דניאל גורדון

מסופר על יהודי ירא-שמים בעיירה של פעם, שראה כי בנו העלם אינו קרוץ מחומר המתאים למסגרת לימודית. מוטב להן לבריות שיעסוק בני במלאכה המכבדת את בעליה, ואל ישב בטל כאבן שאין לה הופכין.

מה עשה? חש פעמיו אל ידידו החייט וביקש שילמד את בנו את מלאכה. בני יהא לך לשוליה, אמר, ושניכם תצאו נשכרים. התרצה החייט בנקל, והבן יקיר לי החל מדי בוקר להופיע בשערי בית-המלאכה בפאתי העיירה.

עברו מספר שבועות, ואבי הבן נתקל באקראי בחייט המדובר. ספר לי, בבקשה, כיצד מתקדם בני. הרכש בהצלחה את אומנות התפירה?

"הכול ב"ה בסדר", הפטיר החייט כלאחר יד. "רק ש..."

נדרך האב למשמע הדברים, ודרש בתוקף "אנא, אל תסתר ממני דבר. מה על ליבך?"

פתח החייט והסביר: מלאכת החייטות מורכבת היא משלושה דברים. תחילה, משעמם להיות חייט. המלאכה פשוטה, דלה וחוזרת על עצמה שוב ושוב. בפתח כל בוקר, בכדי לא ליפול לייאוש או חלילה לדכדוך, למד החייט כיצד ללגום כוסית יין-שכר הגונה שתסעד את ליבו ותשפר את מצב רוחו. בכך, המשיך החייט, בנך מצטיין. יש לומר, שהוא אף טוב ממני...

שנית, קשה עד בלתי אפשרי להתפרנס ממלאכה זו. ללא נטילת ידיים... וקצת משחקי נדמה לי, זה לא הולך. לכן, מיומנות חשובה היא לחייט להבחין במי הוא העומד לפניו וכיצד ניתן להערים עליו חיש מהר. גם כאן מצטיין בנך להפליא, כישרון מזהיר. הלוואי עלי!

"אז מה הבעיה?" תמה האב.

ובכן... השיב החייט, הבעייה היא בחלק השלישי. לתפור הוא כלל אינו יודע...

*

את הסיפור הזה, סיפר הרה"ח הרב אפרים וולף ע"ה לפני עשרות בשנים לאברך חסידי שמונה למשפיע טרי באחת מישיבות תומכי-תמימים שהיו תחת הנהלתו. וכך דבר המעשה:
בצמוד לזאל אותה הישיבה, שוכן חדר מורים המיועד עבור הצוות החינוכי, ובו הוצבו מספר מיטות למנוחה. היה זה בימים הראשונים לזמן החדש, והמשפיע הטרי שחש בעייפות ניצל את ההפסקה כדי לישון באחד המיטות. באותה העת עבר במקום המנהל המיתולוגי של המוסדות, ובראותו זאת התיישב לצידו והעיר אותו. המשפיע ההמום, שמע אז מהרב וולף את הסיפור שבו פתחנו, כאשר המסקנה המתבקשת מהדברים הייתה: לומר לחיים אתה יודע, להערים על התלמידים שהנך 'מאן דאמר' גם כן, אבל משפיע (בשם התואר והמעלה, אליבע דאמת) - אתה לא!

הדברים פילחו את ליבו. ימים רבים מיאן המשפיע הטרי להינחם. עד שלבסוף הדברים פעלו את פעולתם והמסר חדר עד עמקי פנמיותו ומצא ביטויים מעשיים בכל שלושת לבושיו. לימים, סיפר כיצד הדברים כתשו את יישותו והוליכו אותו לעמל ויגיעה ברמה אחרת לגמרי.

*

בערב ראש השנה, ערב יום בריאת אדמה לעליון, ערב יום בו הזן לכול דן את דיננו - אנו מתקבצים לאחר תפילת השחר לכדי עדה ומקימים בו במקום וללא הליך מינוי דיינים... בית-דין אלטרנטיבי להתרת נדרים. כל מי שנאסף למקום, זוכה באחת למינוי הנכסף וזוכה לתואר מרחיק לכת ומרשים במיוחד "דיינים מומחים".

שימו בבקשה לב לתסריט המפתיע, אך קודם לכן חשוב להדגיש. לאורך כל הדורות, גדולי ומאורי אומתנו עמדו תמהים על החשיבות המוגזמת - כביכול או שלא כביכול - הניתנת להתרת נדרים דווקא בערב יום-טוב ובעצם גם לרינת "כל נדרי" דווקא עם התקדש יום שבת שבתון.

הסברים נאים ויפים נאמרו, וכולם אמת ויציב. אך ייתכן עם זאת, שיש עוד 'תרגום' חסידי, שונה במקצת, לאותה סמיכות פלאית של טקס ההתרה השנתי לאימת הדין. רעיון שמצביע דווקא על התפקיד שלנו בתהליך כדיינים, ולא רק כמקוששי היתרים...

אז כך: כל אחד מבני החבורה, נעמד בתורו ומפציר בסובבים "שמעו נא". תאזינו. תקשיבו. תפנימו. תבינו. לאחר מכן, הוא מתחיל להציג את סיפור חייו... בין אם ובין כך... אבל בתכלס' איני יכול לפורטם... ולכן, אני מבקש התרה. לא פחות ולא יותר.

לא עברו עשר דקות מאז מונו הדיינים ללא בדיל של הכשרה, וכבר נעמד מישהו ובלי להתבלבל (בהגיית המילים והניקוד דווקא כן...), מציג במהירות הבזק מסכת טיעונים מתוך מסמך מוכן מראש ומצפה להתרה. וראו זה פלא, הוא גם מקבל אותה.

הדיינים הכה מומחים אינם חוקרים אחר האמת בשבעה דרכים, אינם מפעילים שיקול דעת ואינם מקיימים דיון (שלא לדבר על פרוטוקול). הם גם לא מבקשים ראיות והסברים. מותר, שרוי, מחול. הביתה.

תתעוררו. ר' אפרים וולף ע"ה יושב כעת לימינכם. אתם שרועים על המיטה, נכנעים לתרדמת, והוא מפציר בכם: לשבת בהדר סביב שולחן ולהרגיש כמו שופטים ותיקים אתם יודעים היטב, לשחק אותה רציניים וחמורי סבר כמו דיינים היושבים להחלטה גורלית אתם גם יודעים, אבל דיינים (בשם התואר והמעלה, אליבע דאמת) - אתם לא!

התבקשתם לשמוע, לא לשפוט. להאזין, לא לדון. להכיל, לא לבקר. למחול, לא לפרוט על נימים כואבים. לאפשר, לא לחקור . להתיר, ולא להישאר כבולים למה שהיה וכעת כבר איננו.

המומחיות שלכם, רבותי הדיינים, היא לא בחושן משפט וגם לא ביורה דעה. אינכם מוסמכים לפלוש למקום בו אדם נמצא ולהביע דעה על הליכותיו. הצפי ממכם, היום ובכל השנה כולה, לא דורש נבירה בקרביים של העומד בפניכם ומבקש התרה וגם לא התנשאות על גבי מי שפישל.

כל מה שנבקש, הוא שתשימו לב אל הנשמה. טהורה וזכה. זו הניצבת בפניכם ומודה בכל, מכירה את מקומה ונערכת לברכה ולא לקללה.

עין טובה. זו המומחיות הנדרשת. שמעו נא, ותחי נפשכם.