בנימין ליפקין

את הסיפור הבא שמעתי מפי שליח הרבי בעפולה, הרה"ח ר' חיים שלום הלוי סגל הי"ו, באחד מימי חול המועד פסח השתא והנני משתדל לצטט מפיו בנאמנות מרבית למקור.

השנה הייתה שנת תשל"ב. גרתי אז בחבל התענך. וביום מן הימים נזקקתי לטיפול רפואי במרכז הרפואי 'העמק' בעפולה, מקום מגוריי כיום הזה. בחדר ההמתנה ישבה אישה שהציגה עצמה כמזכירת קיבוץ בית אלפא או חפציבה – אינני זוכר (כך ר' חיים שלום הי"ו, ב.ל.) מי משניהם.

היא: אתה מחב"ד?

אני: כן, גבירתי.

היא: שמעתי שאתם מקיימים לאחרונה 'ערב חב"ד' בקיבוצים שונים בתענך. אתה, כבוד הרב, קשור לזה?

כן: אכן אני וחבריי עושים זאת במצוות הרבי מליובאוויטש.

היא: ואם נזמין אתכם, לקראת חנוכה, נניח, לקיבוץ שלנו, תגיעו?

אני: בשמחה רבה, איזו שאלה.

היא: טוב, אקח ממך את פרטיך, אדבר עם המזכירות, נשאל את החברים ונהיה בקשר לתאם מועד.

כעבור ימים אחדים היא התקשרה ושאלתה בפיה: במה כרוך הערב שלכם? כמה הקיבוץ צריך לשלם לכם בעד ההופעה? "זאג איך" (אמרתי): אתם לא צריכים לשלם דבר אלא להעמיד לרשותנו הסעה, להביא בקבוק וודקה וטעימה קלה ולהסכים לכך שהערב, שיימשך על פני כשלוש שעות, יהיה בישיבה נפרדת.

היא שתקה לרגע ואמרה שעליה לברר שוב עם החברים "על הדבר האחרון כמובן". סיכמנו שהיא תשוב אליי.

בחלוף עוד מספר ימים, היא שוב על הקו ומספרת שהייתה תסיסה בקיבוץ כששמעו על התנאי המדובר. "חוששתני שאם תעמדו על כך – הערב, ששמעתי עליו דברים יפים מכמה קיבוצים שכנים, לא יוכל להתקיים אצלנו".

אמרתי לה שעליי לברר עם ההנהלה שלנו ואשיב לה דבר. הרמתי טלפון אל יו"ר צעירי אגודת חב"ד, הרב ישראל לייבוב – שממנו קיבלנו הוראות. סיפרתי שמדובר בקיבוץ של כשש מאות חברים ואני שואל מה לעשות לנוכח לאו כה נחרץ לתנאי שנדרשנו עד כה להציב. לשמחתי השיב לי הרב לייבוב כי היום הוא אמור לדבר טלפונית עם הרב חדקוב וכי הוא יעלה את השאלה ויבקש באמצעותו את מענה קודשו של הרבי.

למחרת או כעבור יומיים – "אף מארגן אדער אף איבער מארגן" כלשונו היידישאית-ירושלמית הטיפוסית והקולחת כל כך של ר' חיים שלום – הגיעה תשובה מפורטת של הרב חדקוב בשם הרבי והשורות הבאות יצטטו את תוכנה.

יש לברר אם הסירוב שלהם מוחלט עד כדי כך שגם אם מלכתחילה, בעת ההזמנה, לא ייאמר דבר על ההפרדה - אבל בשעת מעשה, כשתבואו לשם, תפתחו בדברים ותגידו בדרכי נועם שאתם מבקשים לכבד אתכם ולשבת בהפרדה: אם במזכירות הקיבוץ יאמרו לכם שגם בקשה כזו לא תתמלא, זאת בעיה. אבל אם ניתן לקבל הערכה מוקדמת שבקשה כזו מצדכם תתקבל, סעו לשם ושיהיה בהצלחה מופלגה.

הרמתי טלפון למזכירת הקיבוץ ושאלתי: אם נסכם על מועד ולא תודיעי לחברים שזה יהיה בישיבה נפרדת ובפועל, כשנבוא, אנו נבקש זאת - זה יכול 'ללכת'? היא השיבה: אתם יכולים לנסות.

קבענו אפוא מועד ובשעה היעודה התייצבנו – הרה"ח ר' יצחק ידגר, הרה"ח ר' אברהם דונין, עוד כמה חסידים ואני – בחדר האוכל של בית אלפא או חפציבה. את פנינו קידמו כארבע מאות איש ואישה שגדשו את המקום.

הושלך הס ור' אברהם דונין פתח ואמר בחכמה לבבית: "ערב טוב לכם. אנחנו מודים לכם שאתם מארחים אותנו בקיבוץ היפה והפורח שלכם בערב זה. מהיכרותנו האישית יכולים אנו לומר שלקיבוצים יש שם דבר בהכנסת אורחים. חברי הקיבוצים באשר הם כל כך מאירים פנים לכל אורח ומשתדלים להנעים את שהותו.

"ומה נותן לאורח את ההרגשה הטובה ביותר? שהוא מרגיש בבית. חברים יקרים, בבית שלנו, כשמתכנסים יחד, שרים כמה שירים ומדברים דברים אל הלב – אנחנו חלילה לא מגרשים איש או אישה אבל הגברים יושבים בצד ימין והנשים בצד שמאל. למה זה כך? את זה נסביר וננמק עוד מעט, אחרי שנשיר משהו, נאמר קצת 'לחיים' ונשוחח מעט. אז אנא מכם, אם אתם רוצים לתת לנו, האורחים שלכם, הרגשה טובה באמת - עשו כבקשתנו".

באותו הרגע, כמו במטה קסם, כולם קמו והאולם נחצה תוך דקות לשניים: ימין – גברים, שמאל – נשים. זוג אחד בלבד קם בהפגנתיות שלובת זרוע ועזב את המקום.

*

והיה ר' חיים-שלום מוסיף ומתאר בדייקנות צבעונית את כל מאורעות אותו הלילה וכיצד החומות שניצבו כפלדה בלבבות האנשים הפכו לחמר וחול עד שכמעט נמוגו. הם לא בדיוק הפכו לבעלי תשובה באותו הלילה אולם גם אם לא הסכימו עם הכל, הבינו, קלטו ובעיקר חשו והרגישו.

יש הרבה מה ללמוד מהעדות האותנטית הזו על הימים הטובים שבהם הכול היה ברור ומובן יותר לכולם כולל כולם: יש הוראות, יש היררכיה. ואם יש תהיות, יודעים אל מי לפנות ומקבלים גם תשובה ברורה מן הקודש פנימה.


הרה"ח ר' מאיר פרידמן ע"ה במעוז בתעלה, תשכ"ט

גם לגופם של דברים אפשר וראוי להתבונן ולהסיק מסקנה או שתיים. הסיפור הזה מעניק מוחשיות אמת לדברים שיצאו מפה קודשו של הרבי לא אחת ולא שתיים, על עצמו: "אִיך בִּין אַ שולחן ערוך אִיד" (אני הנני יהודי של שולחן ערוך). ככל שידי מגעת, הדברים הללו עולים בקנה אחד עם הוראות-קודש נוספות, נחרצות ובלתי משתמעות לשתי פנים, שאותן כתב הרבי בכתב יד קודשו ואף השיב על פה לאנשים שונים, חסידים ושאינם חסידים, בכל הקשור להפרדה הנדרשת על פי הלכה בכל התכנסות ציבורית. ותן לחכם ויחכם עוד. ומכלל הן אתה שומע לאו. מה גם שלכל הפחות בסיפור שלפנינו הלאו היה ברור וגלום בעצם ההוראה.

חז"ל אומרים: "חמרא למריה וטיבותא לשקיה". צעירי הצאן אינם יכולים לזכור זאת אולם במשך שנים היה איש שיחי הנזכר – ר' חיים שלום; לפיד אש עטור בזקן מלבין היורד על פי מידותיו, המתנועע תדיר ויורה ללא הרף היגדים וניגונים המשתלהבים זה בזה כזיקוקין דינור – הכתובת שבאמצעותה הועברו אלפי מענות קודש של הרבי ליושבי ארץ הקודש של הרבי (לצד הרה"ח ר' אליעזר ליכטשטיין, שהיה מופקד על ירושלים וגלילותיה). גם בהקשר זה אצרתי ממנו בימי החג אפיזודות וסיפורים לרוב ועוד חזון למועד.

*

ותודה לר' זלמן שיינברגר ור' מענדי גולשמיד שבזכות מרצם, תושייתם ומיומנותם זכינו אני וביתי ועמנו עוד עשרות רבות משפחות מקהל עדת חסידי חב"ד לחגוג את הפסח כהלכתו וכהידוריו, בחבל הקרפטים, ובתוך כך ללקט פירורים של שיג ושיח כמו זה האמור ועוד רבים וטובים.