הרה"ת ר' שלום דובער בן הרה"ג הרב יהושע ליין, מחשובי תושבי כפר חב"ד הלך לעולמו בכ"ה ניסן תשכ"ח ולרגל יובל לפטירתו, מביאים אנו קווים לדמותו של חסיד פעלתן ומסור לכל ענייני הרבי.

ר' שלום דובער ליין היה איש חינוך שראה בתפקידו שליחות אמיתית ולצד זאת פעל באינטנסיביות במגוון נתיבים למען הפצת היהדות והחסידות.

ר' שלום דובער נולד בה' אייר תרפ"ה ברוסיה, לאביו הרה"ג הרב יהושע ליין הי"ד - ענף למשפחת חן החב"דית הידועה. ר' פאלע כהן למד אצל האבא ר' יהושע ליין והוא סיפר על הילד שלום דובער: הוא היה לומד יחד עם התלמידים המבוגרים וכבר בהיותו רך בשנים, ידע את התפילה בעל־פה והיה בקי בכתב רש"י ועוד. על הגיל שלאחר בר מצוה, סיפר הרה"ח ר' דוד רסקין במסיבה משפחתית, כי ר' שלום דובער לימד אותו תניא ומשניות ועודד אותו לשנן אותם בעל־פה, וכן לימדו לטבול בנהר קפוא. כמה פעמים אירע כי לאחר ששברו את הקרח והמים היו קרים מידי להיכנס, שלום דובער קפץ למים הקפואים מאחד הגשרונים שמעל הנהר, כדי לרכך את הכפור, ור' דוד אחריו.

בתום מלחמת העולם השניה, ר' שלום בער הבריח את הגבול בבריחה הידועה דרך לבוב, והגיע למחנה העקורים בפוקינג, שם התחתן עם גב' פרידה. בתקופה הבאה למד ר' שלום בער כתלמיד מן המנין בסניף תומכי תמימים שהוקם במקום וכן לימד קבוצת נערים, ושם נולדה להם בתם הבכירה מרת רישא. מפוקינג נסעו לצרפת, שם נולד להם בנם אלתר אליעזר.

גם כאן כאברך הקדיש שעות אחדות מהיום ללימוד בישיבת תומכי תמימים ואת הזמן הנותר למסחר זעיר, כאשר עיקר הקיום התבסס על תמיכת הג'וינט בפליטים. בתקופה שלאחר המלחמה, בה שהה באירופה, נהג לעסוק גם בהעתקת מאמרי חסידות שהתקבלו בעותק בודד והיה צורך להעתיקם בעותקים רבים, כדי שהחסידים יוכלו ללמוד בהם. בנו ר' אליעזר מספר כי שמע מזקני החסידים דאז, כי אביו נהג להעתיק את המאמרים בלילות שישי, והיה חוזר את המאמר ברבים בשבת בעת רעוא דרעווין וכולם היו מלאי התפעלות מכך.

בארץ הקודש, ובכפר חב"ד

בשנת תש"ט קיבלו ר' שלום דובער ורעייתו הוראה מאדמו"ר מוהריי"צ לעלות לארץ הקודש. לאחר הכנות מתאימות עלו לארץ בחודש סיון תש"ט, ולאחר תקופה קצרה במעברה, התיישבו בכפר חב"ד, יחד עם קבוצת חסידים שהיו מראשוני התושבים במקום.

 


כפר חב"ד (ארכיון COL)

מול בית משפחת ליין היתה באר מים בתוך מבנה. התושבים החדשים החליטו להקצות חלק מאותו מבנה ולהקים בו מקוה, עשו שיפוצים במבנה ור' שלום בער, שמימיו לא עסק בבניה, היה אחד הפועלים מהשורה בשיפוץ וריצוף המקוה. במשך שבועות ארוכים עבד אישית בהקמת המקוה ובהמשך אף סייע בשיקום בתי המשפחות בכפר חב"ד. בתקופה הבאה המשיך לעסוק במקווה. בנו ר' אליעזר מספר כי אביו היה מסיק את התנור כדי להחם את מי המקווה, ולשם כך היה קם בשעה 4 לפנות בוקר.

לקראת פתיחת שנת הלימודים תשי"ג, הוצע לו לעבוד בבית הספר החדש שנפתח באותם ימים במסגרת 'רשת אהלי יוסף יצחק' מיסודו של הרבי, בזרנוגה שליד רחובות. על ההצעה כתב לרבי וזכה למענה: "והנה תקותי, שבהשתדלות הראויה מצדו בטח יצליח במלאכתו מלאכת שמים, קירוב לבב בנ"י לאבינו שבשמים... ובטח מזמן לזמן יודיע מהצלחתו בעבודתו הנ"ל. ות"ח מראש".
ואכן, ר' שלום בער ליין לימד בבית ספר זה במשך שנתיים, בהן זכה לקבל כמה מענות והדרכות מהרבי.

ניצל בנס מירי הפדאיון

לאחר שנתיים בזרנוגה, עבר לכהן כמחנך בבית ספר חב"ד ביפו ובתקופה זו ניצל בנס מירי הפידאיון. היה זה באחד מלילות חנוכה תשט"ו, לאחר מסיבת חנוכה עם ילדי בית הספר ביפו. המורים ובהם ר' שלום בער, עשו את דרכם בחזרה באוטובוס הציבורי, בו היו אמורים להגיע עד התחנה בפתח כפר חב"ד, ומשם לצעוד רגלית לתוככי הכפר.
האוטובוס עצר, ר' שלום בער ליין ירד ראשון ולפתע נורו לעברו יריות על ידי מחבלי הפידאיון שהסתתרו בפרדס הסמוך.
ר' שלום בער לא איבד את העשתונות ומיד נשכב על הכביש, כאילו נפגע, ונהג האוטובוס עשה כפי שקבעו אז החוקים - סגר את הדלתות ונס מהמקום בנסיעה מהירה לכיוון מחנה הצבא בצריפין, בהמשך הכביש. ר' שלום בער שכב ללא ניע, והמחבלים כנראה העריכו שנהרג ולכן בחרו להתרחק מהמקום.

עם הגיעו לצריפין, נהג האוטובוס דיווח לחיילים על המתרחש, ומיד נשלח כוח צבא ראשוני, אשר גילה כי ר' שלום בער לא נפגע כלל ורק אחד הקליעים שרט את מעילו. ואולם על הכביש נספרו לא פחות משישים קליעים, וכל הנוכחים במקום הודו כי אכן נס גדול אירע למורה שמסר את עצמו בדביקות ובמסירות למען התלמידים בזרנוגה, בהכוונת ועידוד הרבי.

את רגעי הירי וההמתנה להגעת כוחות הצבא, תיאר ר' שלום בער במכתב לרבי, וקיבל מענה ובו ברכות עליהן נכתב באגרת: "שהצינור והכלים לכל זה היא עבודתו בקודש בחינוך ילדי ישראל על טהרת הקודש בבתי ספר אהלי יוסף יצחק ליובאוויטש".


מכתב שקיבל מהרבי

באותו לילה שניצלו חייו בחזרתו ממסיבת חנוכה ביפו, המתינו רעייתו וילדיו בדאגה לאביהם כדי שידליק נרות חנוכה. הוא הגיע מאוחר מאוד, העיר את ילדיו והדליק את נרות החנוכה, ומאז נהג לחלק לילדיו דמי חנוכה בלילה בו ניצל בנס.

לאחר מספר שנים שכיהן כמורה בבית הספר לבנים ביפו, מנהלי הרשת ביקשו ממנו לנהל את בית הספר לבנות ביפו. הלחץ שהפעילו עליו מכל הכיוונים עשה את שלו והוא לקח על עצמו את התפקיד, לא לפני שקיבל את ברכתו והסכמתו של הרבי. בשנים בהן כיהן כמחנך ומנהל ביפו, לימד במקביל, בשעות הערב, בבית הספר למלאכה בכפר חב"ד. וכן העביר קורסים מזורזים בהוראה לתלמידי התמימים שבחרו ללמד ב"ישובי ספר", היינו בבתי ספר הסמוכים לגבולות, והדבר נחשב להם כתחליף לשירות צבאי.

השבתות היו אצלו קודש למשפחה ולימוד חסידות. בליל שבת, בנוסף לניגונים ודברי תורה במהלך הסעודה, היה נוהג לספר סיפורים חסידיים, מספר הזכרונות או ליקוטי דיבורים, ולעיתים גם סיפר אודות אביו וזקניו ממשפחות חן־ליין ואז היו פניו קורנות וזיק של אושר ניבט מעיניו. ואילו בשבת בבוקר, היה קם השכם בבוקר לשיעור חסידות שמסר בביתו לכמה מתושבי הכפר.

ממונה על אמירת מאמרי חסידות

ר' שלום בער היה גם ממונה על אמירת מאמרי חסידות בשבתות בשעת רעוא דרעוין. הגה"ח הרב שניאור זלמן גרליק, הרב הראשון של הכפר, הוא שביקשו להיות ממונה על תפקיד זה. וכאשר בשבת, מי שאמור לומר מאמר, הודיע לפתע שלא הספיק להכין, הרי ר' שלום בער בצניעות ובפשטות אמר בעצמו מאמר בעל פה. בנו ר' אליעזר זוכר את אביו מתפלל בשבתות באריכות ואם שב הביתה יחסית מוקדם, סימן היה שהיום יאמר מאמר חסידות. ואכן מיד לאחר סעודת שבת, היה מתיישב עם ספר מאמרים לשעתיים שלוש ומאמר ארוך כבר היה שגור על לשונו.

ובספר "המשפיע ר' שלמה חיים קסלמן" שיצא לאור לאחרונה, מובא דיווח של המשפיע ר' שלמה חיים קסלמן אל אדמו"ר מוהריי"צ ובו מסופר כי ר' שלום בער ליין אמר מאמר חסידות בשעת רעוא דרעוין: "בדר"ח מרחשון תש"י, הוד כ"ק אדמו"ר שליט"א. בש"ק בראשית – הייתי בהכפר... מנחה אח"כ ניגונים וחזרת דא"ח בע"פ ע"י התמים שלום דובער שי' לייען [ליין] שהיה יארצייט אחר אביו הרה"ח ר' יהושע ז"ל במוצש"ק הנ"ל [ל' תשרי]".
בשבת אחר הצהרים, היה מוסר שיעור קבוע לבנות הבוגרות בכפר, ומידי פעם היה מוסר שיעור בפרשת השבוע לנשות הכפר.

בשנת תשי"ח עודד הרבי להרחיב את הפצת היהדות והחסידות בסימן 'ופרצת'. תקופה קצרה לאחר מכן החלה פעילות נרחבת בקיבוצים וישובי הספר. בתחילה היה זה בעיקר בשבתות, ולאחר זמן הפעילות לבשה צורה שונה - 'ערבי חב"ד' במשך ימות השבוע. ר' שלום בער היה משתתף קבוע בפעולות אלו כמרצה או בניהול שאלות ותשובות. הוא היה נואם בחסד עליון, פה מפיק מרגליות בהרצאות או במתכונת שאלות ותשובות, וכן בראיונות מזמן לזמן ברדיו 'קול ישראל'. מלבד הנסיעות התכופות ל'ערבי חב"ד', היה ביתו פתוח לחברי קיבוצים ואנשי רוח, שבאו לשבות ולשאוב אווירה חסידית בכפר חב"ד. רבים מהאורחים התקרבו בעקבות זאת לדרך התורה ומהם גם לדרך החסידות.

על סיפור מופלא שאירע עמו, סיפר בנו ר' אליעזר:
לקראת הימים הנוראים של שנת תשכ"ב נסע לראשונה לרבי, והנהלת הרשת ביקשה ממנו לשאול את הרבי בכמה נושאים שעמדו על הפרק. לקראת ה'יחידות', כתב על פתק אחד את הנושאים שהנהלת הרשת ביקשה ממנו לשאול, ועל פתק שני את הנושאים האישיים שלו. הגיעה השעה שלוש לפנות בוקר והמזכיר ביקש מהחסידים הממתינים בתור לקצר בדבריהם ובבקשותיהם ומי שיש בידו שני פתקים – ימסור רק פתק אחד, ומי שיש לו פתק אחד - ימסור רק חצי מתוכנו. אבא שהיה צייתן נכנס ל'זאל הקטן' וישב מכונס בעצמו וחשב כיצד עליו לנהוג, עד שהסיק כי ימסור לרבי רק את הפתק של 'הרשת' ואת הבקשות האישיות יכתוב בהזדמנות אחרת.

הרבי ענה על הפתק שלא נמסר, ומרוב התפעלות החסיד התעלף...

אומר ועושה. אבא נכנס ליחידות והגיש לרבי את הפתק בענייני הרשת. הרבי קרא בו והחל לענות לו על ראשון ראשון, ועל אחרון אחרון, לפי הסדר שכתב בפתק של הנושאים האישיים, הפתק שלא נמסר כלל! בתחילה חשש אולי טעה בפתקים, אבל אחר כך שם לב כי הרבי אכן מחזיק בידיו את הפתק של 'הרשת', ומשיב לו בנושאים אישיים. המחזה המדהים גרם לו התרגשות גדולה, ובקושי היה מסוגל להתרכז... ואילו את התשובות לפתק בעניני הרשת קיבל בשעת ההתוועדות של יום שמחת תורה, ופלא על גבי פלא - גם הפעם השיב הרבי לאבא על שאלותיו, בדיוק לפי הסדר שכתב בפתק שלו. הפעם, מרוב התפעלות, נפל מתעלף. היו צריכים להוציאו החוצה, להקיצו מעלפונו ואחר כך החזירוהו.

[על פי הספר "אבני חן" עורכים: ר' אליעזר ליין ור' שניאור זלמן ברגר]