חיים שיש בהם

שקט מלכותי טהור אופף את היקום. באופק המזרח מפציעות קרני זריחה ראשונות. השמים נצבעים בתערובת מרהיבה של ארגמן זהוב ועיר הקודש ירושלים נגלית במלוא יפעתה. בשעה זו שאינה יום ואינה לילה, הרחוב כולו ריק. רק הדי פסיעותיהם החרישיות של כמה משכימי קום מיקירי קרתא דשופריא, נחפזים לטבילה של לפנות בוקר, מתפזרים בתקתוקים שבולטים יחסית בשקט המהדהד.

בסלון שלמעלה, פוסע אב נרגש. גומע את הסלון רצוא ושוב, מביט אל בגדי השבת המונחים על השולחן בעיצומו של יום חול ודמעות מענגות זולגות מעיניו. הלב גואה ברגש אבהות שמילים לא ייטיבו לבטאו. בעוד שעות אחדות, נזכה להכניס בן נוסף בבריתו של אברהם אבינו. אליהו מלאך הברית יתייצב לתומכו, תוסר הערלה וייקרא השם בישראל… ושוב הדמעות.

עשר שנים חלפו. אין יום שאינני חוזר אל אותו לפנות בוקר של יום ט' באדר תשס"ח, אבל עכשיו, כשהיד הרועדת מנסה להעלות את הדברים על הכתב, משהו בתוכי עוצר. מקש המחיקה כבר חורץ את גורלן של כמה שורות מנוסחות. ‘לא!’ אני חושב, ‘בפרויקט הזה אני לא משתתף.

‘את מי מעניינים החיים האישיים שלך?’ אני שומע את העיתונאי הציני שבתוכי מטיח בי. ‘רגשות? דמעות? ברית מילה וזריחה? את מי זה אמור לעניין? זה שבחרת להתפרנס מכתיבה, לא אומר שהפכת למגיד מישרים או משפיע חסידי’.

גם הנפש לא עושה הנחות. דבר אחד הוא לחדד את הקולמוס ולכתוב דברי פרשנות על פוליטיקאי פלוני שהפך למרן בעיני עצמו, אך מכאן ועד התערטלות נפשית בפומבי – הדרך רחוקה.

רגע אחרי חרטה, שוב צף ועולה זיכרון הבוקר ההוא. אדרבה, אני שומע לפתע קול אחר, הססני יותר – מי יודע אם לא לשם כך הגעת לכתיבה. אולי, דווקא הבמה העיתונאית והעובדה שרבים מקוראיך הם אנשים כמוך, ששתי רגליהם נטועות בעולם החולין ונפשם מחפשת משהו נוסף, אולי יימצא יהודי אחד שעשוי גם הוא לחוות משהו דומה. אז מה, בגלל קצת ציניות, נמנע טוב מבעליו?

גם אותו בוקר שמח, היה מלא לבטים. אם בדרך כלל השאלה – איזה שם ניתן לרך הנולד, פוסחת על הורים חסידיים, כשאתה זוכה לחבוק את הבן החמישי, אתה שם לב שבהתחשב בהורים והסבים החיים לאורך ימים – כבר הונצחו שבעת רועי חסידות חב”ד, ושם חדש אין.

דברי המדרש צפו לנגד העיניים: “לעולם יבדוק אדם בשמות, לקרוא לבנו הראוי להיות צדיק, כי לפעמים השם גורם טוב או גורם רע”. אחריות גדולה, על כתפיים צעירות. לצורך ההחלטה, אמרו צדיקי הדורות, מקבלים ההורים רוח נבואה – ואני כבר מתהלך שעתיים בסלון, לא רוח, לא נבואה וגם לא שם.

ואז, בהבזק אחד, מתנוצצות אותיות מוזהבות מתוך ארון הספרים. ‘אור החיים’ נכתב שם. מאות פעמים ראיתי את הספר הזה, מאז שקיבלתי אותו ועד עתה, אבל בשעה זו של קדרותא דצפרא, הרגשתי שהפעם גם הספר רואה אותי.

הספר נפתח בפרשת השבוע. קטע שעוסק ברועה ישראל – משה רבינו עליו השלום – שרק לפני יומיים היה יום הולדתו ויום הסתלקותו. בנבואה, אינני מבין, אבל כשהתינוק היה למרגלות הסנדק גאב”ד בני-ברק רבי משה יהודה לייב לנדא שליט”א – ורבה של ירושלים הגאון רבי שלמה משה עמאר שליט”א הכריז הכריז: “וייקרא שמו בישראל” השבתי בבירור: ‘משה חיים’.

בנבואתי של אותו יום, איש לא סיפר לי שנשמתי כרתה ברית נוספת שעתידה לשנות את חיי.

***

הפתעה באסואירה המרוקאית

זה התחיל כמו רעיון חסידי שנזרק מפי אמו של הרך הנימול בשבת הראשונה שאחרי הברית. ליובאוויטש, אומר פתגם חסידי ידוע, מָאנְט פנימיות (-החסידות תובעת הזדהות ‘פנימית’ בכל מעשה). כחסידים החלטנו שלא ראוי להסתפק ב’שם’ חיצוני בלבד. וכך, בין הדגים לבשר, שוב התנוצצו האותיות ‘אור החיים’ מארון הספרים. שוב נפתח הספר, הפעם המשפחה הגדולה האזינה רוב קשב. משהו מהמילים הקדושות, זחל אל הלב והאיר את הבית.

וזה בדיוק הרגע לשוב ולהזכיר: כמוני כמוכם, קוראים יקרים. לא חסיד שבחסידים אנכי, לא אברך כולל או מורה הוראה, אלא יהודי ‘ריאלי’ שמחובר בפרנסתו לעולם המעשה כמנהג בעלי בתים חשובים דפה. מלב אל לב, אני מציע, אתם חייבים לנסות את זה בבית.

אם לשולחן השבת נבררו כמה קטעים קלים להבנה, הרי שבמשך ששת ימי המעשה, הספר אחז בנשמתי ולא הרפה. יחד עם כמה ידידים – אף אחד אינו מדיירי בית המדרש ומיעוטם אפילו מסתפקים רק בשמירת מסורת – נדבקנו באור הגדול. לימוד בחברותא, הפך לשיעור רב משתתפים.

באותו שלב ממש התקשיתי להגדיר את התפנית שחולל הספר הזה בנשמתי. אלא שכמו עיתונאי טוב, החלטתי שאני חייב לצאת למסע פנימי מעמיק בעקבות אותו קדוש עליון – רבנו חיים בן עטר זי”ע. כשרק התחלתי לבדוק – מצאתי סיפור חיים מרתק, שנקרא כספר מתח חוצה ימים ויבשות. אך בעיקר מעורר מחשבות אין קץ. גם כאן, לא חשבתי שהמסע הזה יהפוך לכזה שיטלטל את גופי ונשמתי, בשיאו אגיע לארץ מולדתו מרוקו, אֶגלה בעקבותיו לליוורנו שבאיטליה, אחזור ארצה לירושלים – ולא אוכל להיפרד.

ואז, בתוך כדי תחקיר, הגעתי אל עיר הנמל המרוקאית ‘אסואירה’, שלחופי האוקיינוס האטלנטי. רגליי העיתונאיות הוליכו אותי לכמה וכמה שכיות חמדה, אסואירה – כתרגומה הערבי “המצוירת יפה” – עולה על כולן. אתה מרגיש כמו משוטט בתוך גלויה נדירה ביופייה.

שם, בבית העלמין הישן, גיליתי פרט שאיש לא נתן עליו את הדעת.

***

נטילת ידיים במעז'יבוז'

אבל לפני שנשוב למרוקו, נעצור לרגע במעז’יבוז’ של שנת תק”ב. הימים הם שיא ימי התגלות אור החסידות בעולם. הבעל שם טוב מתחיל לכבוש את העולם, יש לו דרך חדשה ומיוחדת, ביום אחד בהיר הוא מקבל ספר חדש לידיים, ומשהו משתנה.

את התיאור המרגש הזה, מצאתי בכתביו של האדמו”ר רבי נחום מרדכי מטשורטקוב זי”ע מפארי אדמו”רי רוז’ין (בספרו ‘דורש טוב’): “בשנת תק”ב, נדפסו בוויניציא חומשים עם פירוש ‘אור החיים’ מאת הרה”ק מוהר”ח בן עטר ז”ל מירושלים, והגיעו החומשים ליד הבעש”ט ז”ל ושמח בהם מאוד, כי בפירוש ‘אור החיים’ מצא הבעש”ט בעל לב רגש מלא התלהבות לעבודת השם” – מכאן ואילך, עד סוף חייו, הבעל שם טוב יעשה כל מאמץ כדי לפגוש את המחבר.

אם יש בנו קצת תודעה היסטורית, הדבר הזה מעורר צמרמורות. תחשבו על זה, אי שם בסוף פודוליה, יושב לו אדמו”ר חסידי ששפתו המקורית היא אידיש רוסית. בעברו השני של האוקיאנוס, יושב ראש ישיבה מרוקאי ששפת האם שלו היא ערבית מקומית – ובלי שום טלפון או התכתבות, הם מחליטים לעשות הכל כדי לפגוש אחד את השני. הם יודעים – שהמפגש עשוי להביא את הגאולה.

בשלהי החורף של תק”ג, יצא הבעל שם טוב למסע מסוכן ומפרך שיעצור רק באיסטנבול שבטורקיה – בנס שנחגג מדי שנה בשביעי של פסח.

כמה חודשים אחר כך, במוצאי שבת קודש ט”ו תמוז תק”ג, בירושלים שבין החומות, משיב ה’אור החיים’ את נשמתו לבוראה. באותו רגע, במרחק אלפי קילומטרים, בבית המדרש של רבנו הבעל שם טוב במעז’יבוז’, נוטלים ידיים לסעודה שלישית ולפתע שומעים את הרבי מכריז – ‘כבה נר מערבי’.

אחרי צאת השבת מספר הרבי לתלמידיו – על הסתלקותו של ה’אור החיים’. כשהתלמידים שואלים מנין נודע לו, הוא מספק הסבר מכבשוני תורת הסוד – ישנה כוונה קבלית עמוקה ב’נטילת ידיים’ שלא מגלים אלא לחד בדרא. עד עכשיו היה הסוד הזה גלוי ל’אור החיים’. כשנטלתי ידיים לסעודה שלישית, התגלה לי לפתע הסוד הזה וידעתי שרבי חיים בן עטר כבר איננו.

כשהסיפור הזה במוחי, נכנסתי לבית העלמין העתיק שבעיר אסואירה. לפני הכל ניגשתי למצבת קברו הקדושה של הגאון הקדוש רבי חיים פינטו זי”ע – איש אלוקים שחולל מהפכה אדירה בכל יהדות מרוקו. ‘אביר לב’ כינוהו היהודים המקומיים, אך יחד עם זאת תיארו את דאגתו ורחמנותו לטובת כל יהודי. הוא השיב את עטרת יהדות מרוקו. הקים ישיבה, בתי דין, כתב חידושים והעמיד תלמידים.

כשהבטתי בנוסח המצבה, כמעט שפרחה נשמתי לקרוא את תאריך הלידה – “ט”ו בתמוז שנת תק”ג”. אותו יום שבו נפטר ה’אור החיים’. עד שלא שקעה שמשו של זה – זרחה שמשה של יהדות מרוקו. באופן מופלא במיוחד נקרא גם הילד הזה ‘חיים’, למרות שהידיעה על פטירת ה’אור החיים’ עוד לא הגיעה למרוקו בשעת קריאת השם.

חוט משולש של חיים, כמו שורטט לי מול העיניים. קודקוד אחד שלו בירושלים, ציר נוסף במעז’יבוז’ ומשם רצועה יוצאת עד לאגדיר (אסואירה) שבמרוקו. איך כתב רבנו בפרשת ואתחנן: “משיח השם – שמו חיים”.

***

פגישה בהר הזיתים

גם את אותו לילה קשה, לפני שנים אחדות, אינני יכול לשכוח. מבלי להלאות אתכם בפרטים, זה היה ערב ארוך ומטלטל. אם להסתפק ברמה של כותרת – נזקקתי לישועה מן השמים. הסיטואציה הייתה מייאשת – משהו שבלשון חסידים נקרא ‘נס מניסי הבעל שם טוב’.

מי שרק התנסה, יודע שבדורנו יש שפע של עצות וסגולות, עד שמרוב שפע אפשר להתבלבל. מבולבל ומוטרד החלטתי לקיים את דברי חז”ל – כל הנוטל עצה מן הזקנים אינו נכשל – מצאתי את עצמי בביתו של אבי מורי שליט”א, יושב ומספר את הסיפור לפרטיו.

אבא עצם את העיניים. חזר לשנות ילדותו והתחיל לספר: “אתה יודע, בני, אנחנו זכינו לגדול בעיר הקודש ירושלים שבין החומות. שם זכינו לראות ולהסתובב בין קדושי עליון. יהודים שזיככו את החומר וזכו לרוח הקודש. בימים ההם”, המשיך אבא, “לא היו כמעט סגולות. רק מסורת אחת שנשמרה בין הצדיקים – בעת שנצרכו לישועה היו יורדים להר הזיתים, פוסעים במעלה גיא בן הינום עד שמגיעים למצבת קברו של רבנו ‘אור החיים’ בן עטר”.

בעיניים עצומות מדבֵקוּת, סיפר לי אבא על אחד הרגעים הכי מפחידים שהיו בירושלים של אותם ימים – השמועות על צבא גרמניה הנאצית שעומד לכבוש את הארץ. “בתנועה הציונית כבר נשמעו קולות התאבדות של ‘מצדה’ נוספת. בירושלים, הפחד היה מוחשי. גנרל רומל שעט בראש הצבא המפורסם. הם כמעט הגיעו לכאן.

“ביום אחד יצאו עשרה קדושי עליון מירושלים. המפורסמים שבהם – הרבי הקדוש מהוסיאטין ורבי שלומק’ה מזוועהיל. הם הגיעו אל קברו של ה’אור החיים’ וערכו שם מעמד תפילה מרטיט. ברגע מסוים האירו עיניו של הרבי מהוסיאטין והוא לחש ‘ניצחנו, הוא לא יבוא'”. אבא סיים את הסיפור ולחש: “לֵך לךָ בני אל ציון ה’אור החיים'”.

הרבה פעמים עמדתי במקום הקדוש ההוא – ציון איש האלוקים ה’אור החיים’. אבל אחרי כמה מחזורים בספר הקדוש שלו, הנשמה מרגישה כמו בן שמצא את אמו. אין שום דרך לתאר את זה. שטף הדמעות פורץ מאליו.

***

אזהרת מסע

אם קראתם עד פה ואתם משוכנעים לצאת לדרך, קבלו אזהרת מסע: זה ממכר. גם אם נדמה לכם שאתם ‘ריאליים’ מהסוג שלא נתפס למיסטיקה ונקשר למחוזות הקמעות, ה’אור החיים’ זהו סיפור אחר לגמרי. איך ניסח את זה המחבר בלשונו המפורסמת: “אם היו בני אדם מרגישים מתיקות וערבות טוב התורה, היו משתגעים ומתלהטים אחריה”.

סביר להניח, שגם אני – אם מישהו היה בא ומספר לי לפני עשר שנים, שאני אסיים את הספר הקדוש הזה כמה וכמה פעמים, או שאזכה לקחת חלק בהקמת כמה וכמה שיעורי ‘אור החיים’ ברחבי הארץ – גם אני הייתי מחייך בסלחנות.

אבל אין עוד ספר בעולם שפותח במילים המרגשות הללו: “נפתחו השמים ואראה מראות אלוקים – בורא קצות הארץ, ואתבונן במה שהורשיתי להתבונן בפתח דברי קודש, והעירותי ממזרחה של תורה”.

יהודים של צורה היו אומרים: איך אפשר לגשת לעשות קידוש, מבלי לסיים את כל ה’אור החיים’ על הפרשה. אבל אנחנו, קבוצת בעלי בתים שמתיישבים בחבורה מדי ליל שישי, והוגים בספר הזה בצוותא, יודעים שיש בכך סגולה גדולה. לא פעם, אחרי שישה ימים של פוליטיקה ועסקנות, עדי מדינה, לשונות רעות וכל שאר החוליים שהתקלקלה בהם מדינתנו, אפשר להרגיש את הנשמה מתחננת לקבל איזו שטיפה פנימית, כזו שתאפשר לגשת אל החלק הרוחני של החיים.

בכל שבוע מחדש, אנחנו רואים את ה’מופת’. לומדים כמה קטעי ‘אור החיים’ ובבת אחת קדושת שבת מתפשטת בנפש. רוב החברים שסביבנו, אינם נוטים אל המיסטיקה ואל ענייני הניו-אייג’. אבל התוצאות בשטח מוכחות.

“הספר הזה”, אמר לי פעם חבר שאינו נמנה על המגזר החרדי, “גורם לך להתייחס אל עצמך אחרת. אחרי שאתה עובר איתו תקופה, אתה מרגיש כמו אדם שקנה משקפי ראייה חדשים. אתה פתאום רואה את הכל – גם את העולם החומרי – אחרת לגמרי”.

ככה זה למשל, כשאתה נתקל בקדוש עליון שחי כמה דורות לפניך, ואתה חש שהוא יורד מרום דרגתו אל הרמה שלך ומנסה לעשות לך סדר במבוכי החיים של 2018. הוא מגלה לך, שגם אם חשבת שאתה עיתונאי, או איש היי-טק, אתה בעצם מלטש שקיבל אבן מהמחצב. תפקידך להפיק ממנה את המירב, כמה שאתה יכול. ברגע האחרון הוא מזכיר לך שלא מדובר בסתם מרגלית, אלא בנשמה שלך.

אם רק תתחילו לחפש את הקהילה של ה’אור החיים יוּדֶען’, תמצאו קהילה של אלפי יהודים בשלל רמות ולבושים. אנחנו נמצאים בכל מקום. בבית, בעבודה ואפילו בעיתון. עושים הכל כמוכם, אבל בתפיסה הפנימית שלנו יש הרבה אור וחיים.

אל תהססו, תפתחו את הספר ותתחילו לחיות.