האורחים הגיעו

מנחם-מענדל, בן חמש, חיה-מושקה, בת ארבע, ולוי-יצחק, בן שנתיים, לומדים עם עוד כעשרים ילדים, בשלוש כיתות הגן (גנון, קדם-חובה וחובה), הפועלות בשתי הקומות העליונות של בית-חב"ד – בניין מרשים, השוכן באזור יוקרתי בדרום-מערב העיר. בקומת הקרקע ובקומת המרתף של בית-חב"ד שוכנים בית-הכנסת, אולם אירועים ומטבח, המשמש גם מסעדה כשרה, המספקת שירות משלוחים לבתי שומרי הכשרות בעיר ובסביבתה.

לא תמיד פעל בית-חב"ד בתנאים כאלה. "כשהגענו לעיר השתכנו בדירת סטודיו קטנטנה, ששימשה אותנו גם לפעילות", מתאר הרב גרינברג את ימי השליחות הראשונים. "התקשרנו ליהודים על-פי רשימת טלפונים שהייתה בידנו, והזמנו אותם לסעודת שבת. לסעודה הגיעו עשרים וחמש נפשות, שהתקשו לעכל את ממדי ביתנו הקט".


"דת לא-חוקית"...

באותה עת התגוררו בשנגהאי כמאה וחמישים משפחות יהודיות, של אנשי-עסקים מחו"ל. עם התפתחות ענף העסקים בסין צמחה גם הקהילה היהודית לכאלף משפחות כיום.

כחודשיים לאחר הגיעם לסין חל סוכות, ובני-הזוג גרינברג הקימו סוכה על מרפסת פתוחה בבית ידיד, במרומי הקומה העשרים ותשע. למחרת שמחת-תורה הגיעה דרישה מהמשטרה לפרק את הסוכה. "לא נתיר לדת שאינה מוכרת בחוק הסיני להקים בית-תפילה", היה הנימוק. כעבור כמה ימים הורתה המשטרה לזוג השלוחים לעזוב את העיר בטענה שהם "עוסקים בהפצת דת לא-חוקית". אנשי-החוק נרגעו רק לאחר שהובהר להם כי בית-חב"ד מספק שירותים ליהודים בלבד, וכמו-כן שהעולם יתקשה לקבל את העובדה שהרב היהודי הראשון שהגיע לשנגהאי סולק ממנה.


תפילה שנענתה

בשלבים הבאים נדד בית-חב"ד ממקום למקום, עד שהחליט הרב גרינברג לקנות בניין לבית-חב"ד. "שמנו עינינו בבית, שדרשו עליו מיליון ושמונה-מאות אלף דולר", הוא מספר. "זה היה נראה דמיוני. לקראת 'כינוס השלוחים' אשתקד נסעתי לחצר הרבי. ביום חמישי בלילה הגעתי ל'ציונו' הקדוש, וביקשתי שיעורר רחמים שנצליח להגשים את החלום. במוצאי-שבת התקשרתי לרעייתי. לתדהמתי סיפרה לי, כי בצהרי יום שישי (זמן תפילתי ב'ציון') נתקבלה תרומה בסך מיליון דולר (!) לקניית בית-חב"ד.

"התורם, איש עסקים יקר ומכובד מהונג-קונג, ג'ורג' בוחבוט שמו, החליט להנציח בדרך זו את שם אביו, ר' ישראל ז"ל. לא האמנתי למשמע אוזניי, במיוחד שעד אז כמעט לא הכרנו את התורם. כעת כבר היה הרבה יותר קל לגייס את יתרת הכסף, וכך קם והיה בית-חב"ד במבנה הנאה והמרווח". בפסח הקרוב יארח בית-חב"ד בשנגהאי כארבע-מאות איש, שיסבו לשולחן הסדר. בסגנון סיני, כמובן.