הנני העני ממעש

ליל־שבת חורפי וגשום בירושלים של תש”ן.

על מדרגות ארון קודש עטור עמודי ענק, בקִדמתו של בית כנסת עתיק במאה שערים – ניצב ילד קט, עטור פאות מסולסלות. הסיטואציה הייתה נטולת סימטריה: יצירה אנושית־ילדותית קטנה אל מול מונומנט־קודש עתיר ממדים: שבעה מטרים גובהו של ארון הקודש; 100 שנים גילו, כגיל בית הכנסת עצמו, שנבנה בשנת תרמ”ט (1888). הילד, לעומת זאת, גבוה מטר אחד; שלוש שנים וחצי גילו. אבל מה מבין ילד בן שלוש וחצי במושגים גבוהים.

מאחור עמדו זקני החסידים של מאה שערים, בהם בעלי צורה, גדולי תורה וענקי חסידות, וקיבלו את השבת בשירת ‘לכה דודי’ חסידית, כוספת, שעולה מאליה בדבקות חסידית עילאית וטמירה. בלִיל של קולות היו שם: מהם צרודים, מהם צלולים, מהם גבוהים, מהם חרישיים.

ניחוחות של ירושלמיוּת נושנה עלו מהקירות העבים, הספוגים תפילה עתיקת יומין, בת שנות דור. ארון הקודש שלפני הילד הקטן נראה יפה ועתיק, בנוי בסגנון שרווח בירושלים לפני שנים רבות. בשני צידיו עמודי עץ לבנים, ובהם מגולפים עלי גפן, ענבים ופרחים באגרטליהם. בין כתליו של בית הכנסת משתמר ניחוח של דורות קודמים וכל תהלוכותיו ספוגות טעם זקנים. בית הכנסת זה – המכונה ‘בעל התניא שול’ או ‘מֵיישָרִים-חב”ד’ – ממוקם ברחוב ‘בעל התניא’, סמוך לשוק של מאה שערים. היכלו מרוהט בריהוט ארכאי וקירותיו ספוגים עשרות שנים של עבודת השם בסילודין, נוסח חסידים של פעם.

התפילה בקעה אל־על מבעד לתקרה גבוהה, תכלכלה־ירקרקה, מאוירת במיטב יצירותיו של צייר ירושלמי עלום שֵם, שנשמתו בגנזי מרומים – אבל ציורי האריה והצבי, האיָל והנשר שלו, עדיין מביטים מלמעלה אל הדורות המתחלפים בירושלים של מטה, וקוראים ללא קול: הֶיֵה עז כנמר וקל כנשר, רץ כצבי וגיבור כארי, לעשות רצון אביך שבשמים.

ליד עמוד התפילה הסמוך לארון הקודש עמד חזן בא בימים. קומתו, כפופה הייתה. זקנו הצחור, עם כתמים צהובים באזור השפם מרוב שנים של הרחת טבק – יורד על פי מידותיו, והוא סלסל ב’קוֹל השם יְחוֹלֵל אַיָּלוֹת וַיֶּחֱשֹׂף יְעָרוֹת וּבְהֵיכָלוֹ כֻּלּוֹ אֹמֵר כָּבוֹד’.

לשמאלו עמד הילד הקטן. בן השלוש וחצי פתח את הארון הקטן שמתחת לעמוד העץ הגבוה המעטר את צידו הימני של ארון הקודש – וחיטט: הייתה שם קופסת ציפורן של בשמים עשויה כסף שהפך שחור עם השנים; היו שם מעמד מוכסף לנר ‘הבדלה’, נר־שעווה קלוע וישן, גפרורים, נרות־נשמה, שיירי יין־פטישים מתוק שרווח בירושלים של פעם שלא ידעה יין יבש ומשובח מהו, והיה שם מתקן עשוי פח ל’מים־אחרונים’: ‘דִי שִִׁיף’ קראו לזה הירושלמים הזקנים, האנייה, על שם צורתו הייחודית של המתקן שהיה עובר מיד ליד בסעודה שלישית והכל היו נוטלים ממנו את ידיהם למים אחרונים.

כך היה מעשהו של הילד מדי שבת בשבתו – לגשת לארון המוקצה, לשחק בנרות ובבשמים, לנשום את ריח ההיסטוריה ולמצוא בה תעסוקה נאותה עד לסיום התפילה.

‘מוקצה’? שבת? מה מבין ילד בן שלוש ומחצה בכל אלה.

אותה שבת השתבש לו המשחק, לילד הירושלמי בן השלוש וחצי.

עודו מחטט בארון, מנותק מהתפילה שמאחוריו, מנסה במאמצים ילדותיים כבירים לחבר את נר הדונג השחום לכַּן העתיק והמסוגנן – לפתע הרגיש זוגות ידיים שאוחזות בו משני צדדיו בחוזקה ומרימות אותו מעמדת המשחקים הפרטית שלו. עודו מנסה להבין את פשר ההנפה אל־על ללא הודעה מוקדמת, בעיצומה של התפילה ולנגד עיניהם של עשרות מתפללים, והוא מצא את עצמו נישא אל ספסל סמוך.

נושאיו היו שני אנשים שרחש לעברם יראת רוממות: האחד היה החסיד רבי משה וובר זצ”ל, סבו הרוחני; האחר היה אביו, ייבדל לחיים ארוכים. הם גמרו אומר שהגיע הזמן לחנך את הילד. הוא מספיק בוגר כדי להבין שבשבת לא נוגעים ב’מוקצה’, בטח לא בקדמת בית הכנסת. רבי משה נטל ‘פְֶּקַלֶ’ה’ – שקית ממתקים – והעניק אותה לילד המבולבל, אגב לטיפה, פיצוי למבוכה. מאז, הוא לא התקרב עוד לארון המוקצה.

זה הזמן לגלות: הילד הזה, הייתי אני.

***

חג שמחת תורה תשס"א

על שולחן העץ הכבד בצד הצפוני של בית הכנסת העתיק, נחו זנבות דג מלוח בבצל ונתחי קוגל אטריות בקרמל ופלפל חריף. אלה, לצד בקבוקי ‘סופר דרינק’ שנקנו חמישה בקבוקים בעשרה שקלים, מהווים את התפאורה הגשמית במסיבת החסידים היושבים כאן וטליתותיהם על כתפיהם, נהנים מזיו השכינה עד שכל עולם והבליו דומים בעיניהם כקליפת השום וכערבה לאחר זמן חבטה.

כבר שלוש שעות יושבים כאן זקני החסידים, ונותנים את פיהם בנגינה בלתי פוסקת, בדיבורים של מעלה, בשמחה של מצווה ובתובענות עצמית, האופיינית יותר לפרח צעיר שזה עתה בא בשעריה של תורת המוסר והחסידות ועדיין כוחו במותניו, ופחות לחסיד זקן שיצר הרע פרש הימנו וכל איבריו וחושיו מכוּונים לעבודתו יתברך.

כאן, בבית הכנסת עתיק היומין ברחוב ‘בעל התניא’ שבשוק מאה שערים – בית הכנסת של שנות ילדותי במחיצת המשפיע הצדיק הירושלמי הגאון רבי משה וובר זצ”ל – מרכיב הגיל אינו דומיננטי בכלל. כתף לצד כתף יושבים כאן צורב צעיר מן ה’רֶבּ-אַהרַלַ’ךְ’, ‘מבקש’ משתוקק שנפל לכאן מהיכלה הסמוך של חסידות סלונים, מתבודד מהיכלות ברסלב שחזר זה עתה ממסעו השנתי לאומן – לצד זקנים שקנו שמונים ותשעים שנים של תורה וחסידות, ועדיין חשים כי לא השלימו את שאיפתם ולא הגיעו אל פסגתם.

בית הכנסת של חסידי חב”ד במאה שערים, דומה אך שונה מבתי מדרשות של חסידי חב”ד בארבע כנפות הארץ. נוסח התפילה הוא אותו נוסח, הטקסטים הנאמרים בהתוועדויות ובכינוסי החסידים אולי דומים – אבל המנגינה היא אחרת לגמרי. מנגינה של חסידים במאה שערים; צליל של ירושלמים מדורי דורות שקלטו את האור החסידי ונתנו לו נופך אותנטי משלהם.

כאלה הם הגאונים החסידים שישבו כאן, במרום שנותיהם, ועסקו בכבשונותיה של ההגות החסידית ובתביעות שהיא מציבה בפני הבאים בשעריה. שם השתפכה נפשם אל חיק מקורה האלוקי, שעות על גבי שעות – עד שבא המסור בגבאי העולם, רבי הֶרשְ’ל חנון, אסף את שאריות המשקה וליקט את קעריות החמין שנתרוקנו מכבר, ואמר: רבותינו, הגיע זמן הקפות ראשונות, שכן היום קצר, המלאכה מרובה ותיכף תעמוד חמה בראשי האילנות ועדיין לא אמרנו תפילת גשם.

אלא שראשי החסידים לא ייפרדו מבית הוועד ומשולחן ההתוועדות, בטרם יעלו את זכרם של חסידים הראשונים, בעלי הצורה שלא היו עומדים להתפלל כאן אלא מתוך כובד ראש. אלה קבעו כאן את עבודתם, שפכו את ליבם והגירו את נפשם כמים נוכח פני השם, ובכך היו משמשים בבואה חיה לעבודה טהורה, שרב היה כוחה ללמד מהי חסידות שאין לה שיור, ותביעה עצמית שאין לה קצבה.

בעוד בבתי מדרשות שבעולם הכל עומדים זה מכבר בסידור הספסלים לאחר ההקפות – הרי שכאן, מתחת לאיורי חיות הקודש, יושבים עדיין פרחי החסידים ולוגמים מפי הזקנים כל הגה, ואף לוגמים לפיהם מן המשקה החריף, תוך אמירת ‘לחיים’ צרובת לשון.

כך ינהגו החסידים בכל עת של פגרא והילולא, ללגום מעט מן החריף הזה. הגוף יסער מהשפעת הכוהל, ואילו מהנשמה יתקלפו שכבות של אבק-חומרנות וכך תתלהט ותתדבק באלוקיה, עד כי שום כוח שבעולם לא יוכל להפרידה.

הררי דמעות, דרישות, ועבודה שבלב החורגת מן המצוי, היו מנת חלקו של שולחן העץ העתיק בפאתו הצפונית של ההיכל, עד שאיש מקרב הגבאים שעמדו לו לאורך השנים לא ההין להחליפו באחר, גם לאחר שהחל לחרוק ולהתנדנד. תמיד אפשר לתקוע עוד כמה מסמרים חלודים שיאריכו את ימי חֶלְדוֹ של השולחן שספג כל כך הרבה תפילות, דמעות, השתפכות-נפש ו’משקה’ של התוועדות חסידית. וכי קלה היא בעיניכם? מאז תרמ”ט יושבים מסביב לו חסידים מקדמת דנא, עובדים את בוראם ביראה עילאה ויראה תתאה, עורכים את תפילתם ברשפי אש של אהבה רבה ואהבת עולם.

בזיכי ענק של שמן זית זך המלאים על גדותיהם – עד כי ביכולתם לבעור יממות ארוכות כאותו נר המערבי שאינו כבה לעולם – עונים לעומת חסידי האמת הדבוקים כאן בעבודתם: מה אש שבתוכנו אינה נכבית לעולם – אף אש התמיד הבוערת בליבכם, תמיד תוקד על מוקדה, תתלהט ולא תכבה.

רבי אהרן מרדכי זילברשטרום, חסיד זקן שגדל בבריסק הבלרוסית בביתו של רבי חיים הגדול, אוגר את שארית כוחותיו. מתרומם בקושי אך בתוקף ממקום מושבו ומוחה כף אל כף במסירות נפש. אחר שעות של העלאת זיכרונות מתקופת שלטון וישי בצרפת במחיצתו של מי שעתיד להנהיג את עדת חסידי חב”ד, הוא ננער משרעפיו וזיכרונותיו. “יהודים, שמחת תורה היום. צריך לשמוח במסירות נפש”. וריקודים, ודמעות גיל, וצִמרורי התרגשות – נמהלים כאן בערבוביה. לשנה האחרת, כבר ישמח רבי אהרן מרדכי זצ”ל בשמחת התורה, ממקום מושבו בעולם האמת.

***

ראש השנה תשנ"ט

זמזום ונטילטורים באים בימים מנסר את חלל האוויר, בוקע עד לתקרה הגבוהה, המעוטרת בציורי חיות הקודש.

במזרח בית הכנסת יושב רבי שמעון יעקובוביץ זצ”ל, ולידו המשפיע רבי משה וובר זצ”ל. ממרומי שנותיהם וחולשתם הגופנית, מאום לא יטעמו לפני התקיעות. בסוכה שנבנתה כבר בחודש אלול כדי לאפשר ‘מניין שלישי’ לקריאת התורה בימים הנוראים, מתכנסים צעירים ואורחים, מקדשים וטועמים קלות רוגל’ך יבשושי ובורקס בשרני כדי שיהיה להם כוח להמשך תפילות היום.

דווקא הזקנים, שליבם חלוש וגופם קלוש, נלחמים בגופם, מתנזרים מכל דבר מאכל וממליכים על רמ”ח איבריהם את שלטונו של מלך על כל הארץ. קושיה קבלית עמוקה נתעוררה במוחו של רבי שמעון, בעל התפילה והתקיעות, בעת שהגה במאמר חסידות שכותרתו ‘להבין עניין תקיעת שופר’. הוא מציע את קושייתו בפני רבי משה. השניים נוסקים לכבשונותיה של חסידות, עד שגבאי בית הכנסת דופק על בימת הקריאה, ומכריז: ‘תקיעות!’

“לַמְנַצֵּחַ לִבְנֵי-קֹרַח מִזְמוֹר!” עולה שאגתו של רבי שמעון מכיוון הבימה. חרדת קודש בהיכל. שלושה שופרות לפני רבי שמעון – שחור, לבן ועוד אחד שלא נתפרש צבעו. עתיקי יומין השופרות, לא קלים לתקיעה. התקיעה עולה בקושי. פעמים שזו חלקה וצלולה ככינור, אך לרוב היא מקוטעת ומאומצת כמנוע חורק של רכב ישן. במקרה כזה, יודע בעל התקיעה כי כוחות שמימיים עומדים מנגד לו, מנסים להסטין ולקטרג. רבי שמעון מתייפח בבכי נטול הפוגות, אגב תחינה קורעת לבבות: “יהי רצון שתסיר המקטרגים והמשטינים”. כוחו של קול השופר לעורר לתשובה, אולם יותר משעושה זאת קול השופר – עושה זאת קולו של בעל התקיעה המייבב כתרועה אנושית מחרידה ואינו זז משם עד שנדמה שכּלוּ המסטינים ונמוגו המצֵרים.

רק בהגיעו ל’אשרי העם יודעי תרועה’, קולו של התוקע מתעודד קלות, לדקות בודדות. תיכף ייגש לעבר התיבה, ומשיפצח ב’הנני העני ממעש’ – שוב יתרעד קולו ויחד עמו יטולטלו ליבותיהם של מאה המתפללים הזוכים לחוויית קודש שדומה כי אין דוגמתה בכל העולם. הוויה חסידית כנה שכולה מכרזת ואומרת בעוז ספוג בעוז:

“מְלֹךְ עַל כָּל הָעוֹלָם כֻּלּוֹ בִּכְבוֹדֶךָ

וְהִנָּשֵׂא עַל כָּל הָאָרֶץ בִּיקָרֶךָ

וְהוֹפַע בַּהֲדַר גְּאוֹן עֻזֶּךָ

עַל־כָּל־יוֹשְׁבֵי תֵבֵל אַרְצֶךָ”.

***

ראש השנה ה'תשע"ה

רבי משה וובר איננו כאן; גם רבי שמעון לא. אף הרב זילברשטרום בגנזי מרומים. רבי יהושע ליפקין, בעל התפילה ששפך כאן דמעות כמים, כבר שנים מסלסל בהיכלות עליונים, יחד עם יתר בעלי התפילות עטורי הצורה, ענקי הנשמה וספוגי הוד הקדומים שעמדו כאן במשך עשרות שנים ושירתו את אלוקיהם בדבקות עילאית. נתמעטו הדורות. פחתו העיתים. התקטנה קומת הדור. פסו אמונים מן הארץ, ואין עוד גיבורים לעמוד בפרץ ובעלי צורה להתייצב בתפילה, לבד מהגאון רבי חנניה יוסף אייזנבך, מגדולי ראשי הישיבות בירושלים, ששומר מסורת בת שנים ועובר כשליח ציבור בחלק מן התפילות.

ומשהדורות מתמעטים וגדולי הקומה נעלמים – כלום ייוותר עמוד התפילה ריק? באין ברירה, אל תפקידם נכנסים ממלאי מקום חיוורים, קרוצי גשם, קטני קומה רוחנית. כך מצאתי את עצמי אחר התקיעות של ראש השנה תשע”ה, ללא הכנה מוקדמת, מתבקש לגשת לתפילת מוסף של ראש השנה.

סירבתי אחת, סירבתי שתיים. לא היה בי לא אומץ רוחני ולא ביטחון עצמי גשמי, לא הכנת נוסח ולא הכנת נשמה, אולם עשרות זוגות עיניים שננעצו בי אל מול החזן שמורה לי בתנועות ידיים והמהומי ‘נוּ!’ (בין תקיעות למוספין אין משיחין, כידוע) – כמו הובילו אותי אל העמוד המקודש, ספוג הוד הקדומים והדמעות ושֶפֶך הלב הטהור.

רעדתי כעלה נידף. פחד ופחת עברו בגווי. את ה’נוסח’ אני מכיר אמנם, הסלסולים טבועים בעצמותיי, תוצאה של שלושים שנות האזנה לתפילתם של האחרונים מבין משרתי השם שכיהנו כאן במאה ושלושים השנים האחרונות – אבל כאן זה נגמר. גם לשליחי הציבור הקדומים היה ‘נוסח’, אך יותר משהיה להם ‘נוסח’ – היה להם לב נשבר ונשמה טהורה, והיו להם מעשים מזוככים ותורה שלמה. אין לי את כל אלו. סתם פרח צעיר ומתיימר שיודע לחקות את שקלטו אוזניו בשנים קודמות.

בברכיים כושלות פסעתי אל העמוד העתיק. ליבי נשבר על אפסות המעשים וריקנות הנשמה, גווי מצומרר לנוכח החלל הגדול שאני נכנס אליו לעמוד ולהתחנן לפניו על עמו ישראל אשר שלחוני כי לא הייתה להם ברירה אחרת. מצאתי את עצמי ניגש בפעם הראשונה, ופוצח ב’הנני העני ממעש’ בלחן מרעיד לבבות שקלטתי בשלושים שנותיי בהיכל המקודש הזה. זו הפעם הראשונה מאז היווסדו של בית הכנסת, שהמילים הללו נכונות לחלוטין; אין בהן שום סרך־שקר. עני ממעש כפשוטו וכמדרשו.

במיוחד אני מתחבר בכל שנה אל המילים שכמו לא נכתבו אלא עלי, שעה שאני עומד ליד העמוד הכל־כך נשגב ומחייב, ומתחנן בלב מפרפר ונשבר: ‘…וְאַף עַל פִּי שֶׁאֵינִי כְדַאי וְהָגוּן לְכַךְ. לָכֵן אֲבַקֵּשׁ מִמְּךָ: הֱיֵה נָא מַצְלִיחַ דַּרְכִּי אֲשֶׁר אָנֹכִי הוֹלֵךְ וְעוֹמֵד, לְבַקֵּשׁ רַחֲמִים עָלַי וְעַל שׁוֹלְחַי… וְקַבֵּל תְּפִלָּתִי כִּתְפִלַּת זָקֵן וְרָגִיל, וּפִרְקוֹ נָאֶה וּזְקָנוֹ מְגֻדָּל, וְקוֹלוֹ נָעִים וּמְעוּרָב בְּדַעַת עִם הַבְּרִיּוֹת. וְתִגְעַר בְּשָׂטָן לְבַל יַשְׂטִינֵנִי וִיהִי נָא דִּלּוּגֵנוּ עָלֶיךָ אַהֲבָה וּפְשָׁעֵינוּ תְּכַסֶּה בְּאַהֲבָה’.

בכל פעם מחדש אני חש זכות עצומה ופחד נורא לעמוד ליד העמוד הזה, הספוג דמעות ותפילות של ענקי חסידות וכבירי נשמה. הפחד הזה מתעצם ומתחדד לכדי רטט של ממש, כאשר בין ה’מלכויות’ וה’זיכרונות’ וה’שופרות’, אני שולף את השופר שאני מביא מהבית, ונותן את פי בתקיעה במקומו של רבי שמעון בעל הסוד. התקיעה אולי פחות צרודה, אבל הנשיפה המפיקה את התקיעה – יוצאת מתוך לב מגושם ומחוספס. ה’מַאן דְנָפַח מִתּוֹכֵיה נָפַח’, כבר אינו עומד בסטנדרטים שבית הכנסת הזה הורגל אליו. ירידת הדורות ממש. אין לי על מי לסמוך אלא על שומע קול שופר שייקח את תקיעותיי ויצרף אותן לכדי קולות קדושים שיערבבו את השטן.

“פעם אחת ציווה הבעל שם טוב לתלמידו ר’ זאב קיציס, שיכין עצמו וילמד את הכוונות שיש לכוון בתקיעות השופר, כי הוא יהיה מסדר התקיעות לפניו בראש השנה. למד ר’ זאב את הכוונות ואף כתבן על נייר כדי שיוכל להביט בו בשעת התקיעות. את הנייר שהכין שם ר’ זאב בחיקו. גרם הבעש”ט לכך שהנייר נשמט ואבד. כשבא ר’ זאב לסדר התקיעות, חיפש את הנייר אנה ואנה ולא מצאו. לא ידע ר’ זאב כיצד לכוון את תקיעת השופר, וַיֵרַע לו מאוד. ומתוך בכי תמרורים מעומק ליבו ובלב שבור – סידר את התקיעות בלי שום כוונות.

“לאחר התקיעות אמר לו הבעש”ט: ‘בהיכל המלך יש חדרים והיכלות רבים, ולכל חדר והיכל יש מפתח מיוחד משלו. אך יש דבר הכולל את כל המפתחות כאחד, והוא הגרזן. בעזרתו אפשר לפתוח כל המנעולים של כל הפתחים כולם. כך הן הכוונות – כמפתחות. לכל שער ולכל פתח יש כוונה שונה ומיוחדת, אך המפתח הכולל הפותח את כל השערים, הוא הלב הנשבר. כאשר ישבור אדם את ליבו לפני השם באמת – יוכל להיכנס בכל השערים בהיכליו של מלך מלכי המלכים, הקדוש ברוך הוא”

שנה ועוד שנה חולפת. הפחד מתפוגג מעט. ההרגל עושה את שלו. תחושת ה’ישות’ משתלטת ומשמשת אתגר שצריך לעבוד עליו בכל פעם מחדש, אך ההתרגשות והרטט – אלו נשארים במלוא עוזם. ההתרגשות נוסקת שעה שאני מסלסל ב’ובירושלים עיר קדשך’, בדיוק בניגון של הגדולים שאת החלל שהותירו אני אנוס למלא, ומכוון אל העיר שבעיבורה אני עומד, ליבת הכיסופים אשר כל העולם היהודי כולו עומד ומתחנן עליה בשעה נשגבה זו, במטבע שטבעו חכמים הראשונים בנוסח המופלא לימים הנוראים.

***

ראש השנה ה'תשע"ח

עודי נושא את קולי בחזרת הש”ץ של מוסף, בזווית העין אני קולט ילד אדמוני, בן שלוש וחצי, עומד ומחטט בארון המוקצה עתיק היומין שלימין ארון הקודש. הוא שולף את מתקן ה’הבדלה’ הישן שהשחיר מאוד, מחבר אליו את קופסת הבשמים הנושנה, שולף ממצאים ארכיאולוגיים בינות לערֵמות של אבק, מעסיק את עצמו בחפצים העתיקים ולא נותן לתפילת הש”ץ להפריע לו בעיסוקו.

שיהיה בריא הילד, חלפה בי מחשבה אגב סלסול של עוד ‘ונאמר’ של מלכויות וזיכרונות. מה יש לו לחפש ב’מוקצה’ בתפילת ראש השנה? ואיפה אבא שלו שייקח אותו משם?

בהפוגת השירה של המתפללים, הסטתי מעט את הטלית מעל ראשי. נעצתי מבט נוסף בילד בן השלוש־וחצי שהרכיב עתה מגדל ילדותי תמים מקופסת הבשמים ונר ההבדלה.

עכשיו קלטתי. זה היה מענדי שלי, שיהיה בריא.