מאת המרצה והסופר הרב שבתי ויינטראוב

חג הגאולה י"ג תמוז מסמל יותר מכל את הניצחון של הרבי הריי"צ שיהדות איננה דבר עימו מתחבאים בבית, אלא יהדות זה דבר פעיל ותוסס בכל מקום. לא רק בבית הכנסת אלא גם ובעיקר מה ש"הם" אוהבים לקרוא המרחב הציבורי.

בדיוק על זה נטושה המחלוקת והמאבק עד כי יבוא שילה, היכן היא בדיוק מקומה של היהדות ומה הם גבולות הגזרה שלה. ישנה את האסכולה שטוענת מימים ימימה תהיו יהודים בבית. את היהדות תחביאו עמוק עמוק בלב. "אני יהודי בלב", משפט מאד מוכר לכולנו. זה מה שהם רוצים, ואילו את הארץ נתן לבני אדם, את המרחב הציבורי תשאירו רק לצד שכנגד.

והמאבק הזה ניטש מאז אותו ראש השנה ה' אלפים תק"ז בו הבטיח המשיח לבעל שם טוב הקודש אור שבעת הימים, "אימתי קאתי מר לכשיפוצו מעיינותיך חוצה". במילים ברורות: גם המרחב הציבורי שייך לנו ובלשון הקבלה והחסידות "לית אתר פנוי מיניה". את היהדות צריך לראות ולחוש בכל מקום, במסחר, ברחובה של עיר, בדוכני התפילין, בתהלוכות, באירועים ובחזרת חסידות. כפתגם האדמו"ר האמצעי שהתענוג שלו שחסידים ידברו בשוק על יחודא עילאה ויחודא תתאה.

למען האמת כל מי שעוקב אחרי ההתנגדות העזה לרבי נשיא דורנו ולרבי הריי"צ בעל הגאולה רואה תמיד כחוט השני את ההתנגדות ל"חוצה". אל תכנסו לטריטוריה לא לכם. השאירו לנו מקום פנוי בעולם הזה שלקדושה לא תהיה שייכות אליה. זה הבקשה שלהם, כולל של חוגים דתיים וחרדים שלא ראו בעין יפה את ה"ופרצת" של הרבי, אותה ופרצת שהחזיר את הקב"ה והתורה למליוני יהודים.

המאבק הזה גם ברגעי הגלות האחרונים פושט צורה ולובש צורה וכיום זה נקרא "הדתה", מרחב ציבורי נקי, שיוויניות מגדרית, כל מיני שמות מפוצצים של משרדי יחסי ציבור.

מרחב ציבורי נקי זה לא המצאה של היום. גם המן האגגי לא יכל לראות את מרדכי היהודי ראש הסנהדרין יושב בשער המלך. מקומם של הרבנים זה בבית המדרש לא במרחב הציבורי בהיכל המלך, טען בזעם צורר היהודים, וגם התמלא חימה. אחר כך בתקופה החשוכה של הייבסקציה אצל בעל הגאולה, הקומוניסטים שבקשו לעקור את הכל רצו מרחב ציבורי נקי.

הם אמרו ובצדק מבחינתם כדי לממש את חיסול היהדות, תפעלו עם הזקנים בבתי הכנסת הסגורים והחשוכים רק אל תבואו לנו במרחב הציבורי, וכיום ממש בהעתק הדבק אומרים אותם דברים מול המצלמות "תהיו באולמות סגורים" תניחו תפילין בבית הכנסת, הם אומרים בתקשורת, לא רוצים לראות אתכם ברחובות.

כיום הם מבינים היטב שהוצאת היהדות לרחובה של עיר ביוזמתו של הרבי, שהחלו עם המסיבות שבת, דוכני התפילין, החנוכיות הציבוריות, סדרי ליל הסדר, שמחות בית השואבה, תהלוכות ל"ג בעומר, מבצעי שופר וכו' וכו', זה אבן הנגף שלהם. כשהאיש הפשוט נפגש עם היהדות פנים מול פנים ומביאים אליו את בית הכנסת זה מה שמצית את הניצוץ היהודי ומגלה אותו. זה בדיוק מה שמפריע להם.

ואם על כך ההתנגדות, כל חסיד בר דעת מבין מה בדיוק עליו לעשות. אנחנו לא מתעסקים עם חושך, אבל יש מי שנותן לנו את הכיוון מה כל חסיד חייב לעשות כיום במרחב הציבורי. כחלק מפק"ל איתו חסיד יוצא למרחב הציבורי חייב להיות זוג תפילין חומר על יהדות, כל אחד ואחת מאתנו חייבים לדעת שהם שגרירים של הרבי במרחב הציבורי ב"חוצה" שאין חוצה למטה הימנו. חסיד צריך לדעת שאם בעת הזאת הוא לא חלק מכיבוש החוצה והוא נותר מהאו"ם לצפות מהצד בתהליכים, זה סיוע לאותם חוגים שכל מטרתם להעלים אותנו ולהחליש רח"ל בצורות מתוחכמות ומשפטיות, ולתחום אותנו בתחום המושב ולהפסיק את זרימת המעיין החוצה. דווקא מאותה התנגדות המתעוררת לאחרונה, השיחות האדירות של הרבי של חשיבות הפצת המעיינות חוצה מקבלים משמעות חדשה לגמרי.

אנחנו כחסידים של הרבי לא נאפשר את זה. לאחד השלוחים כתב הרבי בשנות המ"מים בקשר לשלימות הארץ שצריך להיות מאויבי תחכמני ולדעת שכל הזמן מתחדשים המאבקים של השמאל ולדעת איך להגיב על כך, וכנ"ל בקשר לאותו מאבק ממומן מהצד השמאלי נגד ה' ונגד משיחו. כחסידים פקחים ננצל כל פרצה בחוצה כדי להביא אליה את המעיינות של הקדושה באור וחום חסידי, באהבת ישראל שופעת. עד שנזכה בזכות כך לייעוד הנכסף והיה ה' למלך על כל הארץ (כלומר בכל המרחב הציבורי) ביום ההוא יהיה ה' אחד ושמו אחד.