את הצלם החב"די מאיר אלפסי, אתם כבר מכירים, לאחר שביקר ביותר מ-80 מדינות מסביב לעולם. הוא הדפיס את ספר התניא באוורסט ובאנטרקטיקה - והניח תפילין בג'ונגלים של דרום אמריקה.

כעת - הוא שבר שיא והיה לחב"דניק הראשון והיחיד לעת-עתה, שדרך על אדמתו של המנהיג הדיקטטור קים ג'ונג-און שליט צפון קוריאה.

בראיון מיוחד שהעניק ל-ynet עם צאתו מן-המדינה, הוא מספר על המסע האישי, שכמעט והפך לאסון חייו.

***

איך מכל המדינות המסוכנות בעולם בחרת להגיע למסוגרת מכולן?, נשאל, וענה: "דווקא בגלל זה. כשהתחלתי לקרוא על צפון קוריאה ועל המנהיג המשוגע שהרג את המשפחה שלו, אמרתי לעצמי: דווקא פה אני צריך להיות. זה לא שלא הייתי במקומות רגישים. כשביקרתי בתוניס, דאע"ש חשבו שאני מוסלמי-אמריקני כי ככה הצגתי את עצמי, וניסו לגייס אותי. היום אפשר להגיע לכל מקום גם עם דרכון ישראלי, אם כי לא בטוח שאפשר לחזור".

מה שהביא את אלפסי לחשב מסלול לקראת מסע כזה היה מפגש הפסגה של נשיא ארצות הברית, דונלד טראמפ, עם הרודן קים ג'ונג-און. וכך מספר אלפסי ל-ynet: "אמרתי שאני אהיה החב"דניק הראשון שם, ונעשה סוג של סיפתח. בהתחלה הצגתי את עצמי במסמכים כמורה, כי עיתונאים לא מורשים להיכנס. הם נחשבים לאויבים הכי גדולים. הגשתי את כל הטפסים והבאתי להם מספרי טלפון של בתי ספר, ואז מודיע לי איש הקשר שלא עברתי את הבדיקה, כי תמונות שלי התפרסמו באתר חדשות באנגלית בישראל. הם עלו על זה.

"בלית ברירה הודעתי שאני גם צלם. בסופו של דבר, הם הסכימו, אבל התעקשו שאחתום להם על מסמך שאם אני מוציא שם רע ל'רפובליקה הדמוקרטית של קוריאה' - כך הם קוראים לעצמם - אני אצטרך לשלם להם כסף. במכתב נאמר גם שאסור לי להכניס ציוד צילום ולא לפרסם שום תמונה במדיה החברתית.

"אני מגיע לסין, מקבל ויזה לצפון - ומשם עולה על מטוס רוסי רעוע לבירה פיונגיאנג. ברקע מושמעים שירי המהפכה. אני ועוד שלושה נוסעים - המערביים היחידים. שאר הנוסעים הם שחקני טניס שחוזרים הביתה עם סיכות 'המנהיג האהוב' על הדש - פריט חובה. אף אחד לא הסכים לדבר איתי; לא הם ולא המערביים".

בין שמים לארץ החלו מנקרים הספקות: "זה היה השלב שבו אתה מתחיל לשאול את עצמך למה נכנסת. כבר עשיתי חישובים שעדיף לי למות על המטוס ולא אי-שם בקוריאה הצפונית, בעינויים. ואז נחתנו בשדה תעופה הכי ריק שהייתי בו אי-פעם".

***

אם אתם חושבים שאת הסממנים היהודים הוא לא לקח?, טעיתם. ולא רק - על אף האיסור המפורש הגיע אלפסי עם לא פחות משלוש מצלמות מקצועיות, כולל גו-פרו. תנ"ך וחומרי דת נכללים ברשימת החומרים האסורים, אך אלפסי הגיע כמובן עם סידור ותפילין. ואם המצלמות עברו בשתיקה, הסידור והתפילין כבר היו סיפור אחר, וכאילו לא די בכך – היו בארנק גם מספר כרטיסים של "מצוות בני נוח" שאלפסי, חב"דניק שכמותו, תכנן להפיץ במדינתו של הרודן הכי אכזר, כנראה, במאה ה-21.

"אמרתי לעצמי שאת הארנק הם בטוח לא יבדקו", הוא אומר בפשטות כשאני שואלת אותו על התעוזה. "מה אני יכול לעשות בצפון קוריאה כחב"דניק? כן, אני יודע שזה גזר דין מוות; שזה יותר גרוע מאותו סטודנט אמריקני אומלל שרק הוריד כרזה מהקיר, וחזר אחרי 15 שנה בקומה.

"אבל הם כמובן בדקו הכול; פרקו את כל הציוד שהבאתי. אחד מהם ניסה לפתוח את התפילין עם פטיש. אני מסמן שלא יעשה את זה. האיש מכניס את המדריכה שאמורה להיות מוצמדת אליי ושואל אותה: מה זה? אני מתחיל להסביר להם ששמים את זה על היד וזה קופסאות. לא מזכיר תפילה ולא דת. הם מתרצים ומשחררים את התפילין ומשיבים גם את הסידור לידיי".

***

למחרת, החליטו "מדריכי הטיול" לקחת את אלפסי לביקור בגבול עם הדרום, נסיעה של שלוש שעות. "הו הייתה ההזדמנות היחידה שיש אולי לראות את קוריאה הצפונית האמיתית, זו שגם אסור לצלם וזו שהם יעשו הכול כדי שלא תראה... היה לנו פנצ'ר בדרך. המלווים שלי נלחצו נורא כי זה חירב להם חלק מהביום של ההצגה הרגילה לתיירים. אתה רואה ילדים שאוספים חול. ילדים רזים ומורעבים עם בגדים קרועים. שדות שחורשים אותם עם שוורים. בשלב מסוים לקחו אותי שלושה חיילים הצידה. הייתי בלחץ אטומי שמפה אני כבר לא יוצא, כשנכנס לחדר מפקד ומתחיל לשאול אותי על טראמפ ועל הסיכויים לשלום עם הנשיא שלהם. את רואה שהם מתים לקבל כל שבב מידע. ואז אתה נכנס לסרטים שיהפכו אותך למרגל. לפני הטיסה השארתי טלפונים אצל עורכי דין ושגרירויות שאם אני לא מגיע תוך ארבעה ימים, שיתחילו לחפש אותי".

חלק מהמסע היה חובה לביקור על-יד הסמלים הצפון-קוריאניים, ואלפסי ממשיך לספר בראיון ל-ynet: "ביקרנו בכיכרות עם פסלי המנהיגים, המדריך אמר לי שאסור לי לשים ידיים בכיסים, או מאחורה, ואסור סלפי. הייתי גם חייב לקנות פרחים לאות כבוד 'למנהיגים הדגולים שלהם אנחנו חבים את חיינו'. מה לי ולקוד קידה לרודנים? אבל אין פה ממש ברירה. או שתחליט שאתה מת על קידוש השם, אם אתה משיבה בשלילה – או שתעשה מה שאומרים לך.

"אבל מרוב בהלה אני שוכח שהידיים שלי מאחורי הגב, ותוך שנייה חוטף מכות מהמדריכים. מאותו הרגע אני הופך לאיש מבוהל. האלימות הפכה את הסכנה למוחשית. אני כבר לא יכול לישון ממש בלילה, רק מתפלל לצאת משם.

"בבוקר המדריך שאל אותי למה אני מדבר לעצמי. עד לאותו רגע לא קלטתי בכלל שהם מאזינים כל הזמן, והפרנויה עלתה שלב בהתאם. אי אפשר לצאת בחוץ לבד. אי אפשר ליצור קשר עם אף אחד אחר".

אלפסי מוסיף כי "יש אפשרות לעשות שיחות טלפון. הם כמובן מאזינים. הרמתי טלפון למשפחה אבל על הצג המספר הופיע כשיחה מצפון קוריאה. אחי שאל מיד אם אני שם. התחמקתי ועניתי שאני בסין וזו טעות".

***

שנייה לפני שמאיר המריא חזרה אל החופש בארץ-הקודש, הוא לא יכול היה להתאפק. "רגע לפני העלייה למטוס הוצאתי את אחד הכרטיסים של 'שבע מצוות בני נוח', ואמרתי למדריך - הנה הכרטיס העסקי שלי. הנשיא שלהם עובר כל יום על 'לא תרצח' ו'לא תגנוב'. איתו אין על מה לדבר על שבע המצוות. הוא גם האלוהים שלהם הם משתחווים אליו ומתפללים אליו. אבל מי יודע, אולי זה יעזור להם".

איך אתה מסכם את המסע, הוא נשאל, ומאיר מסכם בחיוך: "אני יכול להגיד לך ש'קוקה קולה' אין עדיין בצפון קוריאה. יש להם איזה תחליף מייצור מקומי. אבל חב"ד כבר היה".