובר לנס הראשון של הגאולה והיציאה ממצרים, כי אחר היציאה ממצרים בראשון של פסח, ט"ו בניסן, עדיין שרתה אימה ופחד במחנה ישראל, מחשש שמא פרעה ישיבם מצרימה:

אחר היציאה ממצרים שיגר פרעה הרשע שליחים-רצים לצפות בבני-ישראל ולדווח לו על תנועותיהם, וביום השלישי ליציאתם כשראו השליחים שישראל לא מתכננים לשוב מצרימה, שבו למצרים לדווח לפרעה, כל זה הפחיד מאוד את העם (רש"י, שמות יד,ה).

פחדם התגבר בעת המרדף של פרעה בראש צבאו החזק, אחרי בני ישראל, התורה מעידה (שמות, יד,י) שישראל "יראו מאד" ויצעקו אל ה'.

גם נס קריעת ים-סוף לא הרגיע את העם, בשל חששם שגם המצריים ניצלו לחיים כמוהם - "אמרו כשם שאנו עולין מצד אחד, כך מצריים עולים מצד אחר", לכן "אמר הקדוש ברוך הוא לשר של ים פלוט אותן ליבשה", ורק כשראו את המצריים מתים: נרגעו לחלוטין וסרו כל הפחדים והחששות (פסחים קיח,ב).

אם-כן היציאה המעשית אכן היתה ביום הראשון של פסח, אבל המרגוע ושלוות הנפש המלאים היו רק ביום שביעי של פסח, ובלשון הרבי "האימה ממצרים נשארה גם אחר היציאה ממצרים, ותוקף וגמר היציאה היתה בקריעת ים-סוף", לכן שביעי של פסח נקבע יום חג.

היש תלות בין אכילת מצות לקריעת ים-סוף?

מהפסוק "ששת ימים תאכל מצות וביום השביעי עצרת לה' אלוקיך" (דברים, טז,ח) משמע שבזכות אכילת מצות בששת ימי פסח הראשונים היום השביעי יהיה "עצרת" יום חג, וצריך להבין:

א) מה הקשר בין אכילת המצות לחגיגת היום השביעי? ב) ובפרט שהחג ביום השביעי הוא בשל קריעת ים-סוף כאמור, ולא בשל המצות? ג) ועוד: הלא בפסח מצרים אכלו מצות רק יום אחד (כדברי רבי יוסי הגלילי בפסחים "פסח מצרים חימוצו נוהג יום אחד"), וכיצד הם זכו לעצרת? ד) ועוד: גם לדורות מצוות אכילת מצה קיימת רק ביום הראשון ובשאר הימים אכילתה רשות ולא חובה - וכיצד בזכות אכילת מצה בששת הימים זוכים בעצרת?

שלושה חגים בשנה נקראים "עצרת": 1) שביעי של פסח, 2) חג השבועות, 3) יום שמיני-עצרת (שמחת תורה), על שני האחרונים נאמר "עצרת תהיה לכם" (במדבר, כט,לה) ועל שביעי של פסח נאמר "עצרת לה' אלוקיך" (דברים, טז,ח) - ויש להבין מה סיבת השינוי?

הכוח הרוחני שבים ושביבשה

בשביעי של פסח אירע הנס הגדול – ים סוף נקרע והפך ליבשה, חז"ל אמרו שכל מה שיש ביבשה יש בים, ההבדל ביניהם הוא רק בכמות הנוזל (ב-HO-2).

בקבלה מוסבר שיש הבדל עצום בכוח הרוחני שבים ושביבשה:

העולם הגשמי נברא מהכוחות האלוקיים העליונים, לכל דבר בעולם שורש אלוקי מיוחד, והשורש האלוקי של הים - עליון ונשגב ביותר, הנקרא "סתימו דכל סתימין", שמעל השגת הנבראים [לכן הים מטשטש ומסתיר את מה שבתוכו, כי שורשו מכוח ה"סתימו"], ואילו השורש האלוקי של היבשה נחות יותר, והוא ניתן לקליטה והשגה אנושית [לכן מה שביבשה גלוי ואינו מוסתר כבים].

ב"קריעת" ים-סוף אירע נס ששבר כללי-טבע, הן הגשמיים - שים הפך יבשה, והן הרוחניים - שהכוחות האלוקיים העצומים והמופלאים שבים, התגלו ונקלטו בנבראים, מדרש מכילתא אומר שההתגלות האלוקית לה זכו כל ישראל בקריעת ים סוף יותר נעלית מההתגלות האלוקית שזכו כל הנביאים!!!

לכן גדולה ועצומה מעלת וסגולת יום שביעי של פסח, כיום עת-רצון לזכות באורות ובכוחות האדירים והעצומים הסתומים ומכוסים כל ימות השנה.

ביאור השאלות

ההתגלות העצומה שבשביעי של פסח, היא הסיבה שרק הוא נקבע ליום חג ולא היום השביעי שבשאר החגים - כי מספר שבע מסמל את הכוח האלוקי שהבורא ברא עמו את הטבע (בחינת יבשה), ובפסח יום זה זכה להתגלות אלוקית אדירה, ככתוב "עצרת לה' אלוקיך": "אלוקיך" הוא כוח הטבע, ו"לה'" הוא הכוח העל-טבעי, ובשביעי של פסח הכוח העליון הנסתר - התגלה לנבראים, ה' הפך ל"אלקיך", לאלקים שלך. לכן זה זה הוא חג.

הסיבה שההתגלות זו אירעה ביום שביעי של פסח, כי "ששת ימים תאכל מצות": בששת ימי הפסח הראשונים אכלו מצות וגילו את הכוחות האלוקיים בששת מדות ותכונות האדם - חסד גבורה תפארת, נצח, הוד ויסוד, ואז הזמן להתגלות העצרת ביום השביעי, כלומר לחגיגה והשמחה, כי הגיעו לשלימות ההשפעה האלוקית גם בכוח השביעי, כוח המלכות.

הסיבה שאין אומרים הלל שלם בשבעת ימי הפסח, כי אומרים הלל שלם רק כשיש שמחה והתרגשות בשל ההתגלות האלוקית, והיות שבעת יציאתם ממצרים הם לא זכו להתגלות האלוקית בכל שבעת הימים (שהרי פסח היה עוד לפני מתן-תורה, לפני שהחלו בקיום תרי"ג המצוות), וכאמור שהם עדיין היו בחרדה ופחד מפרעה הרשע, לכן לא אומרים הלל שלם מידי יום, לסמל את העובדה שבימים ההם לא זכו להתחבר לכוחות האלוקיים העצומים,

ואף בשביעי של פסח, בו זכו למנוחה ושלווה מוחלטים, כי "וירא ישראל את מצרים מת על שפת הים", אין אומרים הלל, כי ההשפעה האלוקית העצומה של היום הזה היתה כה נעלית ונשגבת, אורו של משיח – שהם לא יכלו לקלוט אותו בקרבם (בפרט לפני מתן תורה),

[אבל בשמיני עצרת (שמחת תורה) נאמר "עצרת לכם", כיון שזה היה לאחר מתן-תורה והקדושה אלוקית יכלוה להיקלט ב"לכם" בפנימיות האדם].

ולו יזכו במהרה בימינו בביאת משיח צדקינו. בעזרת ה', עוד השנה, בבית המקדש השלישי.

ענינים שונים במאמר עדיין לא הושלמו – אך בשל קוצר הזמן של החג הנני משגרו בטרם סיומו.
וכמובן אשמח לקבל ביקורת והערות.

מקורות: לקוטי תורה פרשת צו, דף יג ואילך. ביאורי וסיכומי "חסידות מבוארת". לקוטי שיחות: חלק ז, עמוד 270. חלק ג, עמוד 878.

תגובות והערות-הארות יתקבלו בשמחה, למייל: [email protected]

גוט שבת!