דם עבדיך השפוך

יום חמישי ג’ בתמוז תשמ”ט.

הייתי אז כותב צעיר (מאוד) באחר העיתונים. העורך ביקש לשוחח איתי על כתבה שייעד לשבוע הבא. אלו היו הימים שלפני הטלפונים הסלולריים. ההודעות היו מועברות ב’ביפר’. ואז, בעוד אנחנו משוחחים צפצף הביפר. הודעה מִדוֹבר משטרת ירושלים: “דיווח ראשוני: אוטובוס עם נוסעים הידרדר בוואדי סמוך לטלז סטון”.

במונחי עיתונות, אפשר להכתיר את צפצוף הביפר ההוא כנקודת מפנה בחיי. אבל הבִּיפּ שבא אחרי רגע, היה הרבה יותר מסעיר. “דובר מד”א בירושלים – מדובר באר”ן”, כלומר אירוע רב נפגעים. או בשפה פשוטה – אסון בקנה מידה אחר.

אחרי רגע הודעה שלישית. חבר מ’הצלה’. הוא הודיע שהוא יוצא לזירה ושאל אם אני רוצה להצטרף. התקשרתי אליו והשבתי בחיוב. באותו שלב, מה שהניע אותי הייתה הסקרנות העיתונאית. סיכמנו שיאסוף אותי מבניין הג’רוזלם פוסט. כשיצאנו, הדי הסירנות של האמבולנסים כבר נשמעו היטב בכל האזור. חרדת אלוקים.

דקות ספורות לאחר מכן, כבר דהרנו בכביש מספר 1 – כביש ירושלים-תל אביב – בתוך שיירה סוערת של רכבי ההצלה. בתקשורת התחילו לדווח פרטים ראשונים. מה שנראה בהתחלה כתאונה, הלך והתברר כפיגוע. דיברו על חשד שמי שדרדר את האוטובוס לתהום הוא מחבל פלסטיני. התנועה בכביש הסואן עמדה. האמבולנסים ורכבי המתנדבים נסעו על שולי הכביש. סמוך לקריית יערים נעצרנו כולנו.

השוטרים מנעו מהרכבים להיכנס. על הכביש נחתו מסוקים צבאיים שאמורים היו להעביר את הפצועים אל בתי החולים. ככל שהתקרבנו אל המקום, יכולנו להבחין במהומה האדירה ששוררת. שנים יחלפו ואת התמונה המבעיתה ההיא של האוטובוס ההוא קו 405, מוטל בתחתית הוואדי הפוך על גגו, אתקשה למחות מזיכרוני.

מתוככי העמק נשמעו זעקות של פצועים, ששיוועו לעזרה. אבל בשלב ההוא לא היה כמעט איך להגיע אליהם. המתנדבים עמדו למעלה, בוכים ואובדי עצות. מישהו אלתר מעין אומגה שאפשרה ירידה של חלק מכוחות ההצלה. אל הזעקות מקפיאות הדם של הפצועים, נוספו עתה צעקות של אנשי ההצלה שניסו נואשות ליצור איזו שרשרת פינוי נפגעים. מה שהיה חסר יותר מהכל, זה פיקוד. בשטח התנהלה בוקה ומבולקה. חיילים ושוטרים שרבו עם אנשי מד”א מי יגיד למי מה לעשות.

והיה גם מחזה של קידוש השם בתוך כל הבלגן הזה. זו הייתה קבוצה גדולה של תלמידי הישיבה הסמוכה. בחורים צעירים שאיש לא הכשיר אותם למקרה שכזה, אבל כאן הם גילו תושייה רבה. ברגע שנודע דבר האסון, הם יצאו יחד עם צוות הישיבה. הגמישות הצעירה ובעיקר הלהט שלהם להציל חיים, סייעה להם לקפץ בין הסלעים, לרדת אל העמק ולהתחיל לפעול בצורה מדהימה.

הרגעים הלכו ונקפו. אט-אט נוצר איזה סדר מסוים. רוב הפצועים פונו לבית החולים ואז התחילה המלאכה הקשה של ריכוז ההרוגים וזיהויים. אנשי הרבנות הצבאית שהגיעו למקום, נטלו פיקוד על האירוע. במשך שעות ארוכות הם עסקו בזיהוי ובאיסוף הדם.

גם ברגע הזה הפתיעה את כולם קבוצת החרדים שהגיעו לאזור. בראש כולם ניצב ר’ אלעזר גלבשטיין ז”ל, שניסיונו הרב כמנהל חברה קדישא סייע לפתרון בעיות שונות. הסיטואציה הקשה הייתה חסרת תקדים. הכוחות בשטח לא הבינו את המַטֶרְיָה. ויכוח נוקב פרץ בין גלבשטיין לטפסרי הכבאות, שביקשו לשטוף בזרם מים את הדם. “אתה יודע כמה זמן ייקח לאסוף את כל הדם”, זעם הקצין ממכבי האש. אבל גלבשטיין נחרד. “הכל חייב להגיע לקבורה”, אמר, “אנחנו נאסוף הכל”.

מי שבא לעזרתו של גלבשטיין היה ר’ יהודה משי-זהב – מי שענה אז לכינוי ‘קמב”צ העדה החרדית’. מתוקף תפקידו האחרון, הוא איים על הכבאים שהוא עומד להזעיק למקום גדודי מפגינים ממאה שערים אם לא ייתנו לאסוף את הדם. במכבי האש הבינו את המסר והסכימו להמתין.

לצד גלבשטיין התייצבה קבוצת אברכים לא ממש מוּכרת אז. ר’ בן ציון אוירינג, ר’ אליהו ברנד וחרדים נוספים שהתחילו לעשות את הבלתי יאומן. ללקט כל טיפה של דם מכל העמק. באיזשהו רגע, מבטו של גלבשטיין נתקל בי. “בוא תצטרף”, הוא צעק לי, “תעזור לנו להביא את הדם לקבר ישראל”.

הצעקה שיצאה מלב טהור, נגעה בי. התגברתי על כל הדחפים והפחדים, הפשלתי שרוולים והתחלתי לעסוק במלאכת הקודש. שעות ארוכות נמשכה טבילת האש והדם הראשונה שלי. בסוף הכל הובא לקבורה.

***

"אז אל תיכנס"

יומיים חלפו. מראות הזוועה עדיין מסייטים את חלומותיי ואז אני מקבל טלפון. על הקו ר’ אלעזר גלבשטיין. גם הוא, מסתבר, לא יכול היה לישון בעקבות מה שקרה. אלא שהוא החליט להתעורר. “אחרי מה שקרה שם”, הוא פתח וממש לא היה צריך להרחיב, “החלטנו להקים ארגון של מתנדבים. אסור שיקרה מצב שלא מטפלים במקרים כאלו. אנחנו נגיע לכל מקום של תאונה או פיגוע ונעשה את מה שעשינו בוואדי”. רגע לפני שהוא סיים, הוא ביקש: “תכתוב על זה”.

כך הוקם זק”א וכך מצאתי את עצמי חבר בו.

הכתבה שלי באותו שבוע התפרשה על פני עמודים רבים. כתבתי את כל מה שראיתי וחוויתי. העורך, הרב ישראל גליס, קרא, צנזר חלק מהתיאורים ואישר לפרסום את השאר. זו הייתה יותר עדות מאשר כתבה. לי כבר לא הייתה אפשרות לצנזר את מה שראיתי. קשה לומר שהתחלתי להתנדב, יותר הוכרחתי לעשות את זה.

באותו יום עוד לא הבנתי לְמה אני מכניס את עצמי. אירועי הטרור היו נדירים באותן שנים. רק פה ושם יצא לנו לטפל במקרים חריגים של תאונות דרכים קשות. אבל באופן כללי הארגון היה קטן ומצומצם.

ואז הגיעו השנים שאחרי אוסלו. אלו היו ימים שחרוטים בדם בהיסטוריה של ארץ הקודש. מחבלים מתאבדים החלו לפוצץ אוטובוסים והכניסו את המדינה היהודית לחרדת אלוקים. אירוע רדף אירוע, כל פיגוע היה קשה ומחריד מקודמו. ואנחנו הגענו לכל מקום.

אנשי המשטרה שהכירו את הרב גלבשטיין ומשי זהב, אפשרו לנו את הכניסה. לא הייתה לנו עוד שיטת פעולה מסודרת. בגדול, היינו משהו שבין חברה קדישא קמאית לבין חילוץ והצלה. מה שברור שעשינו מלאכת קודש שהביאה את כל מה שצריך לקבר ישראל.

אני ניצלתי זאת לשורה של כתבות מזעזעות מתוך שטחי הפיגוע. משי זהב ניצל זאת להפיכת הארגון למה שהוא היום. תוך כדי טיפול הוא למד מה הדברים שהמתנדבים זקוקים להם בפיגועים: סמרטוטים, שקיות לאיסוף ממצאים ועוד ועוד, ודאג להביא לשטחי הפיגוע.

***

ואז זה קרה.

באחד הפיגועים ניגשתי כדרכי אל אחד הקרבנות, ואז נתקלתי בפניו. אלו היו פנים מוכרות. כנראה שהתאבנתי. בתוך כמה רגעים אני מרגיש את ידו של משי-זהב נחה על כתפי. הוא הבחין מיד שקרה משהו. ניגש אלי והוציא אותי מהזירה. “אני מכיר אותו!” צעקתי. “אז אל תיכנס”, הורה לי. באותו ערב התקשר גלבשטיין. “אני רוצה שתבוא לשיחה עם איש מקצוע”, אמר. זו הייתה סדנת הדיבוב הראשונה ולא האחרונה בה השתתפתי.

***

שרים ובוכים

רשימת האירועים בה השתתפתי כמתנדב זק”א היא בערך כרשימת הפיגועים שהיו באותן שנים באזור ירושלים. קו 5, בנייני האומה, בית ליד, קו 26 ליד בית הספר רנה קאסן, קפה הלל, סבארו ועוד ועוד. מעולם לא התחשלתי. כל פיגוע היה קשה מנשוא.

בין לבין היו גם אירועים ‘רגילים’ – שאנשי זק”א התבקשו על ידי המשטרה ומד”א להגיע ולטפל. באחד האירועים הראשונים הללו, כשכולנו מתלבטים איך לגשת ולטפל, משי-זהב התעשת ופצח בשירה קולנית. אדם זר שהיה נקלע למקום, היה חושב עלינו דברים איומים, אבל באותה שעה זה היה הדבר הנכון לעשות. עובדה, כולנו הצטרפנו אל השירה העליזה וככה המשכנו לטפל. נסתרות דרכי הנפש.

התמיכה הנפשית הייתה נחוצה. היינו משוחחים הרבה בינינו לבין עצמנו על התחושות, המראות וכל הנלווה לפעילות הזו. אנשים שהצטרפו ולא התאימו – נופו החוצה – היה ברור שהפעילות לא מתאימה לכל אחד.

אם אני לא טועה היה זה בפיגוע בקו 18 בשנת תשנ”ו. 19 הרוגים היו באותו פיגוע. יצאתי רגע אל מחוץ למתחם שהיה סגור לקהל, כשאני עם האפוד הצהוב של זק”א, עמד שם גבר מחזיק בעגלת תינוק ולידו ילד פעוט. מיד כשהבחין בי זינק אלי. “אשתי אמורה הייתה להיות על האוטובוס בדרך הביתה, אתה יודע אולי מה איתה?” שאל בקול רועד תוך שהוא נוקב בשמה.

עיניי נפגשו בעיניו הטהורות של הפעוט שישב בעגלה. “אני לא יודע”, אמרתי לו את האמת וזינקתי פנימה חזרה אל תוך זירת הקטל. הגוף שלי רעד.

הבקשות הללו חזרו על עצמן בכל פיגוע. כך גם בתאונות דרכים עם הרוגים. בני המשפחה מבקשים לדעת ולך אסור להגיד מילה או להסגיר פרט כלשהו. תמיד זה קשה. “רק תגיד לי אם הוא חי” – זה אחד המשפטים שחוזרים על עצמם שוב ושוב – ונתקלים בשתיקה.

העיסוק עם ההרוגים הביא אותי, כמו מתנדבים רבים אחרים, לעבור קורס עזרה ראשונה ולהפוך לחובש. חשבתי שזה יהפוך את ההתנדבות לקלה יותר, אך לא. אתה מגיע לאירוע כחובש, עושה הכל להציל חיים, ואז צריך להפוך את האפוד מכתום לצהוב. היה ונשאר קשה.

אחרי עשרות שנים ומאות ‘אירועים’ – כבר קשה לציין אירוע ספציפי. רפרוף זהיר במגירת הזיכרונות הקשים, משיב אותי אל הפיגוע ב’סבארו’ שהיה אחד הקשים. כזה היה גם הפיגוע ב’קפה הלל’ שבו זיהינו לפתע את ד”ר דוד אפלבוים הי”ד, מנהל חדר המיון של שערי צדק שישב לשיחה עם בתו שאמורה הייתה להתחתן יום למחרת. צוות בית החולים לא הבין מדוע הוא לא עונה להם ואיך זה שהוא לא הגיע. אחד מאנשי הצוות הרפואי שהיה זקוק לעדכון מסוים אמר לי: “אני מקווה שהוא לא אצלכם”. שתקתי ועצרתי את הדמעות. הוא המשיך לדבר ואז פתאום השתתק.

“הוא לא אצלכם, נכון?” שאל.

“נראה לך?” הגבתי.

“עזוב מה נראה לי. הוא אצלכם?!” שאג.

קולי בגד בי. סגרתי את הטלפון. הוא התקשר שוב. לא עניתי. הוא לא חזר להתקשר. טיפלתי בגופו הטהור של ד”ר אפלבוים. לצידי היו יהודה משי זהב ומתנדבים נוספים שהכירו את הרופא הנמרץ. טיפלנו עם דמעות. שרנו וטיפלנו לאורך כל אותו לילה.

ב’שבעה’ נפגשנו. “בשנייה ששמתי לב שלא הגבת לשאלה הרטורית שלי, חשדתי”, אמר הרופא. “כשלא ענית – הבנתי. רצתי לשטוף פנים והמשכתי לטפל בפצועים. ידעתי שזה עניין של דקות”.

***

אבל לפני שנשוב למרוקו, נעצור לרגע במעז’יבוז’ של שנת תק”ב. הימים הם שיא ימי התגלות אור החסידות בעולם. הבעל שם טוב מתחיל לכבוש את העולם, יש לו דרך חדשה ומיוחדת, ביום אחד בהיר הוא מקבל ספר חדש לידיים, ומשהו משתנה.

את התיאור המרגש הזה, מצאתי בכתביו של האדמו”ר רבי נחום מרדכי מטשורטקוב זי”ע מפארי אדמו”רי רוז’ין (בספרו ‘דורש טוב’): “בשנת תק”ב, נדפסו בוויניציא חומשים עם פירוש ‘אור החיים’ מאת הרה”ק מוהר”ח בן עטר ז”ל מירושלים, והגיעו החומשים ליד הבעש”ט ז”ל ושמח בהם מאוד, כי בפירוש ‘אור החיים’ מצא הבעש”ט בעל לב רגש מלא התלהבות לעבודת השם” – מכאן ואילך, עד סוף חייו, הבעל שם טוב יעשה כל מאמץ כדי לפגוש את המחבר.

אבל ה-אירוע בה”א הידיעה היה הפיגוע המזעזע באוטובוס קו 2, ברחוב שמואל הנביא בירושלים בכ”ב באב תשס”ג. זוועה של ממש. רבים ממתנדבי ‘הצלה’ היו אז מחוץ לעיר. זה כבר היה פיגוע ממש ‘משלנו’. בתוך שכונה חרדית, בקו אוטובוס שחזר משריד בית מקדשנו. חללים קרובים אל הלב.

המראה הראשון שראיתי כשהגעתי לזירה, היה את בנצי אוירינג נלחם על חייו של תינוק. כל המתנדבים שהגיעו ניהלו מלחמה על חיי הפצועים. תיקי העזרה-ראשונה התרוקנו תוך שניות. המטופלים הראשונים הם הפצועים שחייהם בסכנה וכך בסדר יורד. העבודה נעשית על אוטומט. רק ב-2 בלילה כאשר עשיתי את הדרך הביתה, התחילו התמונות הקשות לרוץ לי בראש.

למרבה השמחה, בשנים האחרונות חלה ירידה קלה בפופולריות של הארגון הקדוש שלנו. גל הפיגועים נקווה שבא לקיצו. מתנדבי זק”א אמנם ממשיכים לצאת לכל תאונת דרכים שבה יש הרוג, ועושים את מלאכת הקודש. הרבה השתנה מאז אותו יום בוואדי. ארגוני הצלה נוספים קמו והתפצלו. מאות מתנדבים צעירים בשלל אפודים ואביזרים דוהרים לכל אירוע קל.

אם אז התחלנו באר”ן – אירוע רב נפגעים, הרי שהיום כל מקרה או אר”ם – אירוע רב מטפלים. הכוונות טובות והלבבות רוצים לסייע. עכשיו, אנחנו הוותיקים יכולים לוותר ולהגיע רק למקומות שבאמת צריכים אותנו.