הרב שלום מרדכי רובשקין

בפרק נ"ה בתהלים - הפרק המזוהה יותר מכל עם "פדה בשלום נפשי" - כותב דוד המלך: "השלך על השם יהבך, והוא יכלכלך". לעתים, במהלך ימי השגרה הרגילים יכולים אנו להתייחס למילים האלה כאל אמרה יפה, כפתגם שיש ללומדו ולחזור אליו, אך בלי להשליך ממנו על חיי היום יום השוטפים. אחרי כל מה שאני עברתי במשך שמונה וחצי השנים שישבתי בכלא, יכולני להעיד בפה מלא כי יציאתי מן המיצר אל המרחב ומה שהחזיק אותי במשך כל אותה תקופה היה ההתנהגות לאור אותו פסוק, בצורה מוחשית ממש.

ובכדי להבין את זה קצת יותר, אחזור לימים האחרונים שלי בבית הכלא. זה היה ראש חודש טבת, בעיצומם של ימי החנוכה. שהיתי בחדרי והתפללתי תפילת שחרית. ידוע הרי מה שלמדנו כל השנים ש"במקום שרצונו של אדם שם הוא נמצא", וממילא היות שרצוני היה להיות באותה שעה בבית חיינו 770, ציירתי בדמיוני כאילו אני נמצא שם. אני רואה שאף אחד לא ניגש חזן ומציע את עצמי להתפלל בפני העמוד… כך התרוממתי טפח מעל הקרקע והתחלתי את התפילה.

בדיוק כשהגעתי ל"מן המיצר" קרא לי הסוהר בדחיפות. סיימתי במהירות את התפילה וניגשתי אליו. הסוהר הגיש לי מעטפה ו"בישר" לי כי הערעור שהוגש באותו יום לבית המשפט בענייני נדחה על ידי השופט... כאן עלי להבהיר כי הערעור הזה היה הסיכוי האחרון שלי בדרך הטבע להשתחרר לפני סיום הזמן שנקבע עבורי מראש. עורכי הדין שלי תלו תקוות רבות בערעור זה - שהוכיח כי אחת מן העדויות שעליהן הסתמכו בהרשעתי ניתנה בשקר תוך כדי שהצד השני יודע שמדובר בשקר - ומשענתי היחידה בדרך הטבע היה לסמוך על זה.

והערעור נדחה.

במהלך שנותי בבית האסורים נתקלתי רבות באסירים שהתבשרו על דחיית ערעורם. למען האמת זה קורה אצל רוב האסירים. בדרך כלל לאחר ששומע כזו בשורה שוקע האסיר ביאוש עמוק ומכאן קצרה הדרך אל אחד משבעת-שמונת הפסיכולוגים שמפעיל שירות בתי הסוהר.

אך בשונה מכל אלה, אני יהודי. וכאן בדיוק הבנתי שכעת אני סיימתי את תפקידי, ומבחינתי הצינורות בדרך הטבע להמתקת גזר הדין נבדקו כולן וכעת "השלך על השם יהבך והוא יכלכלך". לי אין יותר סיכוי בדרך הטבע, כעת זה רק הקב"ה.

הבקשה האחרונה

למחרת בדיוק, בשעה שלוש וחצי בצהרים - במהלך ספירת אסירים שמתרחשת מידי יום, תוך כדי שאני סועד את ארוחת הצהרים הדלה שלי - קורא לי אחד הסוהרים ואומר לי: "בוא איתי". ממה שהצלחתי להבין ממנו באותם רגעים "אני עומד לעבור מקום". לקחתי את הטלית והתפילין שלי ואצתי אחריו. כשהגעתי למשרד הנמצא בבניין סמוך, הבנתי שמשהו קורה כאן. נכנסו לחדר שלי שני שוטרים והביטו בי בחזקה, כנראה שהם רצו לראות במו עיניהם באדם המקבל בשורת נס שהיא עבורו כ"קריעת ים סוף"...

כשקיבלתי את הבשורה הטובה הבנתי הכל. לפתע המבט שלי על הערעור שנדחה לפני אך יומיים קיבל פרספקטיבה שונה לגמרי. הרי גם אם הערעור היה מתקבל, בכמה היו מקצרים את עונשי? בשבע שמונה שנים מקסימום, מה שאומר שבכל זאת היה עלי לשבת עוד שמונה-תשע שנים. אבל לקב"ה יש את הדרכים שלו, והן יכולות להיות הרבה יותר טובות ממה שאנו חושבים.

אדהכי והכי, אני נזכר כי טרם בירכתי "ברכת המזון" אחרי ארוחתי. מיד ביקשתי מהשוטר לתת לי לחזור לחדרי להתפלל רגע. הוא הביט בי כמשוגע, כאילו לקחתי כמה משקה ויותר מארבע כוסיות... (בבית הכלא אין משקה...) כמובן שהוא לא הסכים.

החלטה איתנה

מה הייתה הלהיטות שלי לחזור לחדר ולברך שם, כמו כל דקדוקי ההלכה, את ברכת המזון?

כבר ברגע שנכנסתי למאסר קיבלתי על עצמי החלטה תקיפה לקיים את כל החומרות ודקדוקי ההלכה בצורה הכי מושלמת. דרכו של היצר-הרע היא להכניס את האדם בייאוש ובנסיגה לאחור מענייני קדושה במצב של קושי. האדם אומר לעצמו, כעת קשה לי.. אם היה אחרת והכל היה טוב הייתי מתנהג אחרת... היצר הרע הוא אומן במלכתו וקיבלתי על עצמי החלטה: יהיה אשר יהיה, אקפיד על קוצו של יו"ד.

כעת תבינו, דווקא ברגע שאני חש את יד השם. כאשר גם "היצר הרע מסכים כביכול" שהכל בסדר, כעת אסוג מאותה החלטה? 

הריקודים בכל העולם

לא אאריך יותר מידי בפרטי אותו לילה, אך נקודה אחת חשוב לי להבהיר. כאשר יצאתי, וזה ידוע לכולם - השמחה חצתה מגזרים. כשהייתי בדרך לבית אמרו לי שמחכים לי שם אנשים לומר לי "שלום עליכם" וכו'. אמרתי לעצמי, בטח מדובר במאה אנשים בערך לא יותר... כשהגעתי היו שם משהו כמו שלושת אלפים וחמש מאות (שזה בערך חצי מכל תושבי מונסי...). כשהגעתי אח"כ לבורו פארק הרחובות היו סגורים. עשרות אלפים שרו ברחובות, אנשים, נשים וטף ואח"כ ב-770. היו אלה רגעים של אחדות ישראל בתפארתה.

לעניות דעתי הסיבה לכך נעוצה עשרות שנים אחורה בעת שהקמנו את העיירה שלנו ליד מפעל הבשר. כמאה וחמישים משפחות חיינו שם, והיו מכל הסוגים - ליטאים, ספרדים וחסידים מחסידויות שונות, וכולם התפללו באותו בית כנסת. בשבת אחרי התפילה כולם היו מתוועדים יחד. כל אחד היה שר את ניגוניו וחוזר דברי תורה מספריו. כשמתנהגים בצורה של אהבת ואחדות ישראל כזו גם לפני, אזי זוכים ש"ברכנו אבינו כולנו כאחד".

עם מי חלקתי תא בבית הכלא?

בתוך סוגרים אני רוצה להוסיף סיפור אחד הממחיש את העניין של "השלך על השם יהבך".

כשנמצאים בבית הכלא אפשר למצוא הרבה "היתרים" לענייני קיום תורה ומצוות, אך כפי שכבר אמרתי קיבלתי על עצמי החלטה חזקה לא לתת לכל המניעות הללו להפריע לי ולהשתדל ככל הניתן לא לפספס אף מנהג ואף הלכה. בכדי להצליח בכל זה חייבים שהשותף לחדר יתמוך, ולכל הפחות לא יפריע.

הדברים אמורים לכל לראש בנוגע לשבת לדוגמה, שבכדי שלא תהיה לי הנאה ממלאכה שגוי עושה עבורי - האור בחדר צריך לדלוק עשרים וארבע שעות (מה שדורש מהאסיר לישון עם אור...). בפסח לא להכניס לחם לחדר, וכהנה רבות, התפילות שאני עושה כל יום ועוד (כל בוקר הייתי קם מוקדם וקורא את כל התהלים). ואכן הקב"ה סייע לי והשותף שלי לתא סייע לי בכל מאודו.

בחג הפסח של השנה האחרונה שוחרר חברי לתא וכעת הוצרכתי למצוא חבר חדש לחדר. ידעתי שלא אתפשר ואסכים רק למי שיבטיח לי לתמוך ולא להפריע בענייני היהדות שלי ולא מצאתי אף אחד שכזה. האסירים הותיקים ייעצו לי לחדול מהרעיון המטורף. לדבריהם, אם לא אתפשר על חבר שאני מכיר מראש - השותף החדש שהנהלת בית הכלא תכניס לי בכוח יכול להיות קשה בהרבה. אך אותי זה לא עניין והתעקשתי על מישהו שאוכל לקיים במחיצתו את ענייני. ולא מצאתי.

השותף שהוכנס אלי לחדר בעיצומו של יום טוב פסח היה אכן אחד רוצח, שעבר עשרים שנה בכלא (גם בלי לקרוא או לשמוע, קל לנחש כי עצם השהייה בבית הכלא הורסת את האדם ומוציאה אותו משלוותו עד שנצרך לכדורים... נכנסים על כדורים ויוצאים עם כדורים.. החוק בארצות הברית אפילו מתיר לאסירים היוצאים עם פיגור עקב ישיבתם בכלא לבקש פיצויים מהביטוח לאומי שם...).

כבר כשנכנס הוא הבחין בדבק שהדבקתי על כל מתג האור ושאל אותי לפשר העניין. הסברתי שלו שביומיים הקרובים אני מציין חג יהודי ועל כן אסור לי לגעת במתג. בקיצור, לתדהמתי אותו גוי רוצח הסכים לכל מה שאמרתי ואדרבה, הוא ביקש שאת התפילות שלי אעשה בקול כיוון שהוא רוצה לשמוע. בתחילה חשבתי שהוא צוחק, אך לא. זה היה השותף הכי טוב שעליו יכולתי לדמיין...

"השלך על השם יהבך, והוא יכלכך".

(מתוך דבריו בהתוועדות אמש בבית הכנסת 'בית מנחם')